הלכתי לבריכה אחרי הרבה זמן שלא הייתי, ובפעם הראשונה כמעט שלא העזתי לעשות כלום. 

פעילות חוויתית מהעבודה 

מפגש חברתי בהרכב חדש

בפעם הראשונה אני נמנע, ולא תמיד יש פעם נוספת

אתה מבקש בעצם עצה איך להתמודד עם זה?

אם כי הוא מצער אותי

כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת ממש מתוך החוויה שלי מול סיטואציות דומות, ומרגישה שלא נוח לי כרגע להניח אותה כאן גלויה לכל. 

אז אם תרצה תוכל לשלוח לי מסר או הודעה ואעביר לך אותה. ואם יש עוד מי שזה מעניין אותם או נוגע אליהם, מוזמנים גם לשלוח הודעה עם איזכור לנושא הזה ואשלח בכיף.  

ולא חושבת שאני עונה להגדרות של אדם רגיש מאוד...

אבל ממש מכירה את התחושה

וואי נכון

אבל תלוי מה

זה גם לא תמיד עובר לי אחרי פעם ראשונה

נגיד במקום זר שאני לא מרגישה בו בבית, אני לא אהיה משוחררת מאה אחוז

אפילו בעבודה ראיתי את זה שכשהתחלתי הייתי די דרוכה להיות הכי בסדר, ומישהי אחרת חדשה שהגיעה, על הפעם הראשונה הרגישה חופשי לא להיות עובדת פרפקט כמוני, לחטט בארונות במטבח לחפש דברים לנשנש... כאילו גישה של "איך המקום מתאים את עצמו אליי" ואצלי ההיפך אני מנסה להתאים את עצמי אל המקום.

(אממ איך להתמודד עם זה? מודעות עצמית והשלטת השכל. כי בסוף זה מה שמאזן רגישות יתר... וזה חשוב. ודבר שני, קטע של אמת. אמת היא חזקה יש לה כוח עליי לשכנע אותי להחליט משהו מסוים. אם אני נגיד חוששת לפני משהו, אני שואלת את עצמי בשכל: יש לי סיבה לחשוש? מה האמת? וכו וכו'.. להעביר את עצמך תהליכים. עצם הידיעה שזה רק רגש אבל הוא לא האמת כבר נותנת יתרון עליו.)

צליל של נפילת אסימון. לא חשבתי על זה קודם.

או אפילו בלי קשר לנורמליות / תפוצה של המצב הזה בציבור:
אם אתה מכיר את עצמך ככה, אתה כן טועם את טעמן של חוויות שחוזרות על עצמן, מפעם מוקדמת כלשהי והלאה. שזה די הרבה, ואפשר לשמוח בו מאוד.

אשר לחוויות חד־פעמיות, אין גורם כלשהי שמכריח אותך לחוות אותן בצורה מסוימת דווקא, וגם צורה שהיא כמעט תפקוד־בלבד לגיטימית לחלוטין. אנשים שונים טועמים בצורה שונה, ואין בזה דבר חריג.

אפילו במקרים מסוג שאינך מצליח לתפקד בהם בפעם הראשונה בכלל, זה נכנס ברווח באמירה ש"אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". תימנע מתחושה של חוסר־ערך בהקשר הזה על ידי בחינה של תרחישים אחרים שבהם אתה מועיל ביותר - אני בטוח שיש כאלה.

מחזק את ידיך, אחינו. בהצלחה!

לחשוב עם עצמי, ממש לתכנן

מה אני מצפה שיהיה , מה בערך מצופה להיות האירוע ואיך אני רוצה להתנהג

ממש לדמיין אותך עושה את זה

שוחה בבריכה/ יושב מדבר עם החברים..

ואז

להגיע למקום כאילו אחרי שכבר התבוננת מהצד

שעשית את זה בדמיון

ואז אולי צריך כמה דקות הסתגלות לחבר את הדמיון עם האירוע עצמו שלא בדיוק אותו דבר

ולמצוא מה כן חשבת עליו- חבר מסויים שבא, אוכל מסויים שאתה מרגיש איתו בנח

ולהגיד לעצמי

כבר הייתי פה (אתמול, בדמיון) אני יודע מה עושים ומה אני רוצה.

וזה יעבוד! בעז"ה

בהצלחה

אצלי זה לא רק בקטע של להנות אלא בכללי לעשות דברים שחדשים לי... וזה גם מאוד תוקע אותי בחיים. כל מה שאין לי אפשרות להתנסות, ללמוד, לחקור ולהפוך מכל כיוון באופן עצמאי לבד זה בעייתי אצלי.

תמיד מרגישה שהחמצתי וחבל שלא התכוונתי קודם

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...