וזה לא קורה, אז עכשיו אני אנסה לכתוב נקודות קצרות מדי פעם.
(משהו שכבר כתבתי- אשמח שתקראו)
מרננים אחריי כאילו כבר נתתי לה גט, ככה בדם קר,בעל כרחה.
כאילו נשארתי אדיש, חשבתי על אינטרסיים אישיים ועזבתי הכל. ושנינו חוזרים לאותה תקופה ארוכה שלא מדברים האחד עם השנייה, ובעצם בטח היא אומרת שהכל היה סתם.
הם פשוט לא מבינים.
כלומר הם ראו טוב שאנחנו לא הולכים יד ביד מול כולם, ושלא מתחבקים יחד, והאמת- את השיחות בינינו, באמת, בזמן האחרון- אנחנו עושים על ספסל אחר. אנחנו יחד גם כשאחרים לא רואים-יתר מזה! זה שנינו בלעדיכם, כי איתכם אנחנו חמישה או שישה אבל לבד- לבד זה רק שנינו.
אמת הם לא יותר מדי דברנו בזמן האחרון על אהבה ואני, אני כבר לא הולך עם מבט מאוהב בעיניים, שבוי קסם.
אולי זה נראה כאילו משהו "ירד".
אבל באמת- זה לא העניין.
הם אומרים ששנינו לא אוהבים לא כי הם לא ראו את שנינו, אלא כי הם מעולם לא ראו אהבה.
אהבה אמיתית.
לפעמים אהבה זה להסתכל זה לזו בעיניים ולשתוק, אהבה זה לא רק לחייך ביחד, אהבה זה גם לבכות ביחד, ולא רק בפרהסיא יחד, גם בחדרי חדרים, גם בלב בלבד.
אהבה זה גם לא רק לבכות אחד מול השנייה, זה גם לבכות גב זה לזו וגם לבכות בלי דמעות ובלי קול.
אבל הם שבויים בסרטים שאהבה זה להסתכל על צורות בעננים בימי קיץ על יד עץ אלון, ואפילו אם בפועל זה יהיה עץ אחר מה טוב לומר "אלון". לא שאין זה יפה, אלא שזו אינה אהבה.
ימי ששון היו לנו ויהיו לנו ודאי.
אך לפעמים, לפעמים אוהבים ושוחקים ולפעמים אוהבים ומתבלבלים יחד. ואהבה- אהבה זו תכונה אחת שבין שניים, ולפני ולפנים- זו אהבה אחת לאחד, כי אין שניים למעשה- אהבתנו אחת היא אחת לשנינו, אחת לאחדנו.
ואהבה כזו- אנו אוהבים תמיד, לא פחות מפעם,
אדרבה.
"כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעי' סי' סב, ה)
