ירמיהו ז, לד: וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ;
ירמיהו לג, י- יא: כֹּה אָמַר יְהוָה עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה; קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת כִּי-טוֹב יְהוָה כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְהוָה. כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְהוָה;
תהילים קלז, ה-ו: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי; תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי;
במזמור על נהרות בבל, הגולים חוששי שאולי בעתיד הם ישתקעו בגלות וכבר לא יסתכלו עליה בצורה רעה כמו בהתחלה, ולכן אומרים מראש אם אשכחך ירושלים וכו'. ומוסיפים שגם כשתהיה להם שמחה הם יעלו את ירושלים על ראש שמחתם ולא ישכחוה.
וזה תיקון לעונש של "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה...", ולכן זוכים ל"עוד ישמע... בהרי יהודה ובחוצות ירושלים.. קול ששון וקול שמחה".
בגולה העלנו את זכרון ירושלים העזובה וזכרון המקדש החרב על ראש שמחתנו, ועכשיו אנחנו כבר בירושלים ושמחים בה. ומחכים לשלב הבא, של ביהמ"ק- קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת כִּי-טוֹב יְהוָה כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְהוָה.
אז יהיה הרבה יותר מתאים ואמיתי לומר בחופה: זכינו שיתגשם בנו- "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים; וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ"
אבל עדיין- "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" או פסוקים עם עקרון דומה.
ולשבור כוס כמו עכשיו או לחדש שהכוס תהיה בצבע זהב.
ואז לשיר תתן אחרית לעמך (עם תיקונים כאלו ואחרים, כמו שעשה הרב דרוקמן זצ"ל לדוג') או משהו בסגנון, במקום אם אשכחך ירושלים.
וככה אולי נתחיל יותר להבין ולהפנים, שאנחנו נמצאים כבר יותר מדי בשלב של "והנצח - זו ירושלים" במקום להיות ב"וההוד - זה בית המקדש". טעינו אחרי ששת הימים ועדיין לא שבנו מתעייתנו.
זה קודם כל עניין של תודעה, איפה היא נמצאת.
כשהיינו בגלות חשבנו על א"י ועל ירושלים, ועכשיו כשאנחנו בא"י וירושלים צריך לחשוב על ביהמ"ק. אבל באמת. ללמוד, להעמיק, להרגיש. להבין שאם אנחנו לא מרגישים את החסרון בחיי היומיום שלנו, יש בעיה מהותית בתפיסה שלנו את הכל. והאור כבר שם, מחכה. רק צריך להתחבר ולהוריד אותו לעולם.
ורק אנחנו, שאמונים על "קודש הקודשים"- החיבור השלם בין הקודש לחול, שנובע מהמקור האחדותי שלהם, שזה ההוד שבהוד- הנקודה המרכזית של תורת הסוד, יכולים לעשות את זה.
עצה להתחלה, כי מנסיוני זה מה שמונע מאנשים להרגיש שזה רלוונטי- תשימו את הקרבנות מן החי בצד, ותחשבו על שאר הדברים שבמקדש.

