גמני רגישה וחלק מאחיי

עד פה ההקדמה

חסרונות-

לצאת לטיולים עם לינה ועוד אנשים. לחברים זה נשמע הגיוני להגיד - תשכרי מתחם/ בית משותף ונעשה חופשה. ממש לא😅 הילדים מפסידים וזה קצת מבאס

אני צריכה זמן לעבד דברים. ולכן, לא אוספת הרבה מהמסגרות. גם כשחוזרת מהעבודה אומרת שלום אבל צריכה זמן שקט בין העבודה לבית.

טקסים שומרי שגרה

קשה לי להיות במקומות הומים כמו משחקיות וכו

קשה לי לחשוב להיות הורה לעוד ילדים ולהצליח להכיל יותר

הזוגיות יותר נפיצה

נכנסת לראש של הילד. קשה לי מאוד כשקשה להם

קשה לי עם רעש ועומס

פרפקציוניזם מעצבן. עד התשה לפעמים. רגשות אשם. רצון לפצות.

יתרונות -

אני טובה בסדר יום. נותן לילדים יציבות ומלמד אותם התמדה

רגישה לזולת וגם לילדים. נכנסת לראש של הילד, ויודעת גם לעזור לעבד רגשות

יודעת לשים את הגבול שלי רוב הזמן. מלמד גם אותם לשים לב לעצמם

כשאני תופסת פרפקציוניזם,משתדלת לשחרר להם אותו

לדעתי הילדים שלי לא רגישים. ב"ה. אחד מהם קצת רגיש כי הוא מאוד דומה לי, אבל משתדלת לרכך לו 

קשה לי עם הרעש שלהם, קשה לי כשהם מתמרחים עליי...

יש לי כנראה ילדים רגישים, ולמרות זאת אני לא תמיד מצליחה להבין אותם... (את הרגישות התחושתית כן, את המוצפות הרגשית קשה לי להכיל, בעיקר כי היא מציפה גם אותי)

אבל אולי אני כן יודעת יותר להקשיב להם (כשאני לא מוצפת) ולהגיע איתם לעומקים בנפש... מקווה לזכות לזה יותר...

ממש ככה

כל כך מבין על מה שאת מדברת 

יש לך דרכים להתמודד עם כל אלה?

ותכלס זה גם תלוי גיל. השאלה בני כמה השבט שלך.

לא כל הילדים "דביקים" ולא תמיד הם מרעישים.

ואין על הרגעים שאת מתוקים

(זה בעיקר כשהם ישנים 😜)

ואם מסוגלת לסבול את הרעש אז בכלל... תלמדי אותנו

אז לכן יכולה לאפשר לעצמי את ההפוגות האלה מדי פעם כשהם שומרים על הקטנים. (אבל לרוב עושה את זה כשבעלי נמצא)

ואם אני בטוב, אז הרגישות קצת מונמכת ולכן אני יכולה להיות איתם גם כשהם ברעש.

אבל אם לא - זה באמת אסון... היום למשל היה ככה: התינוקת צרחה ובת השלוש התעקשה לשבת דווקא עליי (בצורה שלא נעימה לי), ופשוט איבדתי את זה...

למזלי הבן הגדול שלי (שהוא סבלן מאוד) היה בבית, ופשוט ביקשתי ממנו להשגיח עליהן וברחתי לחדר.

אבל ב"ה רוב הזמן גם כשקשה לי איתם אני מסוגלת להחזיק מעמד. לא קל אבל נסבל...

מבין בדיוק על מה מדברת.

זכית שיש לך בן בכור סבלן, לא מובן מאליו

מקווה שעכשיו כבר שקט בבית ויכולה לנשום ולהרגיע את עצמך.

מוכר לגמרי

שנזכה ללמוד ממך

נו, בכלל אשרייך שיש לך בכורה שהיא סבלנית וגם הבן שאחריה כזה....

איפה נרשמים אצלך לקורס בעניין? 😉

לפני הילדים המורכבים יותר

ב"ה עבר הלילה, הגיע בוקר חדש - של התמודדויות ושל שמחה גם כן...

הבכור שלי היה ער אתמול בחצות (לפחות ניסה ללכת לישון) ועכשיו אין אפילו סיכוי להעיר אותו.... אתמול התעורר באיזה 11 ובסוף הלך למה שנשאר מהבי"ס.

שיהיה לנו בהצלחה.

שהם פיצוי שבא לפני הבאים אחריהם...מקסים.

וכל הכבוד על ההתמודדות עם המאתגרים יותר.

כמו שאמרתי, שנזכה ללמוד

התמודדות עם שמחה, אשרייך ממש

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

אף שאני יודעת בוודאות שזה לא בריא, בטח לא לבת השלוש המיוחדת שלי.

אבל גם אמא עצבנית זה לא בריא בשבילה...

אה כן אני בעבודה. אבל האמת שהייתי מכור עוד קודם. הרבה שנים לפני כן. רק בשלב מסויים התחלתי להתפרנס מזה.

חלק מזה עבודה אבל הרוב לצערי לא.

מנסה לא להעביר את הבאגים לדור הבא...

במה את מבלה על המסך כשאת לא עובדת? איזה סוג של תוכן?

וידאו? קריאה? הקשבה?

אני חושב שיש הבדלים גדולים בניהם על ההשפעה על המוח, אבל זה רק אני. אני גם עובד על עצמי שאני עובד כשאני עושה משימות בעדיפות שניה בדקה לשבת או התמכרות חגים שפעם כתבתי על זה פוסט כשהבנתי שזה דפוס בריחה שלי.

גם וידאו מדי פעם, ולפעמים גם משחקים🙈

הקשבה אני לא מחשיבה כזמן מסך, כי אני עושה תוך כדי דברים אחרים.

אני חושב שזה משפיע שונה על המוח לעומת סרטים (הבכור). אבל כנראה זה גם עניין של אופי. הילדים שלי אוהבים בעיקר סרטים וזה קצת חבל אבל זכותם.

כי זה מרצד וזה יותר פסיבי.

לכן אני מכוונת את הילדים שלי ללמוד יישומי מחשב, כדי שזו תהיה תעסוקת המסך שלהם.

אבל לקטנים זה לא מתאים...

בדור הזה עם כל הניסיונות שיש לנו, עם זה שכל אחד מחזיק מסך בכף היד (ואנחנו עוד מאלה שקונים נייד בין האחרונים בכיתה) זה ממש קשה.

ולהוסיף לזה שאנחנו לפעמים רוצים שקט וזה "פתרון" מאוד קל וזמין 

גם אצלנו מקבלים טלפון נייד (פשוט) בגיל מאוחר יחסית. והמחשב הביתי מוגן בסיסמה, כך שהם לא יכולים לגשת אליו סתם כך.

ועובדים על עצמנו שלא לברוח מיד לפתרון של צפייה...

עדיין יש מה להשתפר, כמובן...

כל הכבוד

ואכן, בעיקר צריך לעבוד על עצמנו... שנזכה

תודה על העצה והשיתוף 

רגיש מאוד לרעש של צעקות או בלאגן בבית. לאחרונה יותר בגלל שינוי מסויים שעבר עלינו.

יציאה מהשגרה, אפילו היומית מקשה עלי אבל משתדל מאוד לעבוד על השיחרור של זה

קשה לי כשמישהו מהם עובר משהו, קושי, התמודדות.

לפעמים אם מישהו מהם "חופר" זה צורם לי אבל מנסה לעבוד על זה וכנל אם הם נדבקים יותר מידי, בעיקר אחת מהם שאוהבת לעשות את זה.

הילדים, כל אחד ורגישותו שלו, יש כאלה עם סף גבוה מאוד של רגישויות מסוגים שונים ולא פעם זה יוצר מתח בבית

לא בטוחה שהילדים שלי רגישים מאוד... 

לא מרגישה בכל אופן כרגע...כן רגישים, אבל לא מאוד

על עצמי אני מרגישה מאוד אחרים וחששתי מזה בהורות 

זה יכול להציף אותי יותר כשאני עייפה נגיד החיסרון הוא שם בעיניי

שבאמת אז יכאב לי יותר אם אני ארגיש שכואב להם או עצוב להם...וזה מתיש וגם מעמיס מאוד 

מפחדת בעיקר להרגיש כאב ריגשי שלהם, מכל סוג: עצבות, חרדה, דאגה, קינאה... 

יהיה לי כנראה עבודה לעשות... 

יתרונות- קולטת אותם נראה לי מלידה בערך חח

יודעת להתאים את האנרגיה שלי לשלהם, את הסגנון, את האישיות

יודעת להרגיש את הצרכים שלהם ואז יותר קל להם מניחה (הם עוד קטנים אבל ככה מאמינה)

הרבה הבנה, הכלה... 

כתבתי פה בעבר על זה ש(לפחות עד לאחרונה! חל בזה שיפור דרמטי) היה לי ממש מאותגר להפעיל עליו סמכות. המערכת שלי הייתה מוצפת והייתי מתקפל מהסיטואציה. מה שאומר שהוא ניצח.

עוד נקודות - אני צריך הרבה זמן לצרכי ניהול רגשות. זה אומר שהזמן הזה לא פנוי לעבודה ולא פנוי לבית ולילדים (סביב השעה-שעה ורבע כל יום). בלי הזמן הזה אני פשוט "אקח אותו בכח" על ידי הפרעות קשב בעבודה או בבית.

אין לי קשב בכלל בדיבור. מעדיף ווטסאפ.

שונא מקומות הומים כמו גני שעשועים ומשחקיות (אבל מסתדר)

קשוח לי להיות בחדר שיש בו הרבה ילדים משתוללים (אני פשוט אתנתק לקריאה אם ארצה או לא ארצה)

קשה לי עם הרעש שהם מייצרים (איתןןןןן תעבור לאוזניותתתתת !!! )

טיולים משפחתיים קשוח לי (אבל אני שורד יפה).

נהיגה עם המשפחה - כשיש הרבה בלגן באוטו - מעדיף ליסוע איתם באוטובוסים. גם בגלל שאני יכול להתייחס אליהם ולא לכביש.

בעבר - תגובות קשוחות פיזית לסיטואציות רגשיות שלהם. היום אני יותר מווסת שם ועושה הפרדה.

ברוך השם יש רק שניים. לא יודע מה היה קורה אם היו יותר. היה לי טעימה מזה יחסית לאחרונה וזה היה לא מלבב בכלל.

שלא לתכנן כלום ליום חמישי.

לא פגישות חשובות, לא יום עמוס ומלא משימות, כלום.

הוא צדק מאוד

לשמחתי - מסיבות טכניות מטופשות לא הייתה לי עבודה היום

וויתרתי וראיתי סרט, וגם אז נרדמתי באמצע

אבל נצטרך להתמודד.

את ההכנות אליו פחות...

אבל בפסח עצמו יש נחת כזו (לפחות בשנים שאין מלחמה) ויש גם תחושה של חידוש באוויר, אבל לא חידוש זר, אלא חידוש מוכר משנה לשנה... וגם עונת האביב היא האהובה עליי, וזה כיף לטייל בה (שוב, לא השנה).

ועם האוכל של פסח אני מסתדרת. קצת קשה שכמעט תמיד צריך ליטול ידיים כשרוצים לאכול, אבל המצה בשבילי טעימה.

האלרגיות...

יש קצת בשוליים פה ושם, אבל זה נשלט. לא מגיע לקרסוליים של מה שזה היה בעבר. אולי אחוז.

אגב, באמת הלחץ של לפני פסח מוציא אותי מדעתי לפעמים... ויש כאלה שלא יבינו אותי...

בכל אופן, אולי אפשר לעבוד על הרגשה

נתקפת עצבנות מיוחדת לקראת פסח; ההכנות..

חושבת וכך שומעת שאנו הנשים מתייחסות להכנות

הפיזיות לקראת החג, לא באופן פרופורציונלי..

איך אמר הרב גנס שליט"א?  

אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קרבן פסח...

אם היינו רק מתרכזים בהוצאת החמץ, כמה יותר קל

ונינוח זה היה...

אפשר להתכונן לפסח ב6 שעות....אמר ואומרים

רבנים.

אבל יש מן שגעון של נקיון אביב קדחתני כזה.

התעלמות זה אכזרי.

שולח חיזוק אחי.

קולטת את הכתיבה שיצאה לי..

כנראה התת מודע שלי עדיין מנסה לשמור עליי, גם כשכותבת מאנונימי.

כשזה נעלם ומתאדה זה הכי קשה, וכבר אמרו חזל שעל המת יש גזירה שישכח מן הלב - אבל על החי זה חסר אינסופי...

תתעודד שלפחות ההיעלמות תפתור אותך מלחוות דחייה וסבל על פעם מחדש (למרות שאיפשהו הנפש רודפת אחרי המניה-דיפרסיה הזו...).

עוד יבואו ימים יפים ♡

שיעור שחוזר כל פעם מחדש...

מנסה להבין מה לא למדתי עדיין שצריכה ללמוד שזה יפסיק לקרות שוב ושוב ושוב... ושוב.

ואמן!

תיאום ציפיות כזה?

למרות שזה צריך להיות מובן מאליו... דרך ארץ

בהחלט א, ב של דרך ארץ.

ולא הבנתי... מה לסכם מראש?

"בקשר הזה אין התעלמויות"?

"אני לא אתעלם, אז בבקשה אל תעשה את זה כלפיי"?

''בבקשה אל תעלם ממני''?

אמרתי שזה טריגר שלי. כמו עוד כמה נלווים לרגישות שלי.

עזר לי? לא ממש.

להפך, היה נדמה שמבטלים את הרגישות שלי במקרה הטוב, מנצלים את זה במקרה היותר גרוע.

יום אחד אבין.. וזה ישתנה.

מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.

ואולי כרגע זה לא מנחם אבל עם כזאת חוסר רגישות, מזלך שהוא לא נשאר בחיים שלך.

וזה לא קשור לזה שאת רגישה, זאת התנהגות מגעילה מול כל אדם.

אני לא הייתי אומרת עליו את זה.. בכל זאת חשבתי להתחתן איתו, ומצאתי בו טוב כמו בכל האחרים לפניו.

כמו בכל אחד שפוגשת בערך...

אבל כן, חוסר הרגישות הזו שהתבטאה בכל מיני דברים ודרכים, והיא בעיקר מה שגרם לשבר אצלי ולחוסר הרצון להמשיך את הקשר.

רק שאני כמו אני נתתי אמון שוב ושוב, ואמרתי אולי משהו יהיה אחרת, אולי היחס ישתנה כלפיי, אולי הפעם יקח אחריות ויהיה מוכן לנסות לפייס, לא כי אני מבקשת אלא כי זה אנושי לבקש סליחה ממי שאומר לך נפגעתי... כן, סליחה פשוטה.. במקום לספר לי במה התגובה שלי היתה לא בסדר, ושאני צריכה לשנות גישה ולהפסיק להיות דרמטית ומגזימה, ומה אני צריכה לשנות בי אם אני רוצה אותו בחיים שלי.

יודעת מה הכי הזוי?

שהוא גם אר''מ בהרבה היבטים, רק בהכחשה עצמית.

ואיך אמרת? מזלך.

כמה שקשה להכיל את זה ולהתמודד עם זה, זה כנראה באמת הדבר הכי טוב עבורי.

"מצאתי בו טוב כמו בכל הקודמים לפניו"

"נתתי אמון שוב ושוב"

בלי קשר אליו, יכול להיות שאת צריכה לבחון את מערכות היחסים שלך, אולי את טובה מדי ולא ביקורתית, לא מציבה גבולות.

אם כבר בשלב הדייטים הוא מנסה להגיד במה את לא בסדר ומנסה לשנות אותך כתנאי שתהיי בחיים שלו - זה דגל אדום, קשר לא בריא שצריך הפסקה מצידך ולא מצידו. 

מכולן הלא מציבה גבולות כנראה הכי קרוב לאמת.

וחושבת על זה שלפעמים קל מאוד לזהות דברים בדיעבד... ושואלת את עצמי אם היה לי סיכוי בכלל להגדיר את זה כדגל אדום וקשר לא בריא תוך כדי תנועה. כי הוא היה מקסים בדרכו וג'נטלמן וכל מיני דברים שלא פגשתי בבחורים שהכרתי לפני כן. וכולם מסביב תמכו בלהתחתן, ולא הבינו למה מתעכבים. וכמה דברים היו בדק שבדק בין 'זה נורמלי וכל הגברים ככה, וגם אני מתמודדת עם זה מול בעלי' שאמרו לי בדרך, ל'זה לא מרגיש לי טוב בגוף ובנפש, והמערכת שלי כבר לא שמחה ולא רוצה להתמסר ואני לא בוטחת בו כמו בהתחלה...' שאני הרגשתי.

וזה היה מתוחכם הניסיון לשנות, זה היה מתעתע.. כי זה הגיע לצד אמירות של גם אם יש את הבקשות שלי, תרגישי בנוח לעשות כמו שאת מבינה וצריכה.. וזה אחרי שבפעם האחרונה שעשיתי כמו שמבינה והסברתי גם למה והתנצלתי והודיתי על מה שהיה צריך להודות, היתה שיחה שלימה על תכבדי את הרצון שלי והצורך שלי.. אז רגע, יש לי מקום או אין לי? התבלבלתי.. או אני מבין ומכיל אותך.. יותר ממה שאת חושבת.. אבל לי זה לא מרגיש ככה...

וברגע שאני זקוקה להכלה יותר מהכל אני מקבלת 'את חושבת את זה, את לא מרגישה' ... 'תשני פרשנות תשתנה ההסתכלות שלך ומאליו הרגש שלך...' גם אם זה נכון, מה לשנות פרשנות.. נפגעתי. תתייחס לזה! לא למה אני צריכה לשנות בי כדי שתרגיש בסדר להמשיך הלאה בטוב ובלי לקחת אחריות או לבקש סליחה על בחירת המילים או המעשים שלך..

נכנסתי למצב פריקה ..

לברר מי נחשבת לטובה מאוד. זה שכולם נראו לך טובים ובכל זאת לא יצא שום דבר.....שווה חקירה. לטובתך.

שלא תיפלי למישהו שנראה לך טוב אבל לא מתאים ועלולה לגלות זאת מאוחר מדי.

"כל הגברים ככה" וכו' - לא מרגיע ולא מכיל ומבין. לענ"ד.

אם את מכירה.

אדם שכבר בדייטים אומר שאת צריכה להשתנות? זה נכון שאנשים נופלים בזה אחרי החתונה לפעמים אבל זה לא תקין ויודעים שצריך לשנות- אבל בדייטים זה ממש ממש לא תקין בשום כיוון! נשמע אדם שממש טוב שיצא מהחיים שלך גם אם בדרך גרועה

זה נהדר הגישה של לראות טוב בכל אחד, באמת ולא בציניות, בעז"ה ככה יבוא מישהו מקסים ולא תפספסי אותו בגלל דברים חיצוניים ושוליים.

אבל מסכימה עם מה שכתבה נעמי שכדאי לבדוק את מערכות היחסים שלך כדי שלא ינצלו את הנקודה הטובה הזאת לרעה ולא תמצאי את עצמך עם מישהו גרוע ובקשר לא בריא (שצריך להעלם כדי שתראו כמה הוא גרוע, נראה שה' עשה איתך חסד רציני..)

זה בייס בכל טיפול. בטח לאנשים מרצים.

נשמע כואב עד חרפון.

יש לי גם מחשבות פרקטיות. אבל לא עכשיו 

לכתוב הרבה. את כל מה שהיה  בקשר הזה ואת כל הסיטואציה מהצד שלך. כולל מה הרגשת  במהלך הקשר. לא רק זה שאת מכורה לו או רוצה אותו והוא מתעלם. הכל. גם את הכיווצים ואת הצדדים היותר כואבים.

תקראי את זה יום אחרי ויהיה לך חומר שאפשר לעבוד איתו. בסוף הוא דרך לך על נקודה כואבת ואין סיבה שהיא תכאב אחרי שתעשי בירור.

להיעלם זאת הדרך שלו לומר שהוא לא רוצה

פחדן

שחושב שאם הוא יתעלם בלי לומר כלום הוא לא יפגע בך.

בעצם הוא לא רוצה לפגוע בעצמו כי לא בא לו להתלכלך ואז תפגעי ואולי תבכי והוא ירגיש פח זבל.

גאוותן מרוכז בעצמו, חוסר אמפתיה, חוסר אנטלגנציה רגשית

אז מה היה לנו?

גאוותן, מרוכז בעצמו, ילדותי, לא בשל, פחדן לא אמפתי לא אנטלגנט וגאוותן.

ברוך שפטרנו

את לא רוצה אחד כזה.

וחייב לסייג מכל התגובות כאן נגד אנשים שעושים את זה.

ממש לא תמיד זה מגיע ממקום של רוע

זה יוכל להגיע ממקום של הימנעות/תמימות(ניסיון לא לפגוע באופן מפורש)

לרגע לא חשבתי שזה מגיע מרוע...

אתה לא חושב שזה משהו שבלי קשר למניע, זה אמור להיות ברור שלא עושים?

אם לא מסוגלים להתמודד חושבים שנכון לעצור... אין בעיה עם זה.

רק תגיד בצורה ברורה אני עוצר פה, גם בלי לתרץ. לא צריכה תירוצים והסברים, ולא אבקש אותם אם לא תרצה לתת. רק לא למחוק בפנים ופשוט ללכת כאילו כלום במיוחד שיודעים מה עובר מי שמולך.

זה לא רגיש לחשוב שהיעלמות כזו תעזור לצד השני לשחרר בקלות יותר מלסגור בצורה נורמלית את השיח.

אין אופציה מלבד להיעלם.

להגיד x y z זה סוג של עימות מסוים ואין להם את היכולת להכיל את זה. צריך לנסות להסתכל בעין טובה על השורש של העניין

(מדבר בתור מישו שחווה את זה כמה פעמים מבנות)

ואני רגיש רצח בקשרים אזממש כמו לזרוק את הלב שלי להר געש והוא נשרף לו באיטיות ובו זמנית -מחכה.

שאין אופציה אחרת.. לא יודעת אם מסכימה עם זה.

האוטומט שלי זה להסתכל בעין טובה... גם במחיר הבריאות הנפשית והרגשית שלי.

ושואלת בכנות אם אין מקום להישיר מבט למציאות ולזה שיש התנהלויות לא הוגנות, פוגעות ומנמיכות. ולומר זה לא בסדר. זה לא ראוי ולא הוגן להתנהל כך, במיוחד בקשר זוגי. בלי קשר ליכולת של מי שבחר להתנהל כך, ושהדגש יהיה לרגע על מה אני עברתי והרגשתי, ולא ישר לקפוץ מעל זה למקום של 'זו לא היתה הכוונה..'. מבינה שלא היתה כוונה, לא היו כלים.. הכל מבינה.

אבל הבלי כוונה הזה השפיע? היו לו השלכות עליי ועל הנפש שלי? למה אני צריכה לקבל את זה?

למה אתה צריך לחוות את זה?

ממגנטים אלינו קשרים כאלה

משהו בנו מושך אותם

השאלה מה ולמה

ותכתבי לו מכתב כועס עם הכללל ותשרפי את זה או תשמידי

לא מצאתי קשר מוכח לרגישות.

בסך הכל

רוב המטפלים הם אנשים טובים שאוהבים ורוצים לעזור. 

לא מחייב שיהיה אר''מ בעצמו, אבל כן שארגיש שיש מקום לרגישות שבי ויודעים איך לעבוד איתה נכון,

ושיהיה איזון נכון וטוב למי שאני, שיכיל וגם יקדם.

והרבה תפילות שה' יכוון למי ולמה שיהיה הכי מדויק לי.

כי באמת בלי תפילה על זה הסיכוי להגיע למישהו מתאים שיש חיבור טוב, כימיה טובה ותחושה שיש התקדמות שאני מרגישה בה, הוא כמעט אפסי בתוך השפע שקיים היום.

ואני מצאתי שתפילה חוסכת ממני כל מיני שלבי ניסוי וטעייה בדרך והגעה לכל מיני מטפלים לא מתאימים עבורי.

אמפטיה והיכולת להיכנס לנעליו של אדם אחר, כמו גם ידע מקצועי והתעדכנות במידע החדש ביותר באותו נושא, הם הדבר החשוב ביותר.

לדעתי, כאשר מדובר בדבר שהוא קשור לבני אדם באשר הם, כלומר לחוויה האנושית דווקא אז אין הכרח שהמטפל יהיה מישהו שחווה בעצמו (בשונה למשל ממשהו שקשור לתרבות או חברה מסויימת, כמו מטפל חילוני לאדם דתי). 

כן כדאי ללכת למטפל רגיש

או לפחות לאחד שלמד לתת לזה מקום

ולהתייחס לזה נכון 

מצד אחד רק רגישים יבינו עד העצם. מצד שני כאלה שהם לא יכולים לקדם אותך יותר

לכל מטופל יש המטפל שלו.

יש לזה יותר השפעה

כי נלך עם המחשבות האלה כמה שעות, ימים, שבועות

חודשים

ולפעמים שנים 

זה מציף את המערכת. אפשר להיות מודעים לזה וקצת יותר לשלוט בזה. ובכל זאת.

אפשר ללמוד לתת לזה מקום

ולהחליט בשלב מסויים מפסיקים להיות פרייארים ומתקדמים הלאה.

כי כמה נבזבז אנרגיה על משהו שמישהו אחר אמר או עשה.

פחות על למה הוא אמר או עשה אלא על למה זה כל כך מפריע לי...

דווקא את התגובהההראשונה שלך אהבתי אבל עם זה לא מסכימה כל כך

קראתי פעם משפט:

כשאתה כועס אתה מעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים.

זה כל כך נכון

עכשיו שלא תביני / תבין

לא נכון

לא קל לי לשחרר כעס על אנשים..

אבל-

אני גם מבינה קצת שזה בסוף בעיה שלי.

אנשים יכעיסו אותי

הם ימשיכו הלאה ( או שלא.. זה עניין שלהם)

אבל למה אני צריכה להמשיך ולשאת רגשות כאלה

אשמח לתגובתך..

ואני מסכימה עם זה במאה אחוז.

יש אנשים שלא שווים את זה שנפגע מהם בטח לא את זה שנלך עם זה.

אבל זה טיעון רציונלי. ובמקרים מסוימים קשים/מורכבים/טעונים/קרובים יותר הוא פשוט לא עובד. לא הוא ולא טיעונים רציונלים אחרים...

באמת יש פעמים שקשה לא להיפגע ולא לכעוס...

האם אתה המחבר של החלל במוח האדם???

בתור דני התחלתי לקרוא את דני אבל ייקח לי קצת זמן אני אעדכן אותך

מקווה שתהנה

זה נדיר שאני מחלק מחמאות אבל אני אומר לך הסיפורים הקצרים ההם (וכמובן הסגה האגדית של החלל במוח האדם) הם משהו ברמה אחרת לחלוטין

הייתי מזמין paperback מאמזון אבל לא שולחים לישראל lolz

בגלל שאני הכותב יכולתי להזמין במחיר הגיוני (20 שקל בערך), אבל הספר גבוה רחב ודק, ומרגיש יותר כמו  עלון

 תודה רבה על המילים הטובות בעזרת השם נעשה ונצליח