יש לכם רישיון? היה לכם קשה להגיע אליו?מתואמת

קשה - לא מבחינה טכנית (מספר שיעורים ומספר טסטים), אלא מבחינה רגשית (בעיקר פחד).

והיום כשאתם נוהגים - זה בא לכם בקלות ובטבעיות או שעדיין יש קושי רגשי בזה?


(אין לי רישיון. לא רציתי אף פעם ללמוד נהיגה. מעולם לא הצלחתי אפילו לדמיין את עצמי נוהגת על הכביש. ועכשיו כשהבת שלי לומדת נהיגה מתחדד לי עוד יותר כמה זה מפחיד וכמה לא נראה לי שיש סיכוי שאגיע לזה. מצד שני - האנשים בסביבתי לא מבינים למה אני לא מסוגלת לחשוב על זה. ומצד שלישי - ברמה הטכנית רישיון באמת יקל עליי את החיים... אבל שוב, פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה...)

יש לי. היה קשה. גם היתה לי חרדת נהיגההמקורית

אחרי שאבא שלי לא הפסיק להעיר לי כמלווה, וגם אחרי שנכחתי ממש קרוב לתאונת אופנוע + חוויתי אזעקה ברכב (צוק איתן )

הפסקתי לנהוג למשך כמה שנים. לא הייתי מוכנה לעלות על ההגה בכלל.

מרוב פחד, כמעט לא שילמתי אגרת חידוש רשיון, מה שאומר שהייתי צריכה להתחיל מחדש אם אני לא טועה. למזלי חמי העיר אותי בזמן

 

כשנולדה הבת שלי, כבר לא יכלתי יותר להיות תלויה בבעלי שייקח ויחזיר

הוא עם קש"ר, מאחר כרוני, היה סיוט. זה היה מפריע לו שאני תלויה בו, כי הוא לא טוב בזמנים, וזה היה מפריע לי גם. רציתי את העצמאות שלי בחזרה

אז התחלתי לנהוג על הרכב שלו, ואז כבר הבנתי שאני צריכה אחד משלי. ומאז החיים שלי הרבה יותר יפים 

 

היום אני נוהגת בכיף. עברתי תהליך הדרגתי. התחלתי עם רכב קטן, ישן כזה, למקרה שאם אדפוק אותו לא יהיה לי כואב חח

ואז רכב יותר גדול ויותר גבוה (איזה חרדות היו לי לפני שעליתי עליו.. ממש לא רציתי לנהוג עליו. בעלי בחר אותו, והוא מן הסתם לא הבין על מה אני מדברת :/)

הקטן היה לי ממש נח והתחלתי לנהוג בלילה ואז בשעות יותר רגועות במהלך היום, ולאט לאט זה התרחב. וגם, לא הסכמתי לבעלי לעלות איתי על ההגה. לא רציתי לשמוע שום הערה. מבחינתי, קיבלתי רישיון כי אני יודעת לנהוג, וביקורת מחלישה אותי. אז לא תודה. 

 

זה באמת מאוד מקל על החיים. עצמאות בניידות זה דבר מאוד חשוב בעיניי. אני רואה את אמא שלי שאין לה רישיון תלויה כל הזמן במישו שיקח אותה, וזה מבאס אותה ממש אבל היא לא רצתה לעשות כל השנים, ו-וואלה, קשה לה. 

 

תודה רבה על השיתוף!מתואמת
את אמיצה מאוד❤️
לבחור רכב זול כי לא נורא להרוס?רוכב שמים
מזדהה מאוד
איפה את גרה?משה

אני עשיתי רשיון על אוטומטי. אחרי 10 שיעורי הילוכים הבנתי שאין דרך בעולם שזה יקרה. וגם היום אני מעדיף לרוב תחבורה ציבורית ושהזמן שלי מאשר לנהוג פקקים.

 

אם את גרה ב"חור" אז רכב הוא ממש הכרח. אם את גרה בעיר גדולה, זה יכול להיות יותר פשוט  לקחת מונית מדי פעם ולא להתחיל להתעסק עם רכב. אני אישית יש לי רכב ורשיון ועדיין לרוב אני מעדיף לא להשתמש בו אם זה הגיוני מבחינת זמנים. 

בעיר אני בעיקר על קורקינט (שם אפשר לצאת מאוחר ולהגיע מוקדם). אין לי סבלנות לפקקים ורמזורים.

אגב לקחת ולהחזירמשה

גם את זה אני עושה על 2 גלגלים. כל הנשים פה מגיעות לאסוף עם רכב ולהגיע לגן עם רכב זה פשוט לא שייך.

נכון, באמת לרוב ביום-יום לא זקוקה לרכב בכללמתואמת

גרה בעיר, עיר עמוסה יחסית. מסגרות - בוחרת כאלה קרובות במרחק הליכה. אם צריכה להתנייד ברחבי העיר - נוסעת בתחבורה ציבורית ולעתים רחוקות במקרי חירום במונית. וכמובן עם בעלי, כשהוא יכול או כשאנחנו נוסעים ביחד לאנשהו.

יש לנו מחשבות לעבור ליישוב, אבל אחד החסמים הוא זה שאין לי רישיון...

בכל אופן, לפעמים אני חושבת שאם הייתי נוהגת למחוז חפצי הייתי מותשת פחות אחרי נסיעות. השאלה אם זה נכון...

מנסיון, נהיגה יכולה להיות ממש מעיקהמשה

ושואבת אנרגיה. בסוף צריך להיות בכביש עם מליון נהגים ולשים לב לכולם כדי להישאר בחיים. בכביש מהיר זה קצת שונה אבל בעיר (ועם ילדים באוטו!) זה ממש מציק.

 

רשיון זה טוב. אפשרויות זה טוב. אבל צריך לדעת שלא בטוח שזה יפתור לך את הקושי שיש לך כרגע. וכן, גם אני בוחר מסגרות (וחוגים, ומטפלים!!) במרחק הליכה. זה אומר שלא צריך להקפיץ ילדים אלא שמגיל מסויים ואילך הם יכולים להגיע לבד. או למצער אם צריך לשכנע אותם - אפשר להביא אותם והם יחזרו לבד.

 

אבל זה אני. רק אני.

מסתבר שזה לא רק אתה, כי אני מזדהה...מתואמת
זה מחזק לי את ההרגשה שלא כדאי לי, לפחות כרגע, להכניס את עצמי לתהליך של לימוד נהיגה, שבעצמו עלול להעלות את רמת המתח בצורה שלא תהיה נסבלת לרגישות, כי בעצם לא בטוח שזה יועיל לי בטווח הרחוק...
אמא שלי עברה טסט בגיל 60אנונימי (2)

כשהיה לה צורך אמיתי.

 

היום היא כן נהנית מזה שיש לה את היכולת לנהוג. אבל הרבה שנים זה לא היה חסר לה.

מעניין... את יכולה לשתף מה היה הצורך שלה?מתואמת
גם אצלי שלי אמא גם עברה טסט בגיל מבוגרמשה

נכד שהיה גר אז ב"חור". והיא רצתה לבקר, אז עשתה רשיון והכל. 

 

אבל היא לא אדם רגיש מאוד. סתם סיבות אחרות שהיו שם.

גם אמא שלי (בת 60 פלוס) בלי רישיוןמתואמת

מסיבות אחרות שלא קשורות לרגישות. והיא דווקא גרה ביישוב... מסתדרת, אף שזה חסר לה. אבל כנראה בכל מקרה לא תוכל ללמוד נהיגה, בגלל חלק מהסיבות הנ"ל...

היא מאלה שכן מעודדים אותי ללמוד

וואי ממש מזדההשדמות בחולות

@משה הנה מישהי כתבה אותי בנושא

אני מבין לגמרי.משה

בדיעבד אני שמח שעשיתי רשיון למרות ש95% מהזמן אני לא משתמש בו. כשצריך - יש. כשיש בחירה. יש.

יש לי רישיוןילדה של אבא

מגיל יחסית צעיר, לא פחדתי

כיף לי לנהוג,

הרגשה של חופש, עצמאות ושליטה.


פחות אוהבת שמישהו אחר נוהג, צריכה להרגיש שאני סומכת עליו ב 100%, אם לא דווקא עושה לי יותר חרדות. עובדת על זה..

מעניין. הפוך ממני...מתואמת

אם כי גם לי קשה לנסוע עם מישהו שאני לא סומכת על נהיגתו.

הבת שלי עכשיו לומדת נהיגה, ואני חוששת מהיום שבו אסע איתה... (בעיקר כי כנראה אלחיץ אותה כל הזמן)

זהו, הבנתי שאני חריגה בשרשורילדה של אבא

מעניין אם יגיבו עוד רגישים שמיודדים עם הכביש.


נראה לי ליסוע עם הילד שלך זה מלחיץ בטירוף.. יצא לי פעם אחת ליסוע עם אמא שלי שנבהלה מאוד, ומאז לא קרה שוב.

הייתי מנסה להימנע מזה מראש..

נראה באמת כמה אוכל להימנע מזה...מתואמת
אני דווקא אוהבת לנהוג עכשיוהמקורית
התחברתי למה שכתבת על עצמאות, חופש ושליטה
אמא שלי רועדת מפחד כשאני נוהגמשה

אבל זה לא בהכרח בגלל רגישות, כמו בגלל אופי הנהיגה שלי...

 

הרגישות ממש מחדדת לי את החושים ואני שם לב להכל, כולל לאור מרוחק של מכונית שאין לי דרך לראות בעיניים ולמספר של אוטובוס שבא מולי בכיכר (ואז אני יכול לא לתת לו זכות קדימה, כי אני יודע מה המסלול שלו). מצד אחד זה מועיל, ומצד שני זה טירוף מבחינת כמות המידע שאני מעבד.

..מחפש שם

היה לי היום טסט ושכחתי את התעודת זהות, הטסטר לא הסכים לי לעשות😭😭😭

אז קודם כל אם אתם כן לומדים נהיגה בחייאת על תשכחו את התעודה,

ובקשר לשרשור היתה לי הקלה כי לא הייתי צריך להתמודד עם הטסט הנהיגה הלחץ והכל, אז אני מזדהה עם הקושי והפחד,

אבל בסוף אני כן מאמין שצריך לאזור גבורה ולהתמודד עם הקושי והפחד, לא לברוח. אני מאמין שאם תתחילי עוד יגיע היום שתסתכלי אחורה ותצחקי על עצמך...

 

איזה מבאס... בהצלחה!מתואמת
האמת שאני 🙈כבתחילה

אין לי רגישות

אבל אני שומעת כל היום בחדשות על מוות בכבישים, כמות תאונות פסיכית. וכשנוסעת בתחבצ רואה איך ישראלים נוסעים פרוע, ככה שכל פעם שמגיעה למחוז חפצי בשלום זה מזמור לתודה.


כשכל החברות באולפנא עשו רישיון אני לא עשיתי כי פחדתי לנהוג.

זוכרת בתור ילדה במשחקי מחשב שתמיד עשיתי תאונות. זה אמנם לא אומר כלום אבל זה עוד מימד לפחד.


לאחרונה הבנו שאנחנו הולכים לעבור דירה למקום שבו חייב רכב, לכן בחוסר ברירה עשיתי רישיון.

עדיין לא קנינו רכב, ואני מתה מפחד מהפעמים הראשונות שאני אנהג בלי שיהיה לידי מורה לנהיגה שיתן ברקס או יזיז את ההגה במקרה הצורך.


באמת בעיר אפשר להסתדר בלי רישיון, התחבצ סביר לגמרי. לא הכי כיף ולא הכי ישיר, אבל גם בנהיגה יש פקקים ועיקופים.


בכל מקרה, אם את עושה,

המלצה שלי- לא לעשות בעיר המגורים! קשה רצח, כמעט בלתי עביר. אני עשיתי 28 שיעורים בעיר ואז נסעתי לעשות את הטסטים איפה שההורים שלי גרים שקל שם בפער.


עברתי טסט ממש לפני כמה שבועות, מודה לה' שהחלק הזה מאחורי.

סבא שלי עשה רישיון בגיל מאוחר וזה פשוט הציל אותו מבחינת הניידות.

חמותי בלי רישיון וזה מאד מגביל אותה.


ממליצה לעשות כי צריך וזהו, בלי לחשוב יותר מידי. פשוט לבוא מכוונת מטרה וזהו. תסכימי איתי שיש דברים שעושים כי צריך גם אם הם לא כייפים?


בהצלחה

תודה רבה! ובהצלחה גם לך!מתואמת
כנראה אצטרך לחכות עוד כמה שנים, כי לעשות רישיון מחוץ לעיר דורש יותר תמרונים ממה שכרגע יש באפשרותי...
למה מחוץ לעיר המגורים? לא הבנתיילדה של אבא
כבתחילה יודעת באיזו עיר אני גרה (גם היא גרה שם)מתואמת
וזו באמת עיר קשה מבחינת נהיגה, זה ידוע...
אהה סבבה..ילדה של אבא
תלוי בעיר לדעתיהמקורית

אני עשיתי בתוך העיר והיה לי ממש סבבה

לא קשהכְּקֶדֶם
58 שיעורים, שלושה טסטים פנימיים, טסט חיצוני אחדאנונימי (3)

סתם, כן, בהחלט פחדתי לעשות רשיון, כשאחותי עשתה רשיון כמה שנים לפניי חשבתי שאני בחיים לא אעשה, כי ממש פחדתי.

בסוף חברים שלי התחילו לעשות רשיון, ומהר מאד התחברתי לקטע, ורציתי גם. כשהתחלתי מאד פחדתי, והייתי מחזיק את ההגה חזק מאד, והמורה שלי היה צריך להשתמש בכוח כדי לתקן אותי...

לאט לאט צברתי יותר ביטחון על ההגה.

אחרי שעברתי טסט פחדתי מאד לנהוג, הרגשתי לא מוכן והתלבטתי אם לעשות עוד כמה שיעורים, כדי להרגיש בטוח יותר. בסוף התגברתי ולא עשיתי עוד שיעורים, ופשוט ככל שצברתי נסיון על הכביש הביטחון שלי עלה.

לפעמים אני נכנס לרכב ונוהג בטבעיות ממש, ולפעמים אני קצת חושש. שני דברים שמאד עוזרים לי במצבים כאלה- מסטיקים ומוזיקה. הם מכניסים אותי לאווירה רגועה ונינוחה יותר, ועוזרים לי לנהוג בקלילות ובביטחון.

תודה על השיתוף. יש הרבה מה ללמוד ממנו...מתואמת
כן!משה

וחייב להגיד שאני על כל רכב חדש שקניתי, נסעתי למגרש ריק כדי לתרגל אותו בלי לחץ. אני זוכר את הפעם הראשונה שנהגתי על הפוקוס ז"ל. רעדתי מפחד בצומת שילת. אז נסעתי לאזור תעשיה שם ליד מודיעין שהיה מלא בכבישים ריקים ופשוט נתתי לגוף לאט לאט להתרגל לרכב.

לגמרי. ההכנה על כביש ריק זה משו שגמני עשיתיהמקורית
ומאוד עזר לי. ממליצה כנל למי שצריך וחושש
חבל שלא ידעתי על הצורך הזה להתרגלרוכב שמים
קניתי רכב חדש וגיליתי שאני צריך גם ממש עכשיו לנהוג עליו בכבישים מהירים הביתה. כמעט עשיתי תאונה בנסיעה הזו.. עברו שנים ואני עדיין מצליח לשחזר את התחושה
הלימודים והטסט עברו לי בקלות שהפתיעה אותירוכב שמים

מאז נמנעתי מלנהוג כמה שיכלתי... רכבת, אוטובוסים, טרמפ, לנסוע באוטו שלי ולאסוף נהג...

היום כבר נאלץ לנהוג יותר ויחסית התרגלתי 

תודה על השיתוףמתואמת
עצם זה שהופתעת מהקלות שבה עברת את השיעורים מוכיחה שחשבת שזה לא יהיה כך? בגלל הרגישות?
הרגישות קשורה להערכה עצמית נמוכה אני חושברוכב שמים
לא האמנתי שאני אעבור טסט ראשון, לא חשבתי שאני נוהג מספיק טוב גם אחרי שהצלחתי.. עד היום אני נוהג זהיר מדי
מעניין...מתואמת

אני באמת חושבת שהרגישות גורמת לתחושת ערך עצמי נמוכה. מעניין לנתח את זה...

מצד שני, כנראה שבאמת זה הפוך - בזכות הרגישות אנחנו נזהרים יותר...

מצטרף לקורלציה בין דימוי עצמי לרגישות.משה
כנלהמקוריתאחרונה
רבותינחלת

 

 

ואם לא מצליחים להיות בשמחה באדר, בזכות הנס, בזכות שאנו  יהודים, בזכות שאו טו טו מגיע משיח,

למה לא להביא שמחה ממקום אחר? 

 

בכל אופן, לי זה עושה מצב רוח טוב!

 

אמנם מצד שני כשאני צופה בזה אני מרגישה  נורא פילית אבל בכל זאת...

 

יש עוד משהונחלתאחרונה

 

 

משעשע והפעם זה משלנו...

 

 

 

לא נעים לומר אבל....שונא את פורים. ממש.מה כבר ביקשתי

כבר עכשיו שמתחילים להתנגן שירי פורים, ושיש פרסומים על מסיבות וכזה, אני מתחיל להיות מוצף. פשוט המפגש הזה עם אנשים שתויים גומר עלי. אני לא מסוגל לגעת בטיפה ככה שתמיד יוצא שאני השפוי הכמעט היחידי ואני שם לב להכל. פשוט דוחה אותי לראות אנשים שמדברים שטויות, מקיאים, או סתם יוצאים משליטה. אני רק חושב על זה זה מעורר בי חלחלה. לא סובל את כל הרעש והבלאגן. אני נמנע מהרקדות ומסעודה עם חברים. אני חוטף רעדות רק מהמחשבה של לשבת שוב בסעודה עם אנשים שתויים. אפילו פעם יצאתי עם מישהי ואיכשהו הגענו לדבר על פורים, וכשאמרתי לה שאני לא שותה היא חייכה ואמרה שדווקא היא ממש היתה רוצה לנסות פעם. באותו רגע הרגשתי כלפיה דחיה שאני לא מסוגל לתאר. זה מרגיש לי כל כך לא יהודי מה שעשו מהחג הזה. למה חכמים לא יכלו לתקן פשוט עוד חנוכה? עוד קצת ניצחון הרוח במקום ניצחון הגוף....

אבל גם נשים חייבות בשמיעת מגילה...נקדימון
בבוקר בוודאי תוכלי למצוא קריאה במניין קטן ומהיר (אחותי הולכת רק לקריאה ואז חוזרת).

ובערב, יש מקומות שיש קריאה שניה, וכמובן גם מניינים קטנים.

צריך לבחון כמה מן האנשים הרגישים מאודאנונימי (פותח)

פשוט עוד לא יודעים שיש להם פוסט טראומה

 

 

מה הגוונה?עם ישראל חי🇮🇱אחרונה
איך מפסיקים לחשוב כל הזמן על החייםפתית שלג
עבר עריכה על ידי פתית שלג בתאריך ב' באדר תשפ"ו 12:28

ומתחילים לחיות את החיים עצמם?

תנסה לעשות דברים משמעותייםזיויק

וזה יתן לך משמעות.

ברור שאנחנו פירור קטן, אבל לכל בורג במכונה יש תפקיד וככל שהתפקיד שהוא ממלא ברור לו ככה הוא מוצא את עצמו

בקצרה ותמציתאנונימי (2)

לי עוזר:

1. להתבונן בהכרח המציאותי לחיות את החיים עצמם

2. להתבונן בהכרח האמוני לחיות את החיים עצמם

3. לעגן את היום שלי במעורבות חברתית

מזדהה.. מבחינה פרקטית-אמרלד
עבר עריכה על ידי אמרלד בתאריך ג' באדר תשפ"ו 13:26

למרות שאנחנו לא מכונות.. 

אני מנסה להגדיר זמני בסיס לחשוב בהם.

באמת , אם אני יודעת שאתן לעצמי זמן לזה

אז המחשבות האלה קצת פחות טורדניות.

לדוגמה, תראה מה יכול לעבוד לך:

 

רק ככה מצליחה לתחזק לו"ז ובנסיעות לבד/ ששותה קפה/אחרי פעילות שבועית ספציפית להגדיר זמן לחשוב..

וגם להקדים את המחשבות ולחוות אותן בצורה מסודרת,

אם זה בתחילת שנה לכתוב מה הייתי רוצה לפעול בשנה הזו,

או אפילו בחלוקה לפי חודשים/ תקופות

 

 

 

חושבת שלהיות עסוקיםנחלת

 

בדברים רגילים של יום יום ובמה שאוהבים.

 

מיינדפולנס (קשיבות) - לחיות ולהרגיש כל רגע ורגע.

יש גם ביוטיוב (הרב רן ובר אם אינני  טועה ועוד)

יש גם ספרים בנושא כמו של אקרט טולה.

להתנדב בדבר מה שמביא סיפוק ותחושת משמעות וערך עצמי.

 

( אגב, אין כמו משפחה וילדים כדי לקרקע... אין אפילו זמן לחשוב על החיים..)

 

דבר נוסף 

 

למה לא לקרוא, להקשיב לשיעורים (יוטיוב וכאלה) העוסקים בכך?

אולי לנסות להקשיב לד"ר יחיאל הררי "התבוננות פנימית" - יוטיוב.

אם לא מפריע מישהו מאוד שכלתני - הרב אהרן  לוי. "

 

מאמינה שאנשים רבים חושבים לפעמים על החיים. במיוחד שאיננו עסוקים מספיק ו/או לא מרגישים מסופקים ושבעי רצון מאורח חיינו.

 

מותר וצריך, חושבתני, לחשוב לפעמים על  החיים ולא רק להישאב אליהם, אבל באופן כללי, צריך לחיות אותם. לא לחשוב עליהם יותר מדי.

 

נראה  לי.

 

בהצלחה!

יפה.נחלת

 

 

שמעתי ממישהי רעיון:

 

אם למשל מטריד אותי משהו או שאני רוצה לעצור ולחשוב עליו, להקדיש לכך שעה או  חצי שעה ביום.

למשל, בין 1200 ל1230 בצהריים, ואחר כך...להרפות.

👍תודהאמרלדאחרונה
הצפה הצפה הצפהעם ישראל חי🇮🇱
גם לכם קשה לזכור הרבהאנונימי (פותח)

לפעמים אני מרגישה שבגלל שאני מוצפת חושית ורגשית כל הזמן קשה לי לזכור פרטים כמו שמות של אנשים או לשלוף מידע שיש לי

כשיש שקט ואני מרגישה בנוח המידע מגיע ואני נזכרת בהכל אבל בסביבות יותר מציפות אני לא מצליחה להזכר

זה קורה גם לכם? אתם חושבים שהקישור שעשיתי נכון או שהקושי בזיכרון נובע מגורמים אחרים

קושי בזיכרון יכול להיות מושפע מהמון גורמיםזיויק
כאשר אנו מבולבלים או מוצפים זה משפיע על החדות המחשבתית שלנו
בטחנעמי28
עבר עריכה על ידי נעמי28 בתאריך ב' באדר תשפ"ו 1:45

קורה לי לא מעט, בעיקר עם שפות ושמות.
 

ויש לזה הסבר פיזיולוגי.

כשאנחנו בחרדה התפקוד יורד בחלק הקדמי במוח (פרה פרונטל קורטקס) שאחראי על חשיבה מורכבת יותר, שליפה, קבלת החלטות, זיכרון (זיכרון מיידי, כמו לזכור שם או לשכוח שם כמה שניות אחרי שאמרו לך) 

 

והתפקוד עולה בחלק אחר של המוח (האמיגדלה) אחראי לעיבוד רגשי, תגובה לאיום והיא מפעילה את המערכת הסימפתטית שמגיבה לאיום וחרדה.

לא רק בחרדה. אנחנו גם בהצפה של מידעמשה

צריך לעבד את כולו. וזה לוקח זמן.

הצפת המידע מתפרשת אצל אנשים רגישיםנעמי28

כחרדה ואיום ולכן המנגנון הוא כזה.

אצל אדם רגיל זה לא יוריד את התפקוד של החלק שאחראי על זה.

נכוןמשה
המ...מ..נחלתאחרונה

מעניין!

נפגשתי עם איזה גבר לפגישה עסקית ויש לי אנרגיהאנונימי (פותח)

הי

אני אישה בגילאי ה30 פלוס מינוס. נפגשתי עם גבר למטרות ענייניות ועסקיות

ואני לא מצליחה להירגע. משהו לא טוב שם, משהו חולני.

הוא לא נגע בי אבל החמיא לי מאד. הוא יכול להיות סבא רבא שלי

הוא אמר שאני מוכשרת ולא הפסיק לשבח אותי. הוא מעריך אותי מאד וזה

מה עושים? האנרגיה אמיתית או משקרת?

בהתחלה הוא לחש לי דברים יעני כדי שלא ישמעו, אחר כך אמר שאני מאד איכותית

ושלא פגש כמוני, הוא אמר שנזהר כשהוא פונה לנשים ושבעיקרון הוא ממש צדיק ואיכותי.

במקרה הטוב הוא טמבלנעמי28

תתרחקי ואל תעשי איתו עסקים.
 

גם אדם שבעניין שלך או מתרשם ממך, יש דרך לומר דברים ולשמור על פאסון.

תסמכי על האינטואיציה שלך.

ואם כבר סגרנו? מה מנסיונכם זה התברר נכון ההרגשה?אנונימי (פותח)

האינטואיציה שלי צורחת הצילו שהוא בוגדני

ומה במקרה הרע? כי הרגל שלו נתקעה ברגל שלי

תמיד אפשר לסגת. לא התחייבת ולא התחתנת איתונפש חיה.

את יכולה פשוט לומר לו שהעסק לא מתאים

או כל דבר שיישמע ענייני ולא יסבך אותך.


הבטן לא משקרת.


תצליחי! 

בוגדני זה עניין שלונעמי28

השאלה אם לך מתאים להתנהל עם כזה אדם וכמה חיכוך העבודה הזאת דורשת.

מתבררת כנכון, לגמרי... האינטואציה שלך כנראה זיהתהלב אוהב
אצלו משהו לא כשר. אין לדעת לאן הדברים אפילו נוגעים בעומק,העיקר שזיהית... ובעיניי גם בלי אינטואיציה נשמע לא תקין השיח
אולי מותר לשקר במקרה הזה? לשאול רב?נחלת
נשמע חולני. תחושות הבטן שלך לא משקרותאנונימי (3)
מותר לך לסגת. לא כל הזדמנות עסקית שווה את תחושת חוסר המוגנות שלך. אפשר לומר - חשבתי על זה שוב, ולפי שעה לא נראה לי שהחיבור העסקי בינינו מתאים.
בפשטותמשה

אם לא נעים לך, אז לא נעים לך. גם אם הכל "בסדר" והוא לא חצה שום קו ואין מה לבוא אליו בטענות "על הנייר". פשוט לא נעים לך. וזהו.

בדיוקשלג דאשתקד

אם יש ספק - אין ספק.

לא עליו, הוא שיחשוב ויעשה מה שבא לו. אם לך לא נעים, תלכי. והכי טוב עם כמה שפחות דרמות.

מה שמשה אמראנונימי (4)
במצבים כאלה, עדיף להיות בטוח מאשר להיות מתוח. זה נשמע שכל הפעמונים מצלצלים אצלך, אז עדיף להישמר.

פרנסה תבוא ממקום אחר.

זה קצת מעבר לזה, לדעתישלג דאשתקד

לא נראה לי שצריך לפחד מאעזה אירוע קיצוני. עובדתית רוב בני האדם לא מגיעים לזה.

אבל גם החוויה הבסיסית של החפצה וכניסה לרשותך במובן מסוים, זה לא נעים ואין סיבה שתעברי את זה.

כן חשוב להדגיש, שבמצב נורמלי הציפייה היא שאת תגידי בפשטות ובבהירות מה לא נעים לך ואיך את רוצה שיתייחסו אלייך

זה לא מצב נורמלי ואני בטיפולאנונימי (פותח)
לא הבנתישלג דאשתקד
מה לא מצב נורמלי? את מתכוונת לומר שבאופן כללי קשה לך להיות אסרטיבית? (אני שואל באמפתיה כדי להבין, את ממש לא הבנאדם הראשון שמתקשה במצבים כאלה...)
שלום לךאילת השחר

קראתי את כל השרשור.


לפני הכל, אגיד שאינטואיציה היא כלי חזק מאוד בעיניי במיוחד אצל נשים. ואם האינטואיציה שלך צורחת, ולא משנה מה בדיוק, אפילו רק עצם ההרגשה שיש צרחה, ובמיוחד אם היא צורחת הצילו, אומרת דרשני ולעשות מה שאפשר להתרחק מהמקום שמעורר את ההרגשה הזו.


דבר שני, ענייניות מתמקדת בעבודה שלך ובציפיות בנוגע לזה (''העבודה שלך איכותית ומושקעת'', אני מעריך עבודה שנעשית באופן כזה"...), ולא בך כאדם (מחמאות אישיות, שבחים, את איכותית, אני מעריך אותך...).

אם ההתמקדות היתה בך, הוא לא נשמע ענייני בכלל.

אני שומעת את מה שאת מתארת במילים שלך, והאנרגיה שם לא מתיישבת בטוב בכלל, גם לי כקוראת מהצד שלא היתה בסיטואציה. לחישות, חוויה פנימית של התמקדות בבעלת העסק הרבה יותר מהמוצר והשירות עצמו, האמירה ש'לא פגש כמוך', האמירה שהוא נזהר כשהוא פונה לנשים ובעיקרון הוא ממש צדיק ואיכותי (למה הוא הרגיש צורך להדגיש את זה? אם אתה כזה תתנהל ככזה, ואם מישהו מרגיש צורך להדגיש את זה, זה מעלה שאלה אם יש סיכוי שהוא מבין שאיך שהוא מתנהל לא נתפס ונראה כך ולכן חשוב לחזק את ההבנה אצלך 'מי הוא בעיקרון'...) -

כל זה מדליק הרבה נורות מהבהבות, ויכולה להבין למה המערכת שלך זועקת.


מעבר לזה, וגם למה שכבר אמרו לך כותבת לך כמה שאלות שעלו לי, שאולי יעזרו לכוון למה נכון לעשות.

מהאמירות שלו נשמע שהוא נמצא בצד הלקוח, תקני אותי אם הבנתי לא נכון. כי כל מה שאכתוב יוצא מנקודת הנחה שהוא הלקוח:


כמה זה קריטי מבחינתך הקשר העסקי הזה?

יש מצבים שאפשר לומר שפשוט לוותר ויגיע לקוח אחר, אבל יש מצבים שמדובר בהזדמנות עסקית שיהיה קשה לוותר עליה, מכל מיני סיבות. היכן זה מונח מבחינתך?


מה אופי ההתקשרות העסקית שהיתה אמורה להיות?

האם משהו נקודתי (כמו הזמנה של מוצר פיזי, שלא דורשים יותר מדי תקשורת וזה יסתיים בשליחת המוצר) או משהו שדורש תקשורת מתמשכת לטווח ארוך יחסית (כמו עריכה, ליווי, תכנון וכדו')?

אם זה משהו נקודתי - האם את מרגישה שזה אפשרי מבחינתך לנהל את זה מרחוק מבלי לייצר מפגשים ושעיקר התקשורת תהיה בכתיבה עניינית וטכנית, ושהדיסטנס המקצועי שחשוב לך יישמר?


האם אופי השירות הוא כזה שנוגע לדברים טכניים או לדברים שנוגעים יותר בנפש ודורשים גם תקשורת בסגנון פנימי יותר?


האם הוא לקוח פרטי או נציג של גוף אחר שאת עובדת איתו?

אם נציג מגוף, האם יש אפשרות לתקשר דרך מזכירות ולא ישירות איתו?


האם הרגשת שהשבחים שקיבלת היו עלייך או על העבודה שאת עושה?

במצבים כאלו שאת מרגישה שיש 'גלישה' מהמקום המקצועי, את יודעת להציב מתוכך גבול ברור וענייני שאת כאן בעניין הזה ולהחזיר את השיח לרובד המקצועי?


אלו השאלות שעלו לי בינתיים, אני חושבת שתשובות עליהן יוכלו לתת בהירות פנימית, האם זה משהו שתרצי להמשיך ולעשות או למצוא דרך לשחרר את הקשר העסקי הזה.  

מתפללת עבורך להצלחה בהחלטות ובהירות גדולה!


ואם תרצי להמשיך את הבירור שלא על גבי הפורום, מוזמנת לכתוב לי במסר או בשיחה אישית.




יפה. חכם.נחלתאחרונה
לדעתי, לברוחאורין
נשמע קצת חלקלק לא?נחלת

 

אדם כה מבוגר - כבר לא מתאים לו להחניף כך. וזה שהוא הדגיש

שהוא צדיק וכו', עוד יותר מחשיד.

 

לדעתי, אם באמת כ פי שכתבו כאן, הקשר אמור (או עלול...) להימשך

ונדרשת מעורבות רבה בגין העבודה - תזהרי ותתרחקי.

רוצה לספר לכם משהו: למי שיכול - בבקשה תאירו פניםאנונימי (פותח)

אין לכם מושג כמה שווה מעשה חסד קטן שלא עולה דבר מלבד חיוך. כתבו על זה הרבה חזרו על זה הרבה אבל כשזה פוגש אותך פתאום אתה קולט כמה זה אמת צועקת ואני מרגיש מחויבות להעביר את זה הלאה.

כמו אנשים רבים כאלו רגישים וכאלו שלא, אני חווה משברים עליות ומורדות. הייתי בתקופה ארוכה שממש היה קשה לי לצאת מהבית. פחדתי מהעולם שבחוץ וכשכבר יצאתי כל מה שראיתי היה עצוב וקשה, כמה אנשים קשי יום ובודדים - במידה רבה זה שיקוף של העולם הפנימי שלך (כשתהיה שמח גם פתאום תראה יותר אנשים שמחים) אבל בכל מקרה אני לא מאוד אוהב את המקום שבו אני גר (עירוני מנוכר קצת) וזה לא תורם ולא עושה חשק לצאת. בשבתות הייתי נלחם עם עצמי כל שבוע מחדש לצאת לקבלת שבת. לפעמים הייתי יוצא ומתיישב בבית כנסת לרבע שעה וחוזר בריצה הביתה. לפעמים סתם הייתי הולך והולך והולך עד שהחשיך וחוזר בריצה הביתה. הבנתם כבר את הקושי והחרדה.

תמיד קשה לי כשאני יוצא רענן ומקולח בבגדי שבת אל הרחוב בערב שבת, מצד אחד האווירה קדושה ואני באורות, ולפעמים פגם קטן בחוץ הוא פגם גדול בפנים. ככה זה כשאין חוסן נפשי אישי. לראות פתאום איש (אני מדבר על אנשים שנראים כמוני, בבגדים לבנים וכיפה) צועק או מקלל או מתנהג באופן בוטה, אפילו סתם כך ברחוב - זה משפיע על הנפש אני לא יודע להסביר. למה שאצא? למה שאפגע? למה שלא אשב בבית ואשיר עם עצמי קבלת שבת ואלמד עם עצמי?
קצת התפזרתי אבל זה רקע, הנקודה שלי היא דווקא הפוכה. כמה משפיע על הנפש פתאום הבן אדם ההפוך, זה שחולף מולך במדרכה בערב שבת ו-וואלה שניכם הולכים לקבלת שבת או חוזרים מערבית, אתה בבית כנסת בקצה הזה של הרחוב והוא בבית כנסת בקצה השני. ו-וואלה נכון, זה לא אולי לא הכי המנטליות של הקהילה והאזור והעיר, והמקום מעורב מכל מיני טיפוסים כמוך ולא תמיד קל, אבל הוא בוחר בכל זאת להסתכל עליך בעיניים להאיר פנים ולהגיד "שבת שלום". רק רגע של חיוך ושבת שלום, לא יותר מזה. אולי אתה מכיר אותו מהשכונה ואולי למדתם ביחד לתקופה לפני שנים, אולי הוא זר לגמרי - זה לא משנה. כמה זה הופך לי את הלב באותו רגע כמה כוח זה נותן. ואולי אני לא אדע להתמודד עם זה באותו רגע ובכל זאת אברח אחרי רבע שעה בבית כנסת הביתה, אבל דבר אחד אני מבטיח: אני אזכור את החיוך את האדיבות, אותה מחווה קטנה של החסד הזה - גם שבת הבאה. ובאותה שבת הבאה כבר יהיה בי יותר כוח בזכותו להישאר עד ערבית. ובשבת הבאה בזכות אותו אשכנזי סנוב (סליחה על ההכללה) שבכל זאת כיפף קצת את המידות שלו היום ובחר ללחוץ לי את היד ולכבד אותי במחווה הקטנטנה הזאת, יהיה בי עוד כוח לשבת הבאה להגיע ביום אחר כך למנחה.
לא צריך ליפול על אנשים אני לא מאמין בזה, אבל התייחסות כזאת קטנה וטבעית שעושה לא פחות טוב לאדם שעושה אותה (אותו אחד שחולף ברחוב שמרגיש שבירך לשלום את אחיו, אותו אחד שנכון, כבר מבגור ועם הצרות שלו ומה לו ולי - ובכל זאת מצא לנכון להאיר פנים לרגע, ללחוץ יד או לבקש ממך לעזור לו לסדר את המפה הלבנה על השולחן גם אולי כשלא היה צריך אותך ובטח ראה עליך שאתה מעופף ועצוב ויותר טבעי לו להימנע) התייחסות כזאת יכולה גם לעשות הבדל עצום, עצום, שאין לתאר. מים על נפש מדוכאת של אותו הלך או אורח שלא רואים כל יום (כמוני בסיפור) כי לך תדע מה הוא עובר בינו לבין עצמו.
זה מחויבות לי ולכם ולכל אחד. אם ה' נתן לך כוח אפילו רק מעט יותר כוח מהשכן שלך, תבין שהכוח שקיבלת לא שלך אלא קיבלת על מנת להשפיע - ואז אתה קונה אותו באמת ויתקיים בך. 
ובשבת אחרת גם אני אלבין שיניים למישהו ברחוב ואברך בשבת שלום. ואם אין לו כוח להכיל יותר או שלי כוח לתת יותר - אז לא יותר מזה, אבל לפחות זה חובה עליי. ולעוד שבת אחרת אני אוכל גם לשאול לשלומו ואולי בעוד זמן כשאראה אותו בבית כנסת כל שבת גם אזמין אותו לסעודת שבת אפילו שזה הפך הטבע. ואם לא? החסד בכל מקרה קיים כבר משלב הארת הפנים והברכה. והוא ברכה לנותן ומחולל פלא עצום במקבל.
בבקשה אנשים תהיו אנשים, מחווה קטנה, הארת פנים - מכלי ראשון, זה מספיק כדי לשנות חיים של בן אדם.

מזדהה מאודאנונימי (3)
מזדהה. ישר כח!פתית שלג

להרגשתי הענקה של הארת פנים רק מוסיפה כוחות נוספים❤

 

זה תמיד תמיד נכוןייתי ואחמיניהאחרונה

בסיס הקיום שלנו הוא הארת פנים, זה הבסיס של ואהבת לרעך כמוך ועל זה אמר הלל הזקן - עומדת כל התורה.

זה ברור ומובן שזה מרומם את רוחך ועושה לך טוב.

זה נכון לגבי כל אדם, בכל מצב נפשי.

וכן, תנסה גם אתה, בכוחותיך שלך, למי שאתה יכול - אם זה לילד קטן ואם זה למבוגר שיושב על ספסל. תאיר פנים - זה יחזור אליך, ממקומות לא צפויים.


אולי יעניין אותך