לא שאני רוצה לסכסך עכשיו. 

וטוב שכך!! .. בלי עין הרע. 

חשבתי כשכתבת "כלשון מורתי היקרה", התכוונת לעלמה.

רק תסביר לי, על-מה ולמה "טוב שכך"?

שיחגגו באיזה קונספט שבא להם, מה שעושה להם טוב 😉

מפרגנת להם. 

זה שההורים באופן כללי אוהבים ומרוצים מהילדעם שלהם, כל עוד הם חיים באיזושהי רמה נורמלית ולא הופכים לקניבלים וכדו 😅

באופן אישי, אני די עשיתי את המוות להורים שלי ותכלס חזרתי לכל המקומות בחיים שלהם שהם ראו בהם סוג של טעות. כיום אנחנו בקשר מאוד טוב ויש שיחה משותפת מצוינת!

אני חושב שההורים מספיק גדולים ובוגרים כדי לאהוב ולהבין, אבל כשצעירים הם רואים זכות ו/או חובה להעיר ולהאיר וזה מאפיל על האהבה והגוואה וכו. ככל שגדלים וההורים פחות מרגישים חובה להעיר ולהיות שותפים, הם יכולים לבטא את האהבה שלהם בצורה פשוטה יותר.

דווקא חלק מהאחים שלי שכביכול יישרו קו עם כל שגעונות ההורים ומאידך לא למדו לצאת מהסינר של אמא, וגם כשיש להם ילדים בגיל חתונה והם עדיין חיים על חשבון ההורים, נראה לי שזה יותר מעצבן את ההורים.

ככה זה כשגורמים להם להנמיך ציפיות, יותר קל אחר כך 🤭 

בגדול מרוצים

יש דברים שאנחנו חלוקים בהם אבל משתדלת לרצות כל עוד זה לא סותר את האני מאמין שלי.

אבל לוחצים שאתחתן

זוכר פעם שמעתי את אמא שלי אומרת לכמה אנשים כשהייתי בתיכון, שאני יצא מיוחד מאוד.

בסך הכל הם מאוד מרוצים, אבל הם תמיד דוחפים קדימה, לא בצורה מעיקה.

אני מניחה שהם שמחים וגאים בי.

אם מרוצים? לא בהכרח. אני עושה הרבה דברים שהם לא היו רוצים שאני אעשה, אבל מכבדים את המקום שלי והבחירות שלי.

אבל אני חושבת שהם כן שמחים באיך שיצאתי. 

זה לא סותר את זה שאני גורמת להם הרבה כאב לב

כך רפול מספר בספרו 

היום אני בן 30 - נשואים טריים

אני מניח שאפשר לראות פה שממש אבל ממש לא אכפת לי מה ההורים שלי חושבים על המצב שלי.

בגדול, יש עוד הרבה תחומים שבהם נחשפתי להרבה עמדות ולא ראיתי לנכון לייחס חשיבות דווקא לעמדה של ההורים שלי.

אמנם הם הכינו לי אוכל, אבל אם זה היה שיקול מרכזי, הייתי צריך לאמץ בכל תחום את הגישה של המנהלת של המאפייה שליד הבית שלי.

וזה שאמא שלי אמרה לי שאין הצלחה בלי עבודה קשה, זה לא כזה מיוחד, שמעתי את זה הרבה פעמים מהרבה מקומות.

למדתי כל מיני דברים חשובים מכל מיני אנשים, ואין להורים שלי משהו מיוחד בתחום.

רק בכל הנוגע לאינטראקציה ביני לבין ההורים שלי.

אם ההורים שלי לא אוהבים איפה אני גר, במה אני עובד או איך אני מתלבש, זה בעיה שלהם.

אף פעם לא עשיתי מרד מוצהר, אבל יש הרבה דברים בהתנהלות שלהם מבחינה רגשית- בין אישית שאף פעם לא אהבתי, וגם הסגנון הדתי שלנו שונה מאוד מבחינתי. אני לא חושבת שהם בקיאים מספיק כדי לעמוד על ההבדל.

אחת הסיבות שאני מאוד שמחה שהתחתנתי זאת היציאה מהבית שלהם. אז כנראה שאני כן מרוצה מהמצב היום.

זה מצחיק, כל אחד מאיתנו אוהב ללכת להורים של השני ולא ממש להורים שלו.

הם אומרים מה שהם חושבים, בלי פילטרים, ישר בפרצוף.

מורה רוסיה בודקת מבחנים לכולם ובאמצע הכיתה מכריזה את השמות של התלמידים עם הציונים הכי נמוכים, כמה קיבלו, ומוסיפה הצהרה שאם הייתי יכולה היית עף מבית הספר. (אלה הדוגמאות המוגזמות של התופעה.)

היתה לי טבעונית במחלקה שמבלבלת את המח מה פרה עוברת כשחולבים אותה,צועקת עלינו, ורק חייל רוסי דרש ממנה להפסיק לבלבל לנו את המח, זה לא מעניין אותנו, נמשיך לאכול בשר כמה שאנחנו רוצים.

קניתי סמרטפון ראשון ב400₪ בתחנה מרכזית.

הלך לאיבוד, בפינת אבדות בחור רוסי אמר לי שאף אחד לא יקח פלאפון כזה לעצמו.

אחרי שהוא נמצא, התקלקל לו הרמקול, לקחתי אותו למעבדה, בחור רוסי ראה את הפלאפון ודרש ממני לצבוע אותו בכחול ולזרוק לים.

ובסנקציות הכלכליות האישיות.
 

גם סתם חיילים לא שואלים אותם מה הם רוצים להם אפילו לא מציעים מסלולים מותאמים לאורח חייהם.

צריך להיזהר לפעמים מחופש מוגזם. ולנהייה אחרי מה שהעם אומר.

מבחינה בטחונית (אולי לא כל כך שייך אבל ממליצה לשמוע את ד"ר

מרדכי קידר בנושא "איך איראן קיבלה הסכם כל כך טוב?)

כמעט שבת שלום לכולם!

אף אחד לא הכין אותי למפגש עם הלוף. וככה הצבא שינה אותי. יצאתי היפרוסמי. די שרוט נהייתי מאירועים שונים לחלוטין.

ואולי לא

זה לא באמת משנה

מה שמשנה זה מי אתה/ מה אתה רוצה/ בוחר לעשות עם החיים שלך

אם סביבה עלולה לשנות אותך

סימן שגם היום הסביבה מגדירה אותך/ מחליטה בשבילך

לא משנה איפה תהיה

אתה זה שאחראי לעצמך

אף אחד לא באמת משנה אותך

אלא אתה בוחר/ מאפשר את זה

אז ככה:

א. אנחנו מתגייסים לצבא כי זה מה שנכון לעשות. זו מצווה. והארגון צריך חיילים במגוון סוגים ותחומים.

ב. זו הכללה פזיזה וחפוזה להסתכל על הצבא ולא על האנשים שמרכיבים אותו. יש אנשים שירצו שתשתנה ויש אנשים שלא. יש מקומות שיותר ויש מקומות שפחות. ככל שאתה יותר "נמוך" בהיררכיה שם אתה דווקא פוגש יחס אחר וטוב. אני יכול לומר שאצלי רוב מוחלט מקבל אותנו הדתיים באהבה אדירה, ויש אפילו כמה שקצת התקרבו (אפילו רק בדעות) בעקבות המפגש איתנו. בנוסף, בטירונות שלי (לא קרבי) הייתה לידי מחלקה של ביינישים מבוגרים, ומפקד המחלקה שלהם ביקש במיוחד לקבל מחלקה כזו כי הוא מרגיש שזה מפרה אותו.

כלומר, הרבה תלוי בך. לא רק להאשים ולהסתכל בעוינות על אחרים. תדאגו להצדיק את האהבה שאתם רוצים, ואם לא אהבה אז לפחות כבוד. תדאג להיות מי שמקדש שם שמיים בהתנהגות שלך (יש אצלנו אנשים שבמפורש אומרים שהם לא מקללים בשיחה איתי. לא כולם אך בהחלט יש. זה לא פלא?).

ג. אם אתה בא דרך מסלול מסודר אז יש לך גב חזק מאחוריך. ככה זה למשל בישיבות ההסדר ולכן המסלולים פורחים והבחורים יוצאים באותה רמה רוחנית כמו שנכנסו (ולפעמים אפילו יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר לאוזן החרדית).

ד. בגלל שהמבט, בסופו של דבר, הוא לא רק שלך עליך אלא של התמונה הגדולה אזי אפילו מסלול שאולי הוא לא הכי תורם שבעולם (ואני בטוח שלא מדובר על משקי ממטרות) עדיין מועיל לטווח הארוך. אם הציבור החרדי, כמכלול, יצטרף לצרכי הצבא אזי ייפתחו מסלולים, אפשרויות ואפיקים נוספים וגם הצבא יהיה מוכרח להתאים את עצמו יותר לצרכים של האדם הדתי והחרדי. אבנים שחקו מים.

ה. לא מעט מההסתכלות על החרדים היא דבר שהם הביאו על עצמם. בעבר הם התגאו בזה, ועכשיו לצערם המחיר מתחיל להיפרע. לא מאוחר לתקן, וזה בהחלט אפשרי.

ו. לא נדבר על גלית דיסטל עצמה כי היא לא הענין, אבל גם עלינו בציונות הדתית יש כל הזמן טענות ויש כל הזמן מאבקים למרות שאנחנו מתגייסים הכי קרבי, עובדים ועמלים, לומדים ותורמים ומהווים חלק אינטגרלי מהציבור. אבל אנחנו לא עושים את זה כי "הם רוצים" אלא כי זה מה שנכון. ואנחנו מתאמצים לדאוג למה שאנחנו צריכים בתוך המסגרות השונות. ובסופו של דבר, השמאל הקיצוני הוא פחות מחמי מעם ישראל. הסיכויים שתיפול בחברה טובה הם דווקא גבוהים. כמובן תמיד יהיו בורים וטיפשים, ואפילו רשעים - אבל כמו שאמרתי, פעמים רבות אתה בעצם ההתנהגות שלך והיראת שמיים שלך תוכל לשנות את המבט. (וכן, לפעמים גם קצת ויכוחים ודיונים עם אחרים).

ז. השתדלתי מאוד לשמור על שפה ושיח אחר בתגובה הזו, ללא אמוציות. אני מקווה שזה ניכר. הפעמים הקודמות התדרדרו מהר וחבל. אני מצידי משתדל, אנא גם אתה (ואתם).

צבא זה לא תכנית לפי בקשתך

והשיבוץ לצבא לרובנו פשוטי העם הוא לפי צרכי צבא

אפשר להתדיין על כמה התפקיד הספציפי משמעותי, או על היחס והאם מנסה לשנות או לא. וכמובן כדאי לעשות צעדים בשביל לשפר את המצב בצבא והיחס לחרדים, חיילים וכו.

אבל כל זה לא מוריד מהחובה החוקית (והמוסרית, לעניות דעתי) להתגייס ולקחת חלק.

מילא היית אומר את מה שאומר ושבגלל זה אתה מנסה לשנות שיבוץ

אבל להשתמט? להוציא עצמך מכלל ישראל? לעבור על החוק ולהגיד "מזל טוב" תוך שאתה יורק על ציבור המשרתים במעשיך?

לא ולא. שום לגיטימציה. 

אני חייב להגיד לכם שאני נדהם כל פעם מחדש כמה הציבור הדתל"י רחוק כל כך בפנימיותו ממה שהוא מייצג בחוץ.

בתור ציבור, אתם הציבור הכי מכיל, מחבק ואוהב [חוץ מהחרדים]

אבל כשמפרקים את זה לחתיכות, באישי, אחד על אחד - לצערי פגשתי את ההפך.

אני יודע שאני קול קורא במדבר, אבל אני חושב שהתובנה הכי חזקה שלי משלושה חודשים פה בפורום, זה שהציבור שאליו אתה משתייך, אף פעם לא יעשה אותך יותר טוב (לפעמים אולי להפך, כי הסטיגמה החיובית שמודבקת לך בזכות הציבור שאליו אתה משתייך, מסתירה ממך את העבודה האישית שאתה צריך לעשות בנושא הזה בדיוק. אתה חושב שאתה מתוקן בו).

אישית, מה שעברתי בחיי הביא אותי להבנה חזקה שהאידיאל העליון של חיי הוא דיבורים של אמת. לתת לעצמי ולעולם מרחב בטוח להביא את עצמם כפי שהם באמת, בלי לפחד ולהסתיר.

להעריץ ולחבק ולאהוב את הנפש שלנו כפי שהיא, כי גם הכישלונות, העיוותים, השריטות, דווקא הם פותחים שביל עמוק אל הנפש. הם המראה הכי יפה של הנפש.

קצת כואב לי להבין את זה, אבל כנראה שאין קיצורי דרך. אי אפשר להתחבר לאידיאל הזה דרך ציבור מסוים. הכל זה בליבנו פנימה.

הנפש יקרה מאוד, וצריך להיזהר בה, ולשומרה מאוד מאוד...

משיח יבוא וייתן מקום ליוחאי שמסתובב בעולם בלי למצוא מקום... לכל היוחאיים האלו.

זהו, עכשיו סוגר את הלב, נועל אותו. עוטה שיריון עשוי מעור פיל, ונכנס לכוננות ספיגה... 

פעם שמעתי שבזוגיות - אם כל אחד לומד את ההדרכות שלו, תהיה זוגיות מדהימה, אבל אם כל אחד מבני הזוג, 'קורא את הספר' שפונה לשני - תהיה זוגיות קנטרנית ומזעזעת.

לגופם של דברים - אני חושב שהיא בהחלט צודקת בקריאה לציבור הרחב/לרשויות לנהוג אחרת. אבל לך, כשאתה שואל את עצמך האם להתגייס, השאלות שהיא מעלה לא רלוונטיות.

אם נכון (ומצווה!) להתגייס, צריך לעשות את זה גם אם לא אוהבים אותך. אם לא נכון, אז לא משנה כמה אוהבים.

הנהי וההתבכיינות לא תרשים כאן אף אחד.

זה צפוי מאד

אין באמת ציבור שהוא 'טוב'

לכל חברה יש מעלות וחסרונות

ככל שאדם נותן ל'ציבור' או לחברה אליו הוא משתייך

להשפיע עליו יותר

הוא פחות הוא עצמו

ויותר בובה של החברה

והפסקה הזו נהדרת

'לתת לעצמי ולעולם מרחב בטוח להביא את עצמם כפי שהם באמת, בלי לפחד ולהסתיר.

להעריץ ולחבק ולאהוב את הנפש שלנו כפי שהיא, כי גם הכישלונות, העיוותים, השריטות, דווקא הם פותחים שביל עמוק אל הנפש. הם המראה הכי יפה של הנפש.'

הפוך, אני מכבד ומעריך מאוד אפילו שלא גדלתי על זה, ואני גם רוצה להיות חלק מזה ברמה כזו או אחרת.

נראה לי לא קראת לעומק את מה שכתבתי.

אני מדבר על האהבה לכל יהודי שהתמוססה תחת מגפי הגיוס.

על הקבלה של כולם, שנעלמה תחת דורסנות הגיוס.

ובעיקר על זה שכולנו, בתוך הלב, לא באמת חושבים שאפשר לפתור משהו בדורסנות, אבל בפועל זה הכלי המרכזי שאנחנו משתמשים איתו נגד החרדים.

רק תנסו להיכנס לראש של חרדי שעובר בימים האלו את מה שאתם עושים לו...

המשתמט עושה לעצמו

ודורס את סביבתו

בכנות, בהתחלה בעיקר כאב לי ברמה הרגשית-לאומית, על האדישות כלפי המאמץ שלנו, על זה שאתם מוציאים עצמכם מכלל ישראל, על זה שאתם לא זוכים לקחת חלק בהגנה על העם והארץ ובתקומת ישראל.

אתה יודע כמה זמן מנסים בדרכים נעימות וכמעט התנדבותיות מבחינת הפרט לעודד גיוס בחברה החרדית?

והאמת? מי שצריך להרים את הכפפה ולמצוא דרך שממש תתאים לאורח החיים החרדי לשרת בצבא זה החרדים! איך אין לכם רצון לשרת בצבא ולהגן? איך אתם לא באים ומתחננים שיתנו לכם להתגייס, ובמסלול מותאם?

לא, מבחינתכם אתם לא מתגייסים, ואם רוצים שתתגייסו אז אנחנו שאר העם הם שצריכים להתאמץ ולהציע פתרונות ולדחוף אליהם.

איפה אתם??

או שהאסטרטגיה היא להמשיך לתת לפרזיטים ולמשתמטים לזרום?

מה בעצם הטענה? שלא מצאו לך תפקיד בצה"ל כמאלף אריות אסייתים לבקנים אז אתה חותם בלשכה?

שנית, גם מי שיש בו אהבה והכלה הוא לא אוהב להיות פראייר, וגם אינו מחויב להסכים לכל מעשה ומחשבה של מושא ההכלה. החרדים הם חלק מהגוף של עם ישראל, אבל זה לא אומר שאם יש חולי אז מתעלמים ממנו. הרי בסופו של דבר מהי הטענה (שלנו) עליכם, שאתם מוציאים את עצמכם מן הכלל ולא מתחברים עם הכל; שאתם מסתגרים מאחורי החומה בלי להושיט יד; שאתם לא משתמשים בכוח שלכם כדי להועיל. האם מי ששונא מחפש לרחק או לקרב?
 

ואם יורשה להוסיף שיש משהו צורם בביקורת על "אהבה והכלה" מפיו של ציבור שעד היום ממשיך לבוז למזרוחניקים, לישיבות שלנו, לגדולי הרבנים שלנו, לספרים שנכתבים אצלנו, למסירות הנפש ההיסטורית שלנו להתלכלך גם עבור החרדים. האם הרב לנדו לא אמר שהבחורים שלנו מתים בקרבות בגלל שהצורה שלהם מעוותת? האם לא ביטלו את תואר הכבוד הרבני של הרב גורן בעקבות מחחוקת הלכתית? האם הפוליטיקאים החרדיים, "שלוחי דרבנן" של המועצות, לא משתלחים השכם והערב בציבור שלנו? האם תרצה שאצטט מפניניו של "הרב" גפני או שאחוס על כולנו ואימנע מכך?

מה עם העבודה האישית אצלכם? אתם זוכרים גם אותה או שאתם זוכרים רק את העבודה שלנו?  אני מניח שאתה לא מחפש להכאיב בכוונה, אבל זה קורה.

מסכים עם כל מילה.

תודה לנקדימון - שמת לי מראה לפנים, בזכותך הבנתי יל עצמי ועל מידותיי משהו שבחיים לא ידעתי שקיים בי.

תודה למרגול - על התובנות המאלפות.

תודה לדי שרוט על התוכחה המיישרת.

תודה לאריק שלא נפגע ממני.

וגם תודה למישהי אחת שפירגנה. 

אפילו התלבטתי אם לבקש מצ'אט ג'יפיטי שיעדן את התגובות שלי (ואני רציני). בסוף היה נראה לי שהפעם אני מצליח לשמור על טעם סביר. מקווה...

לימדת אותי על עצמי משהו חשוב מאוד. ועל זה אני באמת מודה לך

ירקת לו בפרצוף

ואז התבאסת עליו שהוא לא מכיל ומחבק אותך

אני באמת לא מבינה מה מטרת הפוסט הזה

זה נראה נטו רצון להתגרות

ננה בננה אני עריק ואתם לא

חוזר אחורה להודעה הראשונה.

לא רואה איפה ירקתי למישהו בפרצוף.

הפוך, הגעתי כקורבן, באתי לשתף ולקבל תמיכה.

אז נכון, מסכים עם המשפט השני שאני לא צריך להתבאס שלא מכילים ומחבקים אותי פה.

אבל להגיד 'ירקת לו בפרצוף' - צר לי אבל הלכת רחוק מידי.

בסוף מה שעומד בבסיס של הכל זה משהו אחד:

יש הרבה חרדים שרוצים להתגייס ולתרום למדינה.

אבל מרגישים שבמערכת שרוצים לשלב אותם אליה אין מישהו משלהם שדאג להתאים את המערכת אליהם.

בשבילכם, הצבא עבר המון שינויים, והוקמו בו המון תשתיות בשביל שאתם תוכלו לשרת בו בלב שקט.

בשבילנו לא.

הצבא עוד לא מתאים לנו. גם המסגרות החרדיות.

לא יעזור כלום, לי יש גנים של חרדי. חרדים הרבה פחות מחוסנים ממכם.

חרדי ייפול בצבא כפי שהוא היום ודתי לאומי לא. נקודה.

מה אתם אומרים על הטענה האחרונה שכתבתי?

אתם טוענים שהצבא לא מותאם לאורח החיים שלכם. סבבה מקבלת

אבל אתם מצפים שמי שיפעל בשביל לשנות ולהתאים זה אך ורק אנחנו, הציבור המשרת

אתם מאוד רוצים להתגייס, אבל במקום מותאם?

יאללה תילחמו על זה! תקימו ועדות שמטרתן ליצור פלטפורמה מותאמת בצבא. ועדות שיש בהן חרדים! שמכירים את הצרכים וכו.

אבל זה לא באמת קרה עד היום, נכון? לפחות לא בצורה רחבה ומשמעותית.

אז זה נשמע לי כמו רק עוד תירוץ.

הצבא לא התאים את עצמו לדתל סתם כך ולחרדים לא. זה קרה כי הדת"ל באו לצבא והציפו מהשטח ונלחמו על מקומם בצבא. הן על כך שיהיה להם מקום, והן על כך שיהיה להם מקום שמותאם לחיים דתיים.

והחרדים איפה?

נצח יהודה וחשמונאים זה מבורך, אבל זה קומץ. 

אם במבוגרים עסקינן, הניחא לנצח יהודה אבל מה חסר בחשמונאים?

ואם בשאינם קרביים עסקינן אז באמת ייתכן והרכבת כבר יצאה מהתחנה בשלב זה, אם כי יש לי אישית רחוק משפחה שהלך דרך "קודקוד" ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה עדיין חרדי כמו שהיה לפני כן.

אכן יש תלונות שהן לא על הפרט אלא על הציבור ככלל, בעיקר על המנהיגים הרוחניים, המתחזים לרוחניים, ושאינם רוחניים בכלל. לא לכל סיפור פרטי של אדם חרדי יש פיתרון ברגע הנוכחי. זה נכון. מסיפור כזה הציפיה תהיה ביחס לדור הבא שלו...

אני עריק מזל טוב לי 

כשאנשים פה מוסרים נפש וחלקם איבדו קרובים

זו יריקה בפרצוף

ועוד להוציא את עצמך קורבן

מחילה אבל אתה קצת מנותק

מה אתם אומרים על התחושה של החרדי שהוא לא מחוסן, ולכן הצבא לא מתאים לו.

מה שמבוקש מהציבור זה לא ייאוש אלא התחזקות. לא ויתור אלא תחילתו של לימוד. לא נסיגה אלא שימוש בכוח הציבורי כדי לדרוש את מה שהוא צריך.

המודעות צריכה לתסוס בציבור כדי שהתיקון יקרה. בסופו של דבר, במחילה על הניסוח, התורה קצת יצאה מאיפוס והתחושה הזו עצמה שאתה מתאר יכולה להיות מנוף לתיקון. לפעמים דברים צריכים "ותעל שוועתם" כדי שמלמעלה יגיע בחזרה הד לבקשה.

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)

ולא את ציבור הבית שלך.

אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.

ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.

תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?

יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

אבל נשמע מסקרן הנושא

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..