כמעט היום הכי ארוך בשנה.

אני יודע שהוא חשוב לחב"ד.

אבל לשאר העולם זה עוד יום די רגיל.

אני רואה את רובם חוגגים.

לא חושב שזה חגיגות מהשפה ולחוץ

התזה קרסה לעין כל,

עד שהגיעו התירוצים שנועדו להסביר...

ולא תיקן אף אחד שקרא לו ככה

שתיקה כהודאה דמיא

רק שטוענים שהרבי לא ידע שכולם חושבים ואומרים שהוא המשיח.

הוא ידע ויכל להפסיק את זה אם רצה

ביקורת מרומזת.

אתה לא יודע מה בדיוק הרבי ידע שחסידיו חושבים. גם אם ידע שיש בקרבם התבטאויות שהוא המשיח.
צריך להבין, שבעולמם של חסידים ואדמו"רים, במיוחד אדוקים, הטרמינולוגיה מאוד דקה.
 

אתה צריך לזכור שהתקופה שאתה מדבר עליה היא אחרי שהרבי עבר שבץ ואיבד את יכולת הדיבור,

ההכרה בו כמשיח באה מצד חסידיו בעיקר לאחר תקופה זאת.

אז האם אומנם, הרבי "ידע ויכל להפסיק אם רצה"? - זאת שאלה שיש לה כל כך הרבה פנים, והתשובה שאתה רואה כמובנת מאליו, היא בכלל לא כזאת.

כשאתה אומר "שתיקה כהודאה דמי", אתה רומז בכך שהרבי עצמו הכריז על עצמו, גם אם לא באופן רישמי, אך מספיק, כ"משיח". ומלבד שזו טעות איומה, זה מדרון מאוד חלקלק.
 

גם אם אנחנו מאמצים דעה חד משמעית - הרבי אינו המשיח, אנחנו נדרשים לענווה גדולה למול אישיותו הגדולה, ולא להישמע מתיימרים להבין את כל המניעים.

ולכן לא יכול לאמת או לסתור אם מישהו הוא המשיח.

גם לפני שעבר שבץ חסדיו היו כותבים ושרים ופונים אליו בתואר הנ"ל והוא לא מחה בידם.

אני לא מבקר אף אחד

רק אמרתי שהוא לא מחה בידם,

ועצם זה שלא מחה בידם. כנראה הסכים איתם

אולי הוא היה משיח בדורו. אולי היה בפוטנציאל המשיח. מה הוא ידע/לא ידע אני לא יודע

ולכן אני לא מבקר אותו בכלל

בכל אופן, תודה על ההבהרה.

וגם חסדיו הכירו את הרמב"ם

וגם הוא הכיר את הרמב"ם

אולי ראוי לכך, ייתכן, אבל משיח וודאי - בוודאי שלא.

והיות ונפטר אין סיבה להניח שמשיחיותו נשארה. גם חזקיה היה ראוי להיות משיח, אז בתחיית המתים הוא יהיה המשיח? או שמא בר כוכבא יהיה המשיח?

בקיצור, הדברים פשוטים בסך הכל, ופיפלפולים מיותרים לא ישיגו כלום.

אבל דיקדוקים ופלפולים בהגות ובמשמעויות מאחורי הלכות הם דרכה של החסידות,
אז לכל היותר מיותרים הם לא

התמודדות עם הרמבם אין כאן.

המשיח צריך לעמוד בקריטריונים - הרבי לא עמד בהם. תסובבי את זה איך שאת רוצה.

חסיד חי חוויה אחרת, שיכולה להישמע לך זרה מוזרה ומשונה.

אבל בשבילו זה נמצא כמעט בכל היבט בחייו

אנחנו יהדות או נצרות? 

זה לא רלוונטי איך מרגישים לגבי הגדרת המשיח אלא מהי הגדרת המשיח. ואם ההרגשה לא מתיישבת עם ההלכה, אז ההרגשה לא מעניינת

אני לא שולל את החוויה אלא את ההתנגשות שלה עם ההלכה.

זה לא רלוונטי איך מרגישים לגבי הגדרת המשיח אלא מהי הגדרת המשיח. ואם ההרגשה לא מתיישבת עם ההלכה, אז ההרגשה לא מעניינת

משיב דבר בטרם ישמע, איוולת היא לו וכלימה.

אין חובה להגדיר מיהו המשיח ולקרוא לו בשמו.

הרמבם כתב את זה בהלכות מלכיםנאבל זה לא הלכה, כמו שהלכות דעות זה לא הלכה. וגם הראבד מוסיף עוד תנאים.

יש אמנם חובה להאמין בביאת המשיח כמלך פוליטי. ובזה חבד מאמינים שבסוף הרבי יהיה מלך פוליטי.

אבל ההגדרות של הרמבם זה לא הלכה זה פשוט אמת.

מי שחושב שאדם שאינו מלך הוא כבר המשיח, לא עובר על ההלכה, אלא פשוט אוחז בדעה טפשית. בדיוק כמו שאסבור שלמשה רבינו היו 3 ראשים. לא עברתי על ההלכה אבל זה טיפשות ושקר.

גם מי שסובר שהרבי היה נביא כאשר אין לכך הוכחה אוחז בדעה טפשית. אבל לא עבר על ההלכה כי גם הם סוברים שהרבי לא נביא הלכתי עד שיוכח בגדר הלכתי

ויש מהם שהעניקו פרשנות לרמב"ם שמאפשרת לראות את הרבי מתאים לתנאי הרמב"ם. וזה לא תקדימי בתורת החסידות.

במיוחד בחב"ד, צריך להכיר את המכלול, לאורך כל שולשת האדמו"רים, כדי להבין את הדברים בהקשר הנכון, או לפחות זה שמעניקים (או האולי הוענק ממילא) לו פלגים מחסידי חב"ד. 

הרב"י היה מלך של חב"ד (וגם זה לא בטוח כי זה לא מדינה) לא מעבר

מלך לא ניתן להחליף.

(אלא רק בהפיכה והתמרדות נגדו)

ולכן יש עדיין שיעבוד מלכויות

ורובם תופסים את הרבי כסוג של מלך ועל פיו ישק דבר ואין להמרות את דבר (המלך) הרבי

כמובן זה היה נכון אם היתה הוכחה שהרבי אמר שהוא המשיח, אבל לכך שום הוכחה חוץ ממחיאות כפיים שלו כשחא יכל לדבר, שזה כמובן לא הוכחה

אבל יש הבדל בין פוטנציאל משיח למשיח ממש, אפילו חזקת משיח

יש על זה דיון שלם שם והביאו שם עדויות שהוא ממש הקפיד על מי שאמר שהוא משיח

גם הרבה חב"דניקים שם מסכימים איתו.

קישרתי ישירות לתגובה

https://tora-forum.co.il/threads/%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%9E%D7%97%D7%91-%D7%93-%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97.15076/post-216249

באמת פלא גדול הוא על כך שהרבה אנשים אינם מכירים כלל את התנגדותו העקבית והחריפה של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, לכל אחד שניסה להציגו כמשיח, או כל אחד שפירסם זאת. ואפרט זאת לסעיפים, לתועלת הכלל, מהרגע הראשון שהתמנה לרבי, ועד אשר קיבל אירוע מוחי והשתתק:

א. ראשית יש להקדים, שהרבי הזכיר בכל הזדמנות שחמיו הריי"צ הוא נשיא הדור, והוא המשיח. במאמר הראשון שלו, במעמד הכתרתו לרבי, הוא סיים: "ונזכה להתראות עם הרבי, כאן למטה בגוף ולמטה מעשרה טפחים והוא יגאלנו".

המילים "מו"ח נשיא דורנו" (ונשיא הדור הוא המשיח שבדור) מופיעים עשרות אלפי פעמים בדבריו ובכתביו לאורך השנים.

היו חסידים שפירשו כביכול הרבי מדבר על עצמו, וכאשר זה פורסם, הרבי מחה בתוקף.

היה זה כאשר דיבר על חמיו שהוא שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו: "זכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהיה ה'שופטיך' ו'יועציך' ונביא הדור... עד – הנבואה העיקרית – הנבואה ש'לאלתר לגאולה' ותיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא" [פתגם שטבע הרבי הריי"צ בשנת תש"א והורה לפרסמו], וחסידים פירשו שאמר זאת על עצמו.

על כך העיד הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד:

במשך שנות הופעתו של גיליון 'שיחת השבוע' היו מקרים יחידים שהרבי העיר על הנכתב בו. אותו גיליון היה אחד מהם. מזכירו של הרבי, הרה"ח הרב יהודה-לייב גרונר שי', התקשר לאחר מכן ואמר שהרבי קרא את המאמר והגיב בתרעומת: "מה הם כותבים?! וכי דיברתי על עצמי?! והלוא דיברתי על חותני!".

ב. גם בנוגע לזהות המשיח, הרבי המשיך עד יומו האחרון להתייחס לחמיו כמשיח. ראו לדוגמא שיחת הרבי בפרשת וירא תשנ"ב, זמן מועט לפני שהשתתק ונפל למשכב:

"וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל ענייני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו".

אולם חסידי חב"ד מצידם סברו שהריי"צ הוא נשיא הדור הקודם, והרבי הוא נשיא דורנו זה, ובהתאם לכך גם הוא משיח שבדור (וגם לאחר פטירתו, כשם שהרבי האחרון התייחס לחמיו כמשיח גם לאחר פטירתו, ויש ראיה מהגמ' סנהדרין צ"ח "אי מן מתיא הוא").

כל עוד חסידי חב"ד חשבו כך בלבם, לא הפריע הדבר לרבי (ומסתמא, כשם שהוא חשב על חמיו, כך זכותם היא לחשוב עליו). אבל כאשר מישהו העיז לפרסם זאת (וכנ"ל בסעיף א') הוא מחה בכל תוקף.

המקרה הראשון אירע בשנת תשכ"ה (1965), אז הפיץ הרב אברהם פריז כרוזים בהם נכתב: "בשמחה רבה יכולים אנו לבשר לכם כי הנה המלך המשיח... כבר נמצא עתה כאן איתנו, הנה הוא הרבי הקדוש מליובאוויטש".

כאשר נודע הדבר לרבי, הוא הבריק לו מכתב בהול ע"י המזכירות:

"נבהלנו ממכתבו, ובבקשה תיכף להפסיק הפצת המכתב והכרוז, ולאסוף ולשלוח להמזכירות את כל הנשארים עד אחד. ומטובו לאשר תיכף מילוי ההוראה האמורה. מזכירות" (מובא בספר תולדות חייו, "אחד היה אברהם" עמ' 98).

ג. בסביבות שנת תש"ל, נעמד החסיד חיים נחמן קובלסקי בהתוועדות וקרא: "הרבי מליובאוויטש, יהודים סובלים [...] הגיע הזמן שתתגלה!". הרבי הרצין וענה לו: "ר' נחמן אל תדבר כך, אל תאלץ אותי לצאת מבית המדרש".

ד. בשנת תשמ"ג פרסם הרב משה סלונים, מחסידי חב"ד, קובץ חידושי תורה ובו, לדבריו, "פריצת דרך בקביעה... מי הוא מלך המשיח". הרבי דרש להפסיק את פרסום הקונטרס באופן מיידי (ראו "איגרת לידיד" מאת החוקר התורני המופלא רבי יהושע מונדשיין זצ"ל).

ה. בשנת תשמ"ד פירסם הרב שלום דב וולפא חוברת בשם "קול מבשר", שנושאה היה הוכחת משיחיותו של הרבי. הרבי הגיב במסר אישי לוולפא שבו ציווה עליו להפסיק כל פעילות הקשורה למשיחיות (נוסח כזה חריף וחד, לא תמצאו בשום מקום):

"הנני מזהירו שיפסיק לדבר או לכתוב, ועל אחת כמה וכמה להפיץ, ועל אחת כמה וכמה להדפיס, בענייני משיח, הן בשמו והן בשם אחר, על ידי שליח וכיוצא בזה – או באיזה קונץ שיהיה, ובאיזה סגנון ואופן שיהיה. ואם חס וחלילה יעשה משהו בזה, יידע ברור שזהו מלחמה נגדי בפרט ובכלל".

הוא אסר עליו אפילו לכתוב פירוש בענייני משיח, עד כדי כך, כדי שלא יבוא להזכיר באופן עקיף שהרבי הוא המשיח!

"פשוט שהנ"ל כולל פירוש על עניני משיח שברמב"ם או ספרים אחרים ומאמרי דא"ח וכל כיו"ב".

ושנה לאחר מכן, כאשר ניסה שוב להתחכם: "כנראה עושה עצמו אינו מבין מה שעניתי מאז, שאפשר להזיק כמה רח"ל לחב"ד ולהפצת המעיינות על-ידי כתיבה בעניין כו'".

"וראו בפועל שע"י פעולותיו ומעשיו – הלהיב מחלוקת וכו' ומאות (ויותר) מבנ"י פסקו מללמוד דא"ח, נלחמים בהבעש"ט ותורתו בפועל וכו' וכו'."

"כתבי לא היה מפני חשש אולי כו' [תהיינה תוצאות שליליות], כי אם מיוסד על המפורסם שאלפים ויותר הפסיקו לימוד דא"ח ונלחמים בתורת הבעש"ט וכו' – ע"י הדיבור ופרסום הנ"ל לחוד... שבדבר "שמתפרסם" ובפרט בדבר שבדפוס – נוגע איך מפרשו הקורא ולא המחבר".

"וראו בפועל שע"י פעולותיו ומעשיו – הלהיב מחלוקת וכו' ומאות (ויותר) מבנ"י פסקו מללמוד דא"ח, נלחמים בהבעש"ט ותורתו בפועל וכו' וכו'. ביניהם כאלו שעד שהתחיל הנ"ל – התעסקו בהפצת המעיינות. הם מצפים לכל רמז שהוא – שיוכלו לנצלו להגדיל המדורה וכו'. בהגליונות שצירף – א"צ לחפש רמזים – כי כולם חדורים רעיונות הנ"ל, ובמילא עלילות המשך תוצאות הנ"ל מלחמה נוספת בהפצה, עוד כו"כ יפסיקו לימוד דא"ח היל"ת".

"כהנ"ל פשוט – ולפלא גדול שמנסה להסבירני ההיפך".

"לשאלת "תם": היתכן שלא לפרסם הלכה (לפי השערתי, כשמדבר עם גביר פלוני בארצות הברית אינו מודיעו שהמדליק גפרורית בשבת קודש מחויב סקילה, וכשיהיה סנהדרין שהוא מקוה ע"ז יהיה הוא בתוך העם שיסקלו אותו ר"ל – כדין מפורש בתוה"ק, אפילו באם יבקרו בערש"ק אחר חצות) ודאי יענני על שאלתי בחצע"ג ואז בל"נ אענהו".

ו. בשבת פרשת בראשית תשמ"ה, החלו החסידים לשיר "חיילי אדוננו מורנו ורבנו, חיילי משיח צדקנו, הוא יוליכנו בטנקים לארצנו, עם המבצעים והנשק בידינו, יבוא ויגאלנו". בשיר זה אינו מוזכר הרבי באופן ישיר אלא באופן עקיף.

הרבי עודד את השיר (כדרכו לעודד תמיד ולא לעורר מהומות, ראו עוד להלן), ולאחר שסיימו לשיר, התייחס לזה בחריפות גדולה מאוד:

"ישנם 'שפיץ חב"ד' החושבים שהם אלו שיודעים מה צריכים לעשות וכיצד צריכים להתנהג, וכל אלו שמסביבם שמנסים להעיר להם לפעמים שעושים דברי בלתי-רצוי - אין הדבר מועיל להם כלל, בחשבם מי הם אלו שיכולים להעיר להם, בה בשעה שאף א' מהם אינו מגיע לדרגתם, שהרי הם 'שפיץ חב"ד'! כוונת הדברים: לאלו שכתוצאה מדיבורים שלהם, עניני דפוס שהדפיסו, או ניגונים וכו' - גרמנו לרחק עשרות יהודים מתורת הבעש"ט, לימוד החסידות והנהגה בדרכי החסידות, ולא עוד אלא אפילו יהודים שכבר התחילו ללמוד חסידות – הפסיקו ללמוד כתוצאה מפעולותיהם של אלו! לא רק שפעולות אלו אינם מביאות לקירוב רחוקים, אלא אדרבה, עי"ז מרחקים את אלו שכבר התחילו להתקרב! וגם כאשר מלבישים זאת באיצטלא דקדושה, "מיט א זיידענע זופיצע מיט א גארטל דערצו" - אין זה משנה כלל את העובדה שעי"ז הרחיקו יהודים מתורת החסידות, עם כל התוצאות שבדבר, שכל זה רובץ על אחריותם!... לך בדרך שסללו לנו רבותינו נשיאנו! אף אחד אינו זקוק ל"חידושים" שלך, שהתועלת היחידה שבהם היא - מחלוקת חדשה נגד הבעש"ט ואדמו"ר הזקן רחמנא ליצלן!... ולכן להוי ידוע שכל מי שממשיך בפעולות אלו - הרי הוא מנגד ולוחם נגד חסידות חב"ד, נגד נשיא דורנו, הבעש"ט, עד מלכא משיחא.. שרוצה וחפץ לבוא, אלא שממתין עד שיוסיפו בהפצת המעיינות חוצה, ואילו הוא – מרחק יהודים מתורת החסידות רחמנא ליצלן (זהו לשון השיחה שהתפרסם בזמנו, והושמטו מהשיחה התבטאויות חריפות נוספות!).

בשיחה זו נכח אחד מגדולי המשיחיסטים והדברים כוונו אליו (והעיד לאחר מכן שרצה לקבור את עצמו באדמה מרוב בושה). לאחר מכן סיפר בראיון:

"את מה שהרגשתי באותה שעה, פשוט אי אפשר לתאר במילים" פותח הרב וולפא לראשונה את סגור–לבו בנושא זה, אחרי עשרות שנים, ועושה אחת ולתמיד סדר בעניין. "לא מפני הביטוש שקיבלתי מהרבי מה"מ לפני עם ועדה, אלא כיון שראיתי עד כמה הדבר כואב לרבי, עד שהוא דיבר בחריפות כזו שלא נשמעה מעולם (אולי אפילו בכאב רב יותר מהזעקות בענין 'מיהו יהודי' ושלימות הארץ!). כאב לי כל כך שעל ידי המעשים שלי נגרם לרבי צער כל כך עמוק.

למעשה, השיחה התחילה מכך שהרה"ח השליח המופלא ר' שלמה קונין התחיל אז לשיר "חיילי אדוננו.. מלך המשיח..", ופתאום הרבי הפסיק אותו ואמר שמכל הניגונים בוחרים רק בניגון כזה שמרחיק יהודים. ואחר–כך עבר לדבר על ספר שכתבתי על הלכות מלכים לרמב"ם, וכפי שאמרתי, הדברים היו בזעקות שלא נשמעו מעולם כמותם, ובפרט לא באוירה החגיגית של שבת בראשית".

הרב יהושע מונדשיין מוסיף על כך: "מאז תשמ"ה ידועה גם התנגדותו של הרבי להדפסת ספרים בעניני הגאולה - אף ללא רמזים בקשר לזהותו של המשיח, וכך נאסרו להדפסה הספרים "מגולה לגאולה" ו"יחי המלך". בשנת תשנ"א "נשתנו העתים" והותרה הדפסת האחרון, אך בתנאי כפול ומכופל שיעבור ביקורת של אנשים מוסמכים, וכך יצא הספר "כשר למהדרין" כשעל פניו אין בו רמזים לזהותו של המשיח. אך הדברים שהיו אז למורת רוחו של הרבי נתפרסמו אח"כ בס' "יחי המלך המשיח". המחבר שנאלץ בעל כרחו לדכא את דחפיו האמוציונאלים, המתין עד שהגיעה שעת הכושר להתרת הרצועה והסרת הרסן, ובשעה שהרבי היה כבר במצב שלא יכול היה להגיב ל"ע - אז הדפיס את ספרו הנ"ל".

(עוד נפוץ בקרב חסידי חב"ד מה שאמר הרבי על הרב הנ"ל: "הוא עוד יהפוך אותי ואת מו"ח ואת חב"ד לבחינת מוקצה מחמת מיאוס").

ז. בשנת תשמ"ו (1985), בחג שמחת תורה, אמר בחור בהתוועדות "הרבי מלך המשיח". הרבי נעשה רציני מאוד, ואמר למזכירו הרב חודקוב "אם הם יזכירו שוב שאני המשיח, אני יוצא מכאן" (מתוך ראיון עם מזכיר הרבי, הרב יהודה גרונר).

ח. בשנת תשנ"א, בחול המועד פסח, שאל הרב דוד נחשון את הרבי, האם לפרסם בקרב השלוחים שיש לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח. הרבי הגיב: "מופרך לגמרי, כפשוט".

ט. בט"ו באייר תשנ"א שרו החסידים "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". כמנהגו, עודד את השירה. אך למחרת הודיע הרבי שלא ייכנס לתפילת שחרית עד שיובטח לו שהדבר לא יישנה, ומאז ועד שחלה (בכ"ז אדר תשנ"ב) לא שרו את השיר בפניו (ע"פ עדות מזכיר הרבי, הרב יהודה קרינסקי).

י. הגאון הרב יואל כהן, שהוא מגדולי החסידים, סבר בתקופה ההיא שיש לפרסם שהרבי הוא המשיח (מתוך דעה משובשת, שאולי חזר בו וריכך את ההתנגדות לכך. אבל לאחר פטירת הרבי, שינה את דעתו מהקצה אל הקצה, ונלחם בחריפות בהסוברים כך, ואף כתב שהתואר "שליט"א" נחשב לזלזול ולעג לרבי).

באותה תקופה הוא ביקש לפרסם מאמר בשבועון כפר חב"ד, ממנו משתמע שהרבי הוא משיח צדקנו. הרב אהרן דב הלפרין, עורך שבועון כפר חב"ד, ביקש את אישור הרבי לפרסום, וקיבל ממנו תגובה חריפה ונחרצת: "באם רחמנא ליצלן יעשה מעין דמעין דהנ"ל – קדימה שיסגור המכתב עת לגמרי" (כלומר, עדיף שיסגור לגמרי את העיתון ולא יפרסם דברים כאלה).

יא. בשבת פרשת נח תשנ"ב, בתאריך ד' חשון, שרו החסידים לפני הרבי בהתוועדות את השיר הנזכר לעיל "חיילי אדוננו, מורנו ורבנו, חיילי משיח צדקנו". הוא עודד את השירה כרגיל, ולאחר מכן פתח את שיחתו במילים חריפות:

"זה דבר מוזר, שמנגנים ניגון עם מילים כאלו, ואני יושב פה... האמת היא שהייתי צריך לקום ולצאת... זה שאינני יוצא... כיון שזה יגרום בלבול בה"שבת אחים גם יחד", כי כשאני אצא יצאו עוד כמה וכמה, וממילא יתבטל העניין ד"שבת אחים גם יחד"."

יב. בחודש חשוון תשנ"ב התקיים כינוס השלוחים העולמי, הנערך מידי שנה. לעיונו של הרבי הובאה שיחה להגהה. בדברי הקדמה לשיחה, כתבו העורכים "להסביר את ענין המשיח, ומיהו המשיח". הרבי מחק מילים אלה. בהמשך הדברים כתבו העורכים "שעל ידי זה יונח בשכל האדם לקבל את השליח ומשיח בדורנו". הרבי מחק את כל המשפט.

הרב יהודה גרונר, מזכיר הרבי, הוסיף וסיפר: "בוקר אחד, אחר תפילת שחרית, כשנכנסתי להיכל, הרבי אמר: מה זה שאומרים עלי שאני המשיח? עניתי שלפי דברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים – פרטים על דבר משיח, הרי הרבי מתאים לזה ביותר. ואמר הרבי: זה שהוא המשיח, צריכים לגלות לו מלמעלה, ולעת עתה לא גילו זה לי".

יג. כאמור בסעיף ו' לעיל, בשנת תשנ"א ביקש הרב וולפא מהרבי לפרסם את הספר "יחי המלך", והרבי הסכים לו לפרסם את הספר לאחר ביקורת שתשמיט כל רמז לזהותו של המשיח. בשנת תשנ"ב, סבר הרב וולפא חשב שאולי בכל זאת "הרבי חזר בו והשתנו העיתים" ושלח לו חוברת שנשאה את השם "קונטרס בעניין קבלת פני משיח צדקנו", שעסקה בזהותו כמשיח. בחוברת לא היה מצויין במפורש שהרבי הוא המשיח, אלא רק שאלות ותשובות על סדר התגלות המשיח.

בתגובה ענה לו הרבי, כשבועיים לפני שלקה בשבץ: "מכבר עניתי לו שמאמרים כאלו מרחיקים כמה וכמה מלימוד דברי אלוקים חיים, היפך הפצת המעיינות חוצה". זוהי התשובה האחרונה של הרבי בנושאים אלה.

יד. בנוסף לכל הנ"ל, סמוך לאירוע המוחי, כתב הרבי פתק שנחשב כצוואה בעיני הזרם המרכזי בחב"ד, בתשובה לאחד השואלים, וזה לשונו: "אין כל חיוב כלל לחפש מיהו המשיח, אבל מצות עשה מהתורה אהבת כל אחד ואחד מישראל, ושלילת המחלוקת בתכלית ופשיטא שלא לעשות במזיד הפכו..." בזרם המרכזי רואים בפתק זה כצוואה של הרבי, אשר צפה מראש כי העיסוק בזהותו של המשיח יעורר מחלוקות, והזהיר לא להתעסק בשאלת זהות המשיח (ראו בספר הנפלא "חד בדרא", תולדות ופרקי חיים של הרבי מליובאוויטש, עמ' 526).

טו. לאחר שחלה הרבי בכ"ז אדר תשנ"ב, קיבל אירוע מוחי והשתתק, הוא עודד את השירה המשיחית, כאשר על פניו ניכר שהוא משותק (והמביא ראיה מימי מחלתו, כאשר עד אז התנגד בכל כוחו, אינו אלא מן המתמיהין).

סילוף מוחלט של המציאות וניצול בורות של אנשים, כדאי שתבדוק את העובדות של מה שאתה מעתיק

עבר עריכה על ידי מבקש אמונה בתאריך י"ג בתמוז תשפ"ה 13:35

אני גם לא מבין בזה כלום ואין לי בזה נפקא מינה, 

אבל החבר'ה שם רחוקים מלהיות בורים בנושא, 

כך שלדחות את הנכתב בטענה "ניצול בורות של אנשים" בלי ראיות - לא שייך

א.) גמרא סנהדרין דף צח:
5 שורות מסוף העמוד
ממליץ ללמוד את כל הסוגיה 
תראה שיש 2 פירושים ברש"י איך להסביר את ההשורה הזאת.
ב.) לגבי הטענה שלא היה מלך הנושא ארוך וכדאי שתעיין ברמבם בלכות מלכים ומלחמות ("ומלך המשיח" דפוס וונציה) פרק י"א

חשוב מאוד לדייק ברמב"ם להבין את הנושא (בהקשר של נפטר תוכל להסתכל גם הלכה ג' וד' ברמב"ם)

תגובה

הוא לא יזכה לראות את פני משיח צדקנו??

גם לי יש ביקורת ואני אומר אותה בצורה ברורה (בעצם לא, כי זה מיותר...)

עלתה פה שאלה וכל התשובות אמורות להיות אפשריות.....

אולי לא תמיד מחה

או לא מחה על כל סוג של קריאה

הם רק לא מספרים לך שזה היה כשהוא היה אחרי אירוע מוחי ולא יכל לדבר (וכבר לא דיבר עד יום הסתלקותו). שמעתי מרופא מומחה, שבשלב כזה בכלל לא ברור מה הוא הבין והאם הבין מה הם שרים, או שרק הגיב למוזיקה שנקלטת באיזורים אחרים במוח.

כשלפני מותו גסס וניטל ממנו כוח הדיבור , שרו לו יחי מלך המשיח והוא עודד אותם בידיו. הוא עשה זאת כדי לחזק אותם בשעה קשה זו. ראה חבדפדיה ערך המשיח 

עם הכיתוב "יחי אדוננו" בעמוד השאר. זה לא היה איזשהו אמצעי מדיה אזוטרי של המשיחיסטים, אלא ביטאון רשמי של התנועה.

בלי קשר?

כי לשיטת חבד המשיח בכל מקרה, עם הרבי או בלעדיו, אמור להיות "הצדיק" והאדמור הכי גדול בהיסטוריה, שעל ידי דבקות ישראל בו הם דברים בה' (גישה לא נכונה כי המלך המשיח הוא אישיות כלל ישראלית-לאומית-פוליטית המייצגת את הממלכה היהודית ואת האומה ואת מלכות בית דוד, ולא "צדיק" פרטי. אבל החסידים לא יכלו להתאפק להפוך לאדמור את מי שמכונה בנו של ה' בשמואל ותהילים)

עוד באותו יום הפלג המשיחיסטי התחיל לצטט את המדרש אודות השטן שהראה לעם ישראל את דמות מיטתו של משה רבנו וכיו"ב.

אם א.הרבי לא משקר

ב. הרבי לא טועה

ג. הרבי אמר שהוא המשיח (כאן הכשל)

ד. משיח אמור להיות חי לפחות עד למלכותו בפועל

ה. מלכות המשיח בפועל עדיין לא נראתה

אז ההיקש הלוגי מחייב לשיטתם שהרבי חי עדיין.

אם א. הרבי עדיין חי

ב. ראינו שיש לו לוויה עם הארון והגופה שלו

אז ההיקש הלוגי הוא שהארון והגופה היו אשליה.

כמובן כל זה לא נכון כי הרבי מעולם לא אמר שהוא המשיח

אבל שכחתי מזה עד שראיתי את השרשור (ואני גם לא זוכרת מה קרה ביום הזה....).

גוגל, אחינו...😝

היום?

הלילה כבר רועדים בגלל היארצייט של רבינו תם ודוד רבה שלי בעל ההפלאה.

זה פשוט מרגש אותי

כך הרבי מכנה בשיחת הדבר מלכות לג' תמוז תשנ"א

יש שם הסבר ארוך מדוע הקב"ה מביא ניסים באופן של תהליך, הלא הוא יכול בשיטת זבנג וגמרנו?

ג' בתמוז ה'תרפ"ז הרבי הקודם ניצל מגזר דין מוות וגם ממאסר עשר שנים שהיה שווה ערך לזה ונגזרה עליו גלות

אז בזמנו החסידים לא ידעו אם לצחוק או לבכות ורק עשרה ימים לאחר מכן נודע שהרבי משפחתו (כולל הרבי חתנו) וספריו משוחררים מרוסיה הקומוניסטית.

ג' בתמוז שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, יהושוע עוצר את כל מהלך הגלקסיות כולן, רק בשביל שבני ישראל ימשיכו את המלחמה ויקיימו את מצוות כיבוש הארץ בדרך הטבע.

פרח מטה אהרן, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. מספיק פרח למלא את ההבטחה האלוקית, האם הקבה צריך להראות תהליך שלם כדי להוכיח פריחת מטה?

השיחה מוכיחה שג' בתמוז הוא חלק אינטגרלי מתהליך של גאולה שלא תמיד מובן לנו אבל דורש אמונה למעלה מכל הגיון ואפילו הגיון תורני של קדושה

כיום, אחרי שתיק החקירה של הריי"צ נמצא וגלוי לעין כול, מתברר שהוא לא היה אפילו שנייה אחת בסכנת מוות. מיד לאחר המאסר, הג'וינט התערב וגם לטביה ולכן העונש המקסימלי שהחליטו עליו בימים הראשונים היה גלות. הריי"צ עצמו מספר שהחוקר הראה לו את המילים "מוות בירייה" על התיק. גם אם הריי"צ דייק במה שהוא סיפר, זה רק תעלול של החוקר לגרום לאסיר לדבר. תכל'ס, בכל התיק, אין אפילו פעם אחת רמז לעונש מוות.

ולמה כל זה כל כך חשוב? כי אם לא הייתה סכנת מוות, אין חג גאולה של י"ב תמוז.

שני חגי הגאולה האחרים של חב"ד י בכסלו וי"ט בכסלו היה בהם סכנת מוות לבעל התניא ולאדמו"ר האמצעי, ורק בגלל שהיו בסנת מוות וניצלו, נקבע להם חג גאולה. גם הצמח צדק היה במאסר ולא קבעו חג גאולה, כי הוא לא היה בסכנת מוות.

משך כל השנים שהקומוניזם היה בשלטון ותיק החקירה היה חסוי, לא ידעו את האמת ולכן האדמו"ר הרמ"מ חגג את י"ב תמוז כחג גאולה, אבל היום האמת גלויה, שזה לא חג גאולה.

לכן, גם י"ב תמוז זה לא חג גאולה. מי שרוצה לחגוג, שיחגוג, אבל חג גאולה זה לא

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

אבל זה רק מסתיר דברים מהאדם הספציפי הזה

"i don't want to see this"?

או "I'm not interested"?

לזה הכוונה?

(ובאמת לא ידידותי)