אך הפלא ופלא, ההכנות ממש לא נכנסו להילוך גבוה... כבר נמאס לי לקרוא סיפורי לידה, הספר חרוש מכל צדדיו, תרגילים אין לי כח לעשות, מתכננת להתחיל לבשל ולאפות לאחרי הלידה בעז"ה אבל בנתיים דוחה את זה כל יום כי מה, איך, בקושי ארוחת ערב אני מכינה איך שהוא... ופשוט רוב היום רובצת על הספה או על הרצפה ליד בן השנה וחצי המתוק שלי ומשתתפת במשחקים שלו, ומדי פעם נלחצת שהלידה מתקרבת והיי, אני לא מתכוננת! עד שפתאום היום נפל לי האסימון, שאני כן מתכוננת ללידה. שזו ההכנה הכי טובה שאני יכולה לעשות - לשבת כל יום וכל היום עם הקטן שהולך להפוך לגדול ולתת לו את כל היחס שבעולם, לפני שיכנס למשפחה יצור קטנטן שיתפוס את מקומו.
לבשל זה חשוב, להתכונן נפשית ומחשבתית זה חשוב, התעמלות זה חשוב, אבל הכי חשוב זה היחס שאני יכולה לתת עכשיו לתינוק הגדול שלי, כל עוד יש לי זמן ופניות.
אז סתם חשבתי לשתף במחשבה הזו שעלתה לי בראש היום... שלדעתי אנחנו לפעמים קצת מפספסים.
מסכימה איתך
אישפוז זה קשוח מאד