ואם גם את משונאי הקיץ, אז אפשר לצרף אותך לעמותת אנשי הגשם שאני בערך היזם והמייסד שלה.

בתור מי שגם בשיא החורף הולך עם סנדלים.

ולגופו של עניין, יש לי כמה פיתרונות פרקטיים (חלקיים מאוד) לסיפורי מזג האוויר. אפשר לכתוב פה אם זה מעניין מישהו.

לגבי גמלה, מחר במקרה יש לי פגישה בביטוח לאומי, אז אני אברר שם 🤣.

שגעונות זה פיתרון. לא 'בעיה'.

אלא זה שאני יוצא בבוקר עם בגד שמתאים ובערב נהיה קפוא, או מעברים חדים מדי בין ימים שגורמים לבחירות שמתאימות... לאתמול.

(ורכיבה מחמירה את המצב בגלל הרוח)

לגופו של עניין

בתיק שלי (אפילו בתיק טלית לשבת!) תמיד יש כובע שמש

כי כואב לי בלי

ובתיקי נסיעות/מחשב יש גם גרביים, כפפות וכובע צמר למקרה שנשארתי בירושלים עוד שעתיים ונהיה לי קר מדי. הציל לי את החיים הרבה פעמים.

אה, יש גם מאוורר.

אני בסדר עם זה האמת, מצוידת היטב

איך את מתמודדת עם זה מעבר לזה שזה גומר אותך? פרקטית.

בימים החמים מאוד משתדלת לא להסתובב בחוץ. ככל הניתן, כן? בכלזאת, אני עובדת

דבר שני, חיזוק מערכת חיסונית

בנוסף, ישנה הרבה כי אני מותשת

וגם כדורים נגד אלרגיה וימי מחלה

ובאמת זה שיפור דרמטי של החיים. כמו שאת מתארת.

לגבי אלרגיה, יש לי נסיון טוב עם דרכים בלי כדורים להשתחרר ממנה. אבל זה לגמרי לא פיקניק.

זה קורה לך רק בעונות מעבר (האלרגיות)?

נו, מה הסוד?

אבל בגדול אלרגיות יושבות הרבה פעמים לא רק על משהו פיזי אלא על קונפליקט רגשי. אצל רגישים בוודאי.

בעשור האחרון אני חולה כמו שלא הייתי כל 34 שנותיי

ברור לי שזה בגלל שורש נפשי בעיקר

אני עובדת גם על זה,משתדלת לפחות.

הייתה לי תקופה יחסית טובה החורף הזה לעומת שנים אחרונות אבל אני כן קצת ברגרסיה לאחרונה. לצערי.

המצב שלי טוב (באופן יחסי) כמו שלא היה מעולם. אבל מדי פעם יש דברים שמציפים אותי רגשית ופיזית ואז צריך לעצור ולהתחיל לחפש מה קורה.

יש לי תחושה שאני יודעת מה הטריגר, אבל לא מוצאת דרך בינתיים איך להתמודד איתו בצורה יעילה🥴

נראה לי שאני קצת נלחמת וזה לא עושה לי טוב

הכתיבה פה כם עוזרת לי לברר עם עצמי אז תודה🙏

זה אחלה כלי לתחקור דברים רגשיים.

(אמר זה שכתב הערב כמעט 6000 סימנים כדי להבין בין השאר את הנזלת שלו, וכן - היא הלכה)

אני מסכימה עם זה שגוף ונפש קשורים וזה משפיע הרבה פעמים בהרבה דברים וכשאני לא בטוב אני חולה יותר באופן כללי.

אבל אני לא חושבת שזה בהכרח תמיד שכל דבר פיזי קורה מסיבה נפשית

בעיקר לא באלרגיות...

נגיד השבוע ראיתי את זה במוחש, דווקא היה לי יומיים טובים וזה, ובדיוק נהייתי עם אלרגיה.

זה פשוט קרה מסיבות של מזג אוויר הפכפך ומזגנים זה לא קשור לנפשי...

בדברים אחרים אני כן יכולה לראות קשר לנפשי. באלרגיה, אצלי לפחות זה מאוד מאוד טכני. שינויי מיקום, שינויי מזג אוויר, מזגנים, והופ אני ישר עם נזלת מפה ועד לונדון ואין אותי. זה לא משנה אם ברמה הנפשית אני בטוב, ברע או באמצע. זה לא משנה אם אני במקום שטוב לי / רע לי בו. אין לזה השפעה על המאפיינים הפיזיים.

ותמיד זה באותה עוצמה אצלי.

הנפשי שלי משפיע על כמה קשה אני לוקחת את זה ומצליחה/לא מצליחה לתפקד בכ"ז...

לא על כמות הנזלת וכמות הכסף שאני אוציא על קניית טישיו מיוחד

יש מזג אוויר, והוא בעצמו מקפיץ אותנו בגלל סיבות רגשיות. בתקופה הזו בעצם המערכת (שוב, לפחות שלי ושל מי שיצא לי להיות איתו בקשר בהקשר הזה) רגישה פי כמה. זה אומר שדברים רגשיים שביום יום לא מקפיצים אותנו, בתקופה הזו יקפיצו. זה אומר שעבודה רגשית או אחרת עליהם תגרום להם להפסיק להקפיץ גם בתקופה של עונת מעבר.

(אני ממש יכול להגיד שהיו תקופות שהגוף שלי היה מודלק ואז גם כמויות קטנות של אבק בחדר שישנתי בו הפריעו לי. ביום יום הרגיל הן לא הפריעו).

האם זה אומר שאפשר להימנע מהאלרגיות לגמרי? לא יודע. אבל אפשר להוריד את העוצמה שלהן משמעותית ולפחות מהנסיון שלי זה שיפור עצום.

אצלי זה לא עובד ככה בנושא הזה.

כל אחד ומה שהוא...

אבל הדרך להפסיק אותן קשורה לרמת הפעילות שלי.

אם אני מצליח להעסיק את עצמי ולשכוח מהנזלת היא פשוט תעלם מעצמה

מתסכל מקומם כואב על המשפחות ואין לך מה לעשות עם זה

בשבילי הדרך להתמודד זה לא לחשוב על זה חוץ מבתפילה

אם מדברים על זה יותר מדי ואני מרגישה שזה משפיע עליי אני הולכת משם

וגם יודעת שאני צריכה להתחזק באמונה... בסוף זה לא אף אחד, זה הקב"ה, ומי שמת כנראה שהגיע השעה שלו. מי שאחראי לשפיכת הדם יתן את הדין תהיי בטוחה שהקב"ה רואה הכל. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתחזק ותפילות💜

נורא קשה להכיל. זה באמת הרבה יותר גדול מכל מה שהכרנו

הידיעה על עניין כזה או אחר לא מקדמת אותך. אין לך שליטה על כלום מעצם הידיעה לבד

שולחת חיבוק❤️

סטטוסים, חברות משפחה.

לגבי מה שהרמוניה כתבה שמי שנהרג הגיע שעתו. זה האמת הדבר שהכי כואב לי כי אבא שלי הסביר לי שמה שקורה במלחמות זה שלא אדם ספציפי הגיע הזמן שלו למות אז הוא מת במלחמה  אלא ה' החליט שעכשיו צריך למות כך וכך חיילים לא קשור עם הגיע הזמן שלהם למות (יעני שאם הם לא היו בצבא הם לא היו אמורים למות) אלא כ" קורבנות מלחמה"

מסובך אבל מקווה שהבנתם

אני מכירה את זה בניסוח קצת אחר

השאלה, באמת, אם יש לך אפשרות להסיח דעת

אסקפיזם

לא חייב גם לדבר על הנושאים האלה או לנכוח בשיחות כאלה. מותר גם להוציא את עצמך מהכלל. לדעתי אפילו מומלץ

לא מסוגלת

אם יורשה לי, אני חושבת שיש כאן משהו יותר עמוק ובאלי לשים פה מה שחושבת על זה...

בגלל הניסוח של "לא מסוגלת", זה ממש פוגע בך.. זה מעבר לצער.

וגם אני מתמודדת עם זה אז לא שאני כותבת מהתנשאות על מישהו אחר.

נראה לי שבדור שלנו יש יותר זעזוע מזוועות, יש יותר רגישות במובן של פגיעות.

לא כי אנחנו "מפונקים", אבל כן כי יש לנו את הפריווילגיה להתעסק בדברים שפעם לא התעסקו

פעם עסקו בהישרדות יותר, והיום הרגש במרכז, הרגש תופס את הפריים של החיים שלנו.

מה שפעם ידעו זה שהעולם הזה לא נועד להיות ארץ החלומות... 

ידעו שהעולם הזה פרוזדור, היו פרופורציות.

זה מורכב כי מצד אחד להיחשף לזוועות זה מחספס את הנפש, ומצד שני צריך להיות עם חוסן ויכולת תפקוד בכל מצב,

וההוכחה שלי שכאן הרגישות היא במובן של פגיעות זה שבגמרא עצמה יש סיפורים מזעזעים ואם זה היה לא טוב זה לא היה חלק מהתושב"ע.

אז בעצם כל עוד יש תכלית ותועלת לדברים יש עניין שיהיה חוסן לעסוק בהם. (ק"ו חוסן להלחם... שפעם היו שיטות פחות עדינות מאשר רובים)

היום כל הזמן מדברים על "הכלה" של חולשות, ופחות מדברים על איך לדחוף את האדם קדימה להתעמת מול הקשיים שלו. אבל זה לא בריא בעיניי. 

זהו... מעניין מה את חושבת(:

מוגש מאד נוגע.

וזה משהו מאד בסיסי- להיות אנושיים.

חלום בקטע של רצון?

אם כן, אז 2 אופציות

או שההסתכלות שלנו מאוד פסימית ואנחנו חושבים מחשבות גם של אנשים אחרים

או שיכול להיות שהרצון הזה כרגע לא שווה את המחיר שהוא יגבה

וגם עם אני יודעת שזה כנראה לא יצליח אני בכל זאת מנסה מקסימום לא יצליח או שאני יעצור באמצע.

העיקר לנסות. 

ולגבי זה שאמרת שזה יגרום לך לעצבנות. אז אומרת על עצמי שאני אוהבת את הדברים האלה כי אז יש לי מצב שאני יכולה לעבוד על עצמי.

ושתדעי שאין משהו יותר מספק מאשר להצליח להתמודד מול הלחצים והרגשות של עצמי והצליח לגבור עליהם.

ממליצה לנסות.

אני יתן דוגמא על עצמי, יש לי חלום לעשות את שביל ישראל אבל יש לי גם חלום להיות רופאה. דיי מסובך למצוא זמן לשתיהם. אבל אני עדיין לא מתייאשת מנסה מאוד למצוא זמן, למרות שאני יודעת שזה בטח יוערר אצלי מלא לחץ, ואין דבר שאני יותר שונאת מאשר לחץ, אבל אני לא יוותר על חלום שלי בגלל משהו שלא נוח לי כי האושר שאני יקבל מזה הרבה יותר גדול

לא מכירה את זה מעצמי

אולי אם תתני דוגמאות, אצליח להבין

צריך לשים לב לזה.

זה עובד ל2 הכיוונים לדעתי

בית ראשון:                                                                                                        

הלב דומם                                                                                                                   

מרגיש כמו בים סוער                              

הכל חשוך כאילו זה סוף העולם!                 

הלב מלא גלים, את הכל הם מרגישים.                                       

איך מדינה שלמה נפלה על הרגליים?                                         

אח של חבר שלי, אשתו של אחי כולם מתו?!                                 

פזמון:                                                         

העולם נגמר                                   

כל החברים כבר בקברים                         

מרגיש בים של בלבולים                              

אני על הברכיים                          

רק מחבלים מסביבי,                      

והסיוטים הם חוזרים                           

כל העולם מסתובב במעגלים אין סופיים, וזה לא נגמר                      

כבר נמאס.                                   

ה' אולי תוציא אותנו כבר?          

הדם שלנו נשפך כמו מים                  

לא חבל על הבנים שלך אבא?

בית שני:                                     

אמא מילה בשבילך,                     

אוהב אותך יותר ממה שאת יודעת                    

רציתי לומר לך שאת משהו מיוחד לא כל אחד יבין אותי, את נשמה גבוהה                                                    זאת מילה אחרונה לפני שהלב שלי כבר לא יהיה איתך!                     

אמא אהובה שלי

פזמון:                                         

העולם נגמר                                      

כל החברים כבר בקברים                                 

מרגיש בים של בלבולים                          

אני על הברכיים                          

רק מחבלים מסביבי,                     

והסיוטים הם חוזרים                           

כל העולם מסתובב במעגלים אין סופיים, וזה לא נגמר                      

כבר נמאס.                                   

ה' אולי תוציא אותנו כבר?          

הדם שלנו נשפך כמו מים                  

לא חבל על הבנים שלך אבא?

בית שלישי:                                             

עכשיו אני פה ליד הגופה שלך בשבי החמאס.                                      

הלוואי שלא שחכו אותנו פה.               

ארץ אהובה אל תשכחי את בניך.             

פזמון:                                                         

העולם נגמר                                   

כל החברים כבר בקברים                         

מרגיש בים של בלבולים                             

אני על הברכיים                          

רק מחבלים מסביבי,                      

והסיוטים הם חוזרים                           

כל העולם מסתובב במעגלים אין סופיים, וזה לא נגמר                      

כבר נמאס.                                   

ה' אולי תוציא אותנו כבר?          

הדם שלנו נשפך כמו מים                  

לא חבל על הבנים שלך אבא?

לדעתי יש בו יותר מדיי מילים,ובדרכ בשירים שואפים שיהיה כמה שפחות כדי שיהיה קליט ויתאים לקצב

אבל בסהכ כתיבה יפה מהלב!כל הכבוד

זה משיק אבל לא לגמרי. בגדול זה אומר שאת מנצלת את זה שלא "רואים אותך" פיזית כדי ש"יראו אותך" רגשית. כלומר המראה החיצוני שלך לא בעניין. אבל המנגנון הרגשי מאוד מאוד שם.

זה אומר שבעצם יש לך "דמות" יותר רגשית ופחות פיזית. אני יכול להבין למה זה מתאים לאנשים מסויימים (כמוני).

שטוען שטקסט (התוכן הנאמר) הוא רק 7% מהאנרגיה שעוברת בשיחה בין אישית. אולי לאנשים רגישים יותר קל להתמודד רק עם מעט תוכן ובלי כל המסביב כמו מבט, טון דיבור, לבוש, מבנה גוף וכל מיני דברים אחרים שנמצאים בעולם האמיתי. כלומר זה ייתרון.

טון דיבור זה דבר שמאוד מאוד משמעותי לי כרגישה.

ואני הבנתי משהו אחר מהרישא של המשפט. הטקסט הוא 7%, כל השאר, שזה עיקר האנרגיה, עובר באמצעות הטון והמבט.

את הקשר ללבוש ומבנה גוף לא הבנתי...

מרגיש שאת פשוט מחזיקה את האנרגיה שלהם רגשית בגוף שלך. גם הרבה אחרי שהם הלכו.

בין כך ובין כך התחושה הרעילה נשארת..

 גם אם כביכול סולחת ואם לא סולחת, אז אוכלת את עצמי.

מחר אני אוכל (וארצה) להאריך. זה נושא שלם.

בינתיים אל תאכלי את עצמך, זה לא כשר. לכי לישון והלוואי לילה שקט.

בגדול יש פה כמה דברים.  יש פה אדם חיצוני שמתנהג אלייך בצורה שמפעילה אותך.

כואב לך שזה הורה או אדם קרוב.

אבל הדבר השני זה שיש לך כאב חזק בגוף (בבטן לרוב, לעיתים במרכז החזה באזור התימוס) שיושב אצלך גם כשהוא הולך.

הכאב הזה הוא שלך. וזה כאב של זה שנכשלת בלרצות את מישהו אחר שאולי אין דרך לרצות אותו.

וזה מנגנון שלך. וצריך לעשות איתו עבודה כי הוא מנגנון די הרסני ועם פוטנציאל הרס. אצל כולם אבל נדמה לי שאצל נשים יותר, מה שצף חזק מאוד בשרשור המקביל על הצעות, בקשות והקושי לסרב להן.

אני מכיר אותו מקרוב כי הוא הפעיל אותי הרבה שנים גם בבית וגם בעבודה והבחירות שבחרתי לעשות בעקבותיו היו מאוד רעות. היום הוא נמצא שם אבל אני לא נותן לו להפעיל אותו. אני מכיר אותו ולפעמים פשוט אצא להפסקה כדי להתבונן בו ולחכות שהוא יעלם בטוב.

וגם לא להחליק כאילו לא קרה דבר

אל תרגילי את עצמך לזה

את גרה איתה? 

המצב קצת יותר מורכב..

אני דוסית מאוד, היא לא.

ויש כל מיני עניינים בריאותיים שלה שמוסיפים אתגרים לכל המצב שכבר קיים.

והחבל של כיבוד הורים הוא דק מאוד ואני נסה ללכת עליו, אף על פי שרוב הזמן בא לי לצרוח.

אני מכירה את זה. פחות מעצמי, אבל אמא שלי היתה עושה את זה הרבה לאחותי ומעניין שכשקראתי על זה שסבא שלי מהצד השני היה עושה את זה לאבא שלי - זה גמר אותי! 

לא יכולתי להירגע מהמחשבה של מה עובר על ילד כשעושים לו את זה.

זו התעללות לכל דבר. זה סוג של אלימות! 

ואני לא אומרת את זה כדי להרבות כעס על אמא שלך, אבל כדי שתהיי מודעת למה שאת עוברת.

אם יש לך אפשרות לקחת עזרה של ממש, טיפול - תקחי וכמה שיותר מהר.

תהיי עם זה, תבכי את זה, תשחררי את זה מול ה' יתברך, תני לזה מקום והבנה שזה לא מגיע לך בשום פנים ואופן!

מצד שני - אם זה אפשרי, כמובן שהכי טוב לפתוח על זה דיבור עם אמא שלך, בזמן טוב יותר.

מאוד יכול להיות שזה קשה לך מאוד, עד בלתי אפשרי, בגלל הנתק הרגשי ממנה. ואז באמת חשוב שתמצאי כתובת אחרת לטיפול ותמיכה.

בהצלחה נשמה טובה!!

הורה ששותק מול ילד, סוג ש להחרמה זמנית - זאת חוויה נוראית, פוגענית ומערערת.

זה בעצם מה שקורה?

את לא אמורה לסלוח, זה לא משהו שהתורה מבקשת אותו בסיטואציה כזו.

התגובה הבריאה היא כעס גדול ומוצדק.

השאלה רק האם ואיך לבטא, כי זה מול אמא, אבל ברור שהתחושה הבריאה מול רמיסה - היא כעס. לא דבר אחר.

ושחשוב למצוא דרכים לבטא את הכעס ולפרוק אותו. אולי מולה ואולי לא.

יש מצב שיש דפוסים של נרקיסיזם בקשר ביניכן?

מציעה לך ללמוד על הנושא, ולחשוב האם את בתוך משהו שאת לא לגמרי מודעת אליו.

המודעות היא צעד ראשון וחיוני כדי למצוא את הדרך להספיק את הפגיעות.

הלוואי שתמצאי את הדרך.

מאחלת לך את כל הטוב.

אבל זה כן קורה...

עד עכשיו יושבת עליי עוד התחושה של שבת.

לדבר על זה, פחות רלוונטי אצלנו.

ואולי יש לה דפוס כזה.. יש כל מיני דפוסים..

ואצלי הדפוס הוא בעיקר לרצות שקט, כי כל דבר שהוא קצת לא במקום והאש פה שורפת הכל.

גם מהצד שלי.

פשוט כבר אין לי סבלנות להכיל (לא את מה שהיה בשבת) ובכללי שום דבר בקשר שהוא לא על הצד החיובי שלו.

וגם מאוד מאתגר כל הזמן המשותף יחד בבית.

זה דבר שאת צריכה לעשות איתו עבודה. כלומר - אין לך שליטה על ההתנהגות שלה. אבל כן יש לך שליטה על הבטן שלך אחרי.

והדרך לעזור לעצמנו היא בשימת גבולות לצד השני.

למרבה הצער רלוונטי לפעמים גם כלפי הורים. במצבים שהמצב באמת בעייתי.

אני לא מדברת מנסיון אישי ברוך השם,

אבל כן מהיכרות אישית עם חברה שנפגעה בצורה בלתי הפיכה, בחלקה, מאמא עם הפרעת אישיות

כלומר, לא עכשיו. ברגע זה אני מרגיש מה שאני מרגיש. זה עובדה קיימת.

אבל אפשר לנתק מגע,

ובזמן רגוע אפשר להתחיל לפרק לגורמים את המנגנון. כשאני לבד או עם מישהו שאני סומך עליו שיודע לפרק את המנגנון.

ואז בפעם הבאה הבטן תגיב פחות חזק.  זה עולם שלם שבגדול לפני כן הבטן ניהלה אותי והיום אני מקשיב לה אבל אני לא עבד שלה.

במצב תקין - אני מסכימה איתך.

במצב של התעללות נפשית - בעצם מתרחשת חדירה למרחב הנפשי של האדם.

גם אדם חזק ובריא בנפשו לא יכול להתמודד עם זה, אלא בדרך אחת - של תפיסת מרחק מבעוד מועד.

זו לא אמירה רק שלי, אלא של אנשי מקצוע מהתחום.

ולא שאני אומרת שמה שתואר כאן הוא בדווקא נרקיסיזם, צריך לדעת הרבה יותר בשביל לחוות דעה.

 אבל בוודאי שהסיטואציה קשה מאד, ולהגיד לבן אדם - תשאר בתוך זה ותעבוד על הרגש שלך  - עלול להיות הרסני ממש.

זה מחיר כבד מידי.

אלו הן אנרגיות שליליות שצריך להתרחק מהן

בת כמה את ? שייך לך לעבור דירה?