וגם הילדים פה מיטרללים

מזל שיש את כח סבתא

הצלחת לעבוד היום?

מצד שני, עובדת במקום עבודה שלא כדאי להיות בו אם נופל שם טיל. בלשון המעטה.

וגם, הדרך לשם ארוכה יחסית (40 דקות בערך) אם תהיה התרעה באמצע הדרך, לא יודעת איך אתמודד עם זה

בינתיים אישרו לנו עד מחר מהבית

אני הערב מתכנן לצאת להליכה כי אני חייב. לגוף ולנפש. שני ילדים שלא מוכנים לישון אררררררר

הם סליים נצנצים מהלך החמודים האלה🥰

ויש כח סבתא להפוגות הרי

כי אני צריכה לצאת. ושונאת את הכלאיים הזה של בית עבודה ביחד. ובמשרד יותר נח

הנה. יצאתי. בערב. להליכה כדי לאוורר את המחשבות.

בבית יש לי חדר שמשמש כמשרד. זה אחרת.

איך אפשר לאהוב סליים?

(תשאלי את הבת שלי בוורוד נצנצים 

יכולה לשחק עם זה שעות

זה היה ממש מרגיע ונותן לי עוגן. ושגרה

(לא אפשרי מהסיבה הפשוטה שאין מעון..)

חיבוק לך❤️ @ילדה של אבא

גם אני צריכה ואוהבת שגרה

לא אפשרי לי לעבוד עם הילדה, אנרגטית..

ועד שהיא נרדמת אני כבר גמורה

חחח

חוץ מהצורך שלי בשקט ובשגרה, גם המתח הזה גומר עליי - אי אפשר להתנהל כרגיל כשכל רגע עלולה להישמע התרעה... (אבל לפחות יש התרעה לפני האזעקה, ויש קצת זמן להוריד את כולם למקלט) גם השהייה במקלט מחניקה לי מדי...

ובילדים - יש כאלה שממש זקוקים לשגרה, אבל יש כאלה שהחופש עושה להם ממש טוב כך או כך, מלבד שתי הקטנות שנהנות מה"טיולים" התכופים, כולם בלי כוח לרדת למקלט...

ועם כל זה, אני חושבת שמצבנו יחסית טוב ב"ה.

מתפללת שלא נצטרך לשרוד כך יותר מדי

הרבה פעמים אני לא מצליחה להיות נוכחת ברגע כי עוד רגע יקרה x y z (במקרה שלנו אזעקה נגיד) ואני דרוכה לקראת במקום פשוט להיות

חשבתי שזו משו רק שלי, ועכשיו גם את משתפת במשו דומה..

מעניין איפה זה פוגש אותנו במקום של הרגישות. 

חייבת לפצח את זה

למרות שאני הרבה פחות קפיצית ודרוכה מפעם. יכלתי להיות ככ בלתי נסבלת 😅

אני תופר לעצמי את הלו"ז ברמה של לדעת בדיוק מתי לצאת ולפעמים פשוט משקיע את הזמן של "הלחץ" בלתכנן את הנסיעה (לראות מסלולים ב-WAZE, לבדוק תחבורה ציבורית אם שייך וכו').

לפעמים זה מכניס אותי לשוונג עבודה וזה מה שצריך כדי לצאת מהתקיעות.

בלב - אני פשוט איתך. זה אנרגיה מרחפנת שזורמת בי.

איך אמרתי פעם לבעלי? יש לי קשב הפוך

אני יודעת לעשות דבר אחד בכל פעם. גם אם זה רק לחכות ל..

זה מעיק

עם העבודה מהבית זה בלתי נסבל אפילו

היום היה קצת. והגוף מגיב ומשתןלל

כל אחד והמושגים שלו

תכלס, אין לי כח לזה יותר

טאטע, טאטעע תחזלששש לייי את החיווט

איש מקצוע מתחום אחר: משהו שאני תקוע בו וצריך עזרה בו

אני: (שאלות טכניות)

אמחא: עזוב אין לי כח

אני: ואתה רגוע עם זה? זה לא מציק  לך שאתה תקוע?

אמחא: לא. אני חי את החיים שלי ולא צריך כלום.

אהההההההההההההה. אין מקום להכיל  את זה אצלי. אם זה מציק לי זה מציק לי.

גם אני הייתי ככה פעם כמוך

היום אני כמו הבחור הלא מוטרד בהרבה דברים, ובדברים מסוימים עדיין לא משחררת.

במקרה הזה בעולם אבל זה יכול להיות גם רגש חזק מאוד של מישהו סביבך (ילד, אבא, אמא, אפילו חברה בכיתה).

בעיקר בימי שישי, אם נוסעים

ואז כל היום לא מצליחה להתמקד לחמש דקות כי עוד שניה הולכים? גם אם יש שעות

התחיל להיות פחות גרוע בזמן האחרון, אבל זה היה מוחק לי ימים שלמים

בהתחלה לקחתי את תפקיד הגיבור החסין האדיש. אפילו הספקתי לשכוח מהפורום הזה. אבל בסוף זה מתיש את הנפש ואני עוד אקרוס מזה, אז כדאי למצוא איפה אפשר לשחרר...

הרבה חדשות דווקא מאפסות אותי, או שזו רק התמכרות שקשה לעזוב אותה. אין לדעת

וגם לקחתי על עצמי משימה סיזיפית בעבודה, שלאף אחד לא הייתה סבלנות לעשות אותה. אתמול עשיתי אותה כל היום, לקחתי איתי את המחשב למקלט. זאת ממש ברכה. הבוקר סיימתי 

העניין זה לא רק לצלול במודע. זה נושא אחד. העניין זה לדעת שגם כשנגמרת המשימה שאליה צוללים שאנחנו עדיין בפוקוס הזה וזה כבר עניין רגשי ולא קשור לעבודה.

כשהמשימה נגמרת, החשק לאתגר לא מניח להתרכז בכלום.

ויש גם את האתגר הרגשי שלשמו התכנסנו (...), שבמקרה הזה אני מאמין שהזמן מרפא, אז זה טוב להרוויח זמן במשימה רציפה 

אני די מצליחה להתנהל במקביל. הילדים גם רגועים יחסית ב"ה, וזו תקופה יחסית נוחה לעבוד בה מהבית.

אתמול הייתי נורא מוצפת מהמצב וסגרתי מחשב ב12 כי לא יכלתי להכיל יותר כלום. הלכתי לישון פשוט.

אחרי שבלילה/בבוקר פעמיים ירדנו סתם ככה למקלט (הייתה ההתרעה המקדימה אבל לא אזעקה) - משהו בי קצת נרגע, והבוקר סוף סוףהצלחתי להשתלט על הבלגן האטומי ששרר פה בבית - וזה בפני עצמו נותן לי שלוות נפש...

נקווה שנצליח כולנו להמשיך כך. וגם לישון כמו שצריך...

בתנאים הרבה יותר קשים. מה לעשות שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו.  במקרה הזה אנחנו עוזרים לקדוש ברוך הוא, להצילנו מידם. ויש לזה מחיר. אבל זכינו לחיות בדור כזה ובמדינה כזו. העם היחיד בעולם שקרא תיגר על רשעים מוסלמים ארורים.

אבל אם להיות קטנונית - הפריע לי הניסוח.

בראייה שלי לפחות, את המציאות האלוקית בעולם, אנחנו אף פעם לא עוזרים לקב"ה. הוא לא באמת צריך את העזרה שלנו. או בכלל.

אנחנו עושים השתדלות והוא עוזר לנו שתהיה מוצלחת

ומי עושה? צבא ההגנה לישראל העומד על משמר ארצנו. ברור שהכל בעזרתו יתברך. אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר. חיסול הרשע בעולם היא מטרה של הקב"ה. אנחנו עושים את זה, ומשלמים מחירים כבדים. ה' הושיע המלך יעננו ביום קראנו.

רווק, אין עבודה,אין לימודים

מה עושים?
מנסה לעשות כמה פרוייקטים מהצד כתחביב אבל מרגיש שאני מבזבז את כוחותיי (ולא מרוויח על זה כסף חח)

תודה

שגרה זה בריא לנפש. כנל תעסוקה. זה לא טוב להמשיך ככה חבר

אולי עכשיו קשה למצוא עבודה מן הסתם, אבל הייתי מחפשת אפילו התנדבות במקומך.

סתם כי אני בלימודים שלא מסתדרים לי
אז יצא מצב שאני מצד אחד לא לומד בגלל הלימודים אבל גם לא לומד כי אני מחפש כיוון אחר כרגע

תנסה לבנות סדר יום

לעזור להורים

לאחיות

משפחות מגויסות

תפילות במניין, שיעורי תורה

שעה אימון

כל מה שימסגר לך את היום ויתן לך תחושת משמעות וחיוניות

למרות שעצם ההתחלה מאתגרת
אבל אצליח בעזר ה'

ואז לפורום הזה כבר לא תהיה מטרה

תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.

אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.

אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.

אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.

גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.

לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.

אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.

חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.

מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.

העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי.  מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.

אני יושב יותר מכולם, שר עם עצמי ומשתדל להבין את (כל...) האחרים שלא מצטרפים אליי.

כשמישהו אחר מצטרף והאיזון מופר וכולנו מפסיקים להתנהג בטבעיות אז כל צעד נהיה כבד פתאום

ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?

כי אין איזה לו"ז מובנה של המפגש.

אני לא יודע להצטרף לשיחות ומוצא את עצמי לבד.

ונעלם משם מהר

אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.

אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.

אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...

כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".

זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.

לקח שנים עד שנתנו לזה שם..

בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי

תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..

זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה

שצריך להוביל את האירוח?

למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.

ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת

מכיר לא מעט שכאלו.

יש את המכשיר הכשר לטובת החברה והקהילה ומוסדות החינוך של הילדים.

ויש את המכשיר השני לצרכי עבודה והחיים.  

עצוב מאוד מאוד לשמוע את מה שאת עוברת.

אולי יש בבית אחים קטנים יותר והוא לא רוצה שיושפעו ממך?

אני חושב שלא נכון להתייחס לסיפור הספציפי. כלומר, הוא חשוב אבל לא מעניין.

העניין לדעתי זה הגוף שלך ומה הוא מרגיש כשמכווצים אותו וכשאת מאכזבת את ההורים שלך. כלומר מרגיש שאין לך "רשות" פנימית לעשות את זה. את רוצה לבחור באורח חיים אחר ואת פשוט לא "יכולה,. ובדיוק ההרצאות האלה יושבות על המקום הרגשי  שלך.

עוד דבר - חוזרים בתשובה הם קיצוניים, ומושפעים הרבה פעמים מרבנים קיצוניים. כלומר זה לא שהרב הקיצוני הוא הבעיה (למרות שבעיניי הוא כן) אלא שהחוזב"ת צריך "עזרה" להיות קיצוני ואז האנשים האלה עוזרים לו להיות כזה. כלומר הוא נמשך לשם.

את צריכה לכבד את ההורים שלך, וכחלק מזה לדעת שהם כאלה. ופשוט לעשות מהם הפרדה. רגשית, ופרקטית. אני מכבדת אותכם אבל אני בוחרת אורח חיים קצת (או הרבה) אחר.

אחר כך - אם תרצי
יש גם פיתרונות טכניים ואני אלוף בזה . 

לא כל פעם שאני הולך לרופא שיניים אני מספר לחברים שלי, ולכן גם לא כל מסע פסיכולוגי אני אשתף.

בגדול, רק אדם אחד קרוב אך לא משפחה היה ששיתפתי אותו. ובתוך המשפחה, יש כאלה שעד היום לא יודעים.

בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי מי האדם ומה הסיבה לשיתוף.

כדי לא להיפגע, ולא לפרסם את זה סתם ככה, זאת דעתי.

באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב

נקודת המוצא לעבור בשלום  - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.  

בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש    

בהצלחה!

לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂

ואני בלי ביטחון עצמי, בטוח מה שאעשה לא יהיה בסדר.

לא משנה שאני בסדר. מה יעזחר עורך דין ? @משה?  הרי יש עובדות

יעזור לך להגיע מוכן מנטלית, רגשית, לתרגל איתך איך להתמודד בתרחישים השונים 

הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו.  אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.

אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון)  מאשימה אותך בכל מיני דברים.

ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.

בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו').  עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.

האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.

אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.

אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם. 

אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.

שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.

זה יכול להיות בעיה לכל החיים?!

אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.

.

אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').

לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.

זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.

יצא לי אבל לא על משהו רציני...

זה תלוי מה הצד שלך. אתה מתלונן? אין מה להילחץ פשוט לעשות נשימות לפני ולהבין שאתה בסדר גמור וזה לטובתך...

בהצלחה!!!

מה זה אומר, לא להלחץ?

להבין שזה לטובתך ואתה בא נטו כדי שיהיה לך טוב

להירגע, אם עוזר נשימות (מניסיון, עוזר ממש)

זה שייך לפה. יש לך עבודה רגשית לעשות על המנגנון שלך. בעיקר על החרדה שמופיעה בקשר שאתה רוצה בו (להבדיל מקשר שאתה פחות רוצה בו). פחד להיכשל או משהו כזה.

זה שהיא החליטה לסיים זה מתנה בשבילך. אתה - בשבילך - לא יכול לחיות במצב שבו אם תטעה (בקשר) יהיה אסון. זה נראה לך עכשיו כואב ומבאס אבל אי אפשר לחיות חיים שבהם אסור לך לטעות ואתה כל הזמן הולך על חבל דק וזו התחושה שלי מהקשר שלך.

הרגשה באסה כזאת שזה כל כך טוב ולכן אני מפחד לזוז

אני לא כל כך מבין למה זו מתנה, הבעיה היא לא איך שניגשתי ומה שעשיתי? המתנה היותר גדולה זה אם הייתי בא מוכן רגשית ופועל אחרת לא?

והוא יגמר כי מבחינת הגוף שלך הקשר הוא סכנה והוא מפחיד ובלעדיו יותר קל לך.

(קצת קשה להבין את זה כי נורא רצית את זה והכל ,אבל בפועל - הקשר הזה היה לך סכנה ואתה נושם יותר טוב אחרי שהוא הלך).

העניין זה שאתה לא צריך להיות  "מוכן" אלא צריך להיות אתה. וכרגע אתה מפחד להיות כזה וממילא הבחורה קלטה את זה ועפה.

ובאמצעות עבודה רגשית האני האמיתי שלי יתגלה? מה מטרת העבודה הרגשית? להשלים ולחיות בשלווה עם מי שאני או להבין שאני מישהו אחר?

קטונתי.

הרעיון זה פשוט להתחיל להבין איך עובד המנגנון ממה אתה מפחד וממה אתה מסתיר. יש כמובן אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה אבל ברמה הבסיסית, זה.

המקלדת סובלת הכל. אל תצנזר. גם קללות, גם מילות גנאי על חברים, גם רצונות שההלכה או הגוף אוסר. הכל. לא צריך לצנזר ואין בזה שום איסור או משהוכ זה.

כתבת משהו והתכווצת? מעולה. תכתוב גם שהתכווצת. ותנסה להבין מתי התכווצת ככה פעם קודמת. עם הזמן המנגנון שלך שכרגע אתה חייב "להחזיק אותו חזק" כדי שלא יהרוס את הקשר, יהיה מובן יותר ותוכל לשים לב לאיך אתה פועל.

באותו הקשר, פוד על רגשות

(וכל העמוד של האיש המדהים הזה, על נושאים שונים של רגשות ושל גברים רגישים ושל איך המערכת עובדת, יש לו שפה פנימית שלוקח זמן להבין אבל היא שווה את זה)

דווקא אחרי הקשר הזה כי הרגשתי שיושב בתוכי כל כך הרבה שצריך לצאת לאנשהו

אבל עדיין לא הרגשתי שונה...לא עשיתי את זה בתדירות ובניואנסים כמו שאתה מתאר אולי זה קשור

ואני מתחיל לחשוב שאי אפשר לברוח מלהיפתח ולדבר עם איש מקצוע אמיתי ולחשוף את כל הפחדים והסודות שלי בכנות פעם ראשונה בחיים שלי...למרות שרק המחשבה על זה עושה לי בחילה...

מישהו עלול לגלות מי אתה באמת? כזה?

עד היום ניסית כנראה לרצות את הסביבה שלך ולדאוג שהכל יהיה מושלם. זה נגמר.

ולכבד אותה.

(ואפילו לאהוב אותה)

"בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה"

זה עונש כבד. בשבילך. אתה צריך להיות אתה ואם יהיה לה טוב עם זה - נפלא. אם לא יהיה לה טוב עם זה - אז למה אתה בכלל זקוק לקשר איתה? בשביל להיות עבד?

בהצלחה !

בקשר ל"רשימות" שכתבת בתגובה בלנ"ו (כותב כאן כי כתבת שזה שייך יותר לכאן)

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל "להרגיש". שלא יכפה עליך. ויש לך עוד הרבה עבודה אבל הכלים הפשוטים האלה יתחילו לעשות את החיים שלך קלים יותר.

ללמוד על כל מיני שיטות טיפול. כמובן אפשר ורצוי ללכת גם למטפל, אבל כדאי במקביל גם ללמוד בעצמך.

יש המון ספרים שעוסקים בזה. לי גם עוזר מאוד להתכתב עם בינה מלאכותית, אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי,

ואני יכול לשאול אותו כל מה שמטריד אותי בלי חשש.

ואח יקר, ליבי איתך! אני גם בשידוכים וגם רגיש מאוד, ומבין מאוד את התחושה שלך. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כמה שאנחנו יכולים, אבל האמונה שה' באמת אוהב אותנו ואת הכל הוא מתכנן לנו בצורה מדויקת, זה מה שנותן לי את הכח. נלמד מיוסף שהיה בכלא שתים עשרה שנים, ולא התייאש, ואומר לאחים בסוף "א-להים חשבה לטובה". 

ודרך אגב, מאוד מזדהה עם השרשור שלך לגבי "אולי עכשיו היא החזירה תשובה?" ועם מה שכתבת על התייחסות לתמונות לפני פגישה. ממש.

כשהתחלתי ללמוד הבנתי בכללי שזה מאוד עוזר לי. אני קורא עכשיו את הספר "האטלס של הנפש" של ד"ר אורי נויבירט, 

זה לא מדבר דווקא על רגישות אלא על כל מיני עניינים נפשיים. 

ובנוגע לרגישות ואסרטיביות בכללי, אשמח קצת לשתף מהמקום שלי:

אני גם מאוד רגיש, אבל יחד עם זה אני מרגיש שבפנים יש בי את התכונה הזאת של האסרטיביות, גם אם לא תמיד אנשים סביבי שמים לב אליה.

בעיקר כשאני נמצא במקום שאני מרגיש בנוח. לדוגמא כשאני לומד עם חברותא, אני זה שמוביל ונותן את הטון.

גם כשהתחלתי להפגש, הציעו לי הרבה פעמים בנות שהן מאוד רגישות ופחות כריזמטיות בגלל שככה תפסו אותי. 

ובפנים תמיד הרגשתי שאני מחפש מישהי עם יותר כריזמה, בגלל שזה באמת מי שאני.

כלומר אם באמת הייתי רק רגיש, בלי אסרטיביות טבעית, אני חושב שגם הבנות שהייתי שמח בחברתן היו כאלה,

ובנות כאלו לרוב מחפשות בעיקר את הרגישות אצל מי שהן נפגשות איתן ולא מחפשות שהוא יהיה איזה גיבור על.

ודוקא בגלל שאני מרגיש שיש בי בטבע שלי באמת אסרטיביות, זה גם מה שאני מחפש באשתי.

ועיקר העבודה בשבילי היא להוציא מהכוח אל הפועל את האסרטיביות והגבריות הזאת שבאמת קיימת בי.

מה שבעצם אני רוצה לומר, שאם אתה לא מרגיש כמוני (שהתכונה הזאת קיימת בך אלא שלא ממוממשת), אז אולי גם תתאים לך מישהי כזאת, ולפי נסיוני יש הרבה בנות (בעיקר עדינות ורגישות) שמחפשות גבר שיהיה רגיש אליהן יותר משיהיה אסרטיבי. ואם אתה גם מרגיש שיש בך את התכונה הזאת בפוטנציאל אז ההתמקדות צריכה להיות בעבודה עליה (וגם בלי קשר צריך לעבוד עליה, כי מה שכתבת "בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה", צריך להצליח להתגבר על זה). ויש איך לעבוד על זה!

נסיתי לכתוב גם מה עזר לי לחזק את הבטחון העצמי והאסרטיביות, וראיתי שהכל מוסבר הרבה יותר טוב על ידי אנשים מקצועיים שכתבו על זה. אז רק אציין שהשירות הצבאי עשה לי ממש טוב בהקשר הזה.

ותודה רבה על הפרגון על דברים אחרים שכתבתי! רואים את הרגישות שלך בקטע הכי טוב שיש, וואי מי תזכה בך, מקנא בה!

שצריך לעשות הפרדה בין תכונות שונות שהעלת- רגישות היא דבר חיובי ונראה לי שנשים (גם כאלו שלא מודעות לזה) אוהבות גברים רגישים שרואים אותן ושמבינים ושאפשר להעמיק איתם בשיח רגשי- זה יוצר חיבור ונשים מאוד מאוד מחפשות את זה. 

אבל הססנות, חששנות, וכדומה הן תכונות קצת פחות מושכות בגבר. אבל כשאתה עושה את ההפרדה הזאת בראש זה מאוד מעודד ,כי יוצא שאתה ממש לא צריך לשנות את מי שאתה ואת האופי הבסיסי שלך. אלא פשוט לעבוד יותר על ביטחון, אסרטיביות, ותכונות מאוד ספציפיות .

כל אחד מאיתנו יש סל תכונות ומידות שמבינהן קיימות גם כאלו שצריך לדייק ולשייף..