גמני רגישה וחלק מאחיי

עד פה ההקדמה

חסרונות-

לצאת לטיולים עם לינה ועוד אנשים. לחברים זה נשמע הגיוני להגיד - תשכרי מתחם/ בית משותף ונעשה חופשה. ממש לא😅 הילדים מפסידים וזה קצת מבאס

אני צריכה זמן לעבד דברים. ולכן, לא אוספת הרבה מהמסגרות. גם כשחוזרת מהעבודה אומרת שלום אבל צריכה זמן שקט בין העבודה לבית.

טקסים שומרי שגרה

קשה לי להיות במקומות הומים כמו משחקיות וכו

קשה לי לחשוב להיות הורה לעוד ילדים ולהצליח להכיל יותר

הזוגיות יותר נפיצה

נכנסת לראש של הילד. קשה לי מאוד כשקשה להם

קשה לי עם רעש ועומס

פרפקציוניזם מעצבן. עד התשה לפעמים. רגשות אשם. רצון לפצות.

יתרונות -

אני טובה בסדר יום. נותן לילדים יציבות ומלמד אותם התמדה

רגישה לזולת וגם לילדים. נכנסת לראש של הילד, ויודעת גם לעזור לעבד רגשות

יודעת לשים את הגבול שלי רוב הזמן. מלמד גם אותם לשים לב לעצמם

כשאני תופסת פרפקציוניזם,משתדלת לשחרר להם אותו

לדעתי הילדים שלי לא רגישים. ב"ה. אחד מהם קצת רגיש כי הוא מאוד דומה לי, אבל משתדלת לרכך לו 

קשה לי עם הרעש שלהם, קשה לי כשהם מתמרחים עליי...

יש לי כנראה ילדים רגישים, ולמרות זאת אני לא תמיד מצליחה להבין אותם... (את הרגישות התחושתית כן, את המוצפות הרגשית קשה לי להכיל, בעיקר כי היא מציפה גם אותי)

אבל אולי אני כן יודעת יותר להקשיב להם (כשאני לא מוצפת) ולהגיע איתם לעומקים בנפש... מקווה לזכות לזה יותר...

ממש ככה

כל כך מבין על מה שאת מדברת 

יש לך דרכים להתמודד עם כל אלה?

ותכלס זה גם תלוי גיל. השאלה בני כמה השבט שלך.

לא כל הילדים "דביקים" ולא תמיד הם מרעישים.

ואין על הרגעים שאת מתוקים

(זה בעיקר כשהם ישנים 😜)

ואם מסוגלת לסבול את הרעש אז בכלל... תלמדי אותנו

אז לכן יכולה לאפשר לעצמי את ההפוגות האלה מדי פעם כשהם שומרים על הקטנים. (אבל לרוב עושה את זה כשבעלי נמצא)

ואם אני בטוב, אז הרגישות קצת מונמכת ולכן אני יכולה להיות איתם גם כשהם ברעש.

אבל אם לא - זה באמת אסון... היום למשל היה ככה: התינוקת צרחה ובת השלוש התעקשה לשבת דווקא עליי (בצורה שלא נעימה לי), ופשוט איבדתי את זה...

למזלי הבן הגדול שלי (שהוא סבלן מאוד) היה בבית, ופשוט ביקשתי ממנו להשגיח עליהן וברחתי לחדר.

אבל ב"ה רוב הזמן גם כשקשה לי איתם אני מסוגלת להחזיק מעמד. לא קל אבל נסבל...

מבין בדיוק על מה מדברת.

זכית שיש לך בן בכור סבלן, לא מובן מאליו

מקווה שעכשיו כבר שקט בבית ויכולה לנשום ולהרגיע את עצמך.

מוכר לגמרי

שנזכה ללמוד ממך

נו, בכלל אשרייך שיש לך בכורה שהיא סבלנית וגם הבן שאחריה כזה....

איפה נרשמים אצלך לקורס בעניין? 😉

לפני הילדים המורכבים יותר

ב"ה עבר הלילה, הגיע בוקר חדש - של התמודדויות ושל שמחה גם כן...

הבכור שלי היה ער אתמול בחצות (לפחות ניסה ללכת לישון) ועכשיו אין אפילו סיכוי להעיר אותו.... אתמול התעורר באיזה 11 ובסוף הלך למה שנשאר מהבי"ס.

שיהיה לנו בהצלחה.

שהם פיצוי שבא לפני הבאים אחריהם...מקסים.

וכל הכבוד על ההתמודדות עם המאתגרים יותר.

כמו שאמרתי, שנזכה ללמוד

התמודדות עם שמחה, אשרייך ממש

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

אף שאני יודעת בוודאות שזה לא בריא, בטח לא לבת השלוש המיוחדת שלי.

אבל גם אמא עצבנית זה לא בריא בשבילה...

אה כן אני בעבודה. אבל האמת שהייתי מכור עוד קודם. הרבה שנים לפני כן. רק בשלב מסויים התחלתי להתפרנס מזה.

חלק מזה עבודה אבל הרוב לצערי לא.

מנסה לא להעביר את הבאגים לדור הבא...

במה את מבלה על המסך כשאת לא עובדת? איזה סוג של תוכן?

וידאו? קריאה? הקשבה?

אני חושב שיש הבדלים גדולים בניהם על ההשפעה על המוח, אבל זה רק אני. אני גם עובד על עצמי שאני עובד כשאני עושה משימות בעדיפות שניה בדקה לשבת או התמכרות חגים שפעם כתבתי על זה פוסט כשהבנתי שזה דפוס בריחה שלי.

גם וידאו מדי פעם, ולפעמים גם משחקים🙈

הקשבה אני לא מחשיבה כזמן מסך, כי אני עושה תוך כדי דברים אחרים.

אני חושב שזה משפיע שונה על המוח לעומת סרטים (הבכור). אבל כנראה זה גם עניין של אופי. הילדים שלי אוהבים בעיקר סרטים וזה קצת חבל אבל זכותם.

כי זה מרצד וזה יותר פסיבי.

לכן אני מכוונת את הילדים שלי ללמוד יישומי מחשב, כדי שזו תהיה תעסוקת המסך שלהם.

אבל לקטנים זה לא מתאים...

בדור הזה עם כל הניסיונות שיש לנו, עם זה שכל אחד מחזיק מסך בכף היד (ואנחנו עוד מאלה שקונים נייד בין האחרונים בכיתה) זה ממש קשה.

ולהוסיף לזה שאנחנו לפעמים רוצים שקט וזה "פתרון" מאוד קל וזמין 

גם אצלנו מקבלים טלפון נייד (פשוט) בגיל מאוחר יחסית. והמחשב הביתי מוגן בסיסמה, כך שהם לא יכולים לגשת אליו סתם כך.

ועובדים על עצמנו שלא לברוח מיד לפתרון של צפייה...

עדיין יש מה להשתפר, כמובן...

כל הכבוד

ואכן, בעיקר צריך לעבוד על עצמנו... שנזכה

תודה על העצה והשיתוף 

רגיש מאוד לרעש של צעקות או בלאגן בבית. לאחרונה יותר בגלל שינוי מסויים שעבר עלינו.

יציאה מהשגרה, אפילו היומית מקשה עלי אבל משתדל מאוד לעבוד על השיחרור של זה

קשה לי כשמישהו מהם עובר משהו, קושי, התמודדות.

לפעמים אם מישהו מהם "חופר" זה צורם לי אבל מנסה לעבוד על זה וכנל אם הם נדבקים יותר מידי, בעיקר אחת מהם שאוהבת לעשות את זה.

הילדים, כל אחד ורגישותו שלו, יש כאלה עם סף גבוה מאוד של רגישויות מסוגים שונים ולא פעם זה יוצר מתח בבית

לא בטוחה שהילדים שלי רגישים מאוד... 

לא מרגישה בכל אופן כרגע...כן רגישים, אבל לא מאוד

על עצמי אני מרגישה מאוד אחרים וחששתי מזה בהורות 

זה יכול להציף אותי יותר כשאני עייפה נגיד החיסרון הוא שם בעיניי

שבאמת אז יכאב לי יותר אם אני ארגיש שכואב להם או עצוב להם...וזה מתיש וגם מעמיס מאוד 

מפחדת בעיקר להרגיש כאב ריגשי שלהם, מכל סוג: עצבות, חרדה, דאגה, קינאה... 

יהיה לי כנראה עבודה לעשות... 

יתרונות- קולטת אותם נראה לי מלידה בערך חח

יודעת להתאים את האנרגיה שלי לשלהם, את הסגנון, את האישיות

יודעת להרגיש את הצרכים שלהם ואז יותר קל להם מניחה (הם עוד קטנים אבל ככה מאמינה)

הרבה הבנה, הכלה... 

כתבתי פה בעבר על זה ש(לפחות עד לאחרונה! חל בזה שיפור דרמטי) היה לי ממש מאותגר להפעיל עליו סמכות. המערכת שלי הייתה מוצפת והייתי מתקפל מהסיטואציה. מה שאומר שהוא ניצח.

עוד נקודות - אני צריך הרבה זמן לצרכי ניהול רגשות. זה אומר שהזמן הזה לא פנוי לעבודה ולא פנוי לבית ולילדים (סביב השעה-שעה ורבע כל יום). בלי הזמן הזה אני פשוט "אקח אותו בכח" על ידי הפרעות קשב בעבודה או בבית.

אין לי קשב בכלל בדיבור. מעדיף ווטסאפ.

שונא מקומות הומים כמו גני שעשועים ומשחקיות (אבל מסתדר)

קשוח לי להיות בחדר שיש בו הרבה ילדים משתוללים (אני פשוט אתנתק לקריאה אם ארצה או לא ארצה)

קשה לי עם הרעש שהם מייצרים (איתןןןןן תעבור לאוזניותתתתת !!! )

טיולים משפחתיים קשוח לי (אבל אני שורד יפה).

נהיגה עם המשפחה - כשיש הרבה בלגן באוטו - מעדיף ליסוע איתם באוטובוסים. גם בגלל שאני יכול להתייחס אליהם ולא לכביש.

בעבר - תגובות קשוחות פיזית לסיטואציות רגשיות שלהם. היום אני יותר מווסת שם ועושה הפרדה.

ברוך השם יש רק שניים. לא יודע מה היה קורה אם היו יותר. היה לי טעימה מזה יחסית לאחרונה וזה היה לא מלבב בכלל.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.