אחרי שאבא שלי לא הפסיק להעיר לי כמלווה, וגם אחרי שנכחתי ממש קרוב לתאונת אופנוע + חוויתי אזעקה ברכב (צוק איתן )
הפסקתי לנהוג למשך כמה שנים. לא הייתי מוכנה לעלות על ההגה בכלל.
מרוב פחד, כמעט לא שילמתי אגרת חידוש רשיון, מה שאומר שהייתי צריכה להתחיל מחדש אם אני לא טועה. למזלי חמי העיר אותי בזמן
כשנולדה הבת שלי, כבר לא יכלתי יותר להיות תלויה בבעלי שייקח ויחזיר
הוא עם קש"ר, מאחר כרוני, היה סיוט. זה היה מפריע לו שאני תלויה בו, כי הוא לא טוב בזמנים, וזה היה מפריע לי גם. רציתי את העצמאות שלי בחזרה
אז התחלתי לנהוג על הרכב שלו, ואז כבר הבנתי שאני צריכה אחד משלי. ומאז החיים שלי הרבה יותר יפים
היום אני נוהגת בכיף. עברתי תהליך הדרגתי. התחלתי עם רכב קטן, ישן כזה, למקרה שאם אדפוק אותו לא יהיה לי כואב חח
ואז רכב יותר גדול ויותר גבוה (איזה חרדות היו לי לפני שעליתי עליו.. ממש לא רציתי לנהוג עליו. בעלי בחר אותו, והוא מן הסתם לא הבין על מה אני מדברת :/)
הקטן היה לי ממש נח והתחלתי לנהוג בלילה ואז בשעות יותר רגועות במהלך היום, ולאט לאט זה התרחב. וגם, לא הסכמתי לבעלי לעלות איתי על ההגה. לא רציתי לשמוע שום הערה. מבחינתי, קיבלתי רישיון כי אני יודעת לנהוג, וביקורת מחלישה אותי. אז לא תודה.
זה באמת מאוד מקל על החיים. עצמאות בניידות זה דבר מאוד חשוב בעיניי. אני רואה את אמא שלי שאין לה רישיון תלויה כל הזמן במישו שיקח אותה, וזה מבאס אותה ממש אבל היא לא רצתה לעשות כל השנים, ו-וואלה, קשה לה.
)
