כיון שיש כאן אנשים בעלי חכמת חיים, אשמח שתאירו את עיני.
יש לי מתחים עם אמא שלי, אני מעריכה אותה כמובן ומשתדלת לכבד אותה,
אבל עדיין בפנים יש בי עדיין כעס עצום על כל מיני 'טעויות' בדרך
אני קוראת כל מיני מדורים על חינוך ורואה שהיא נהגה בהמון טעויות איתי
שנניח היו סיטואציות מאוד מורכבות בחיי והיא לא הייתה שם,
או אפילו סתם סיטואציות פשוטות וטיפשיות גם כשניסיתי לשתף אותה ולאמר לה מה קשה לי
היא אמרה: תפסיקי לדבר שטויות, די עם הדיבורים האלה זה מלחיץ אותי ואמירות בסגנון הזה.
או שהיא הייתה מאוד ביקורתית כלפי ועל כל דבר שעשיתי היה לה משהו לא חיובי לאמר.
משתדלת לשתוק, לא לענות, לא ליצור מריבות
וכשלפעמים התפרקתי או התלוננתי
היא אמרה שהיא משקיעה את כל כולה למעננו, קונה, מבשלת ומכינה, ואנחנו לא עוזרים/לא מעריכים.
ואני באמת כ"כ מעריכה את זה ומשתדלת לפרגן ולהראות את הערכה.
אבל היא לא הבינה שלא חיפשתי סיפוק חומרי בהכרח של בגדים יקרים ואוכל משובח,
רציתי אמא מתעניינת, קשובה, מכילה.
לא יודעת אם זה קשור, אבל אולי בגלל זה אני כמעט ולא משתפת אנשים בקשיים היום-יומיים שלי
תמיד אומרים לי שנראה שהכל טוב אצלי ואני בחיים לא מתמודדת- אלא בגלל שאני מתמודדת באופן פנימי
ולא משתפת אחרים, חוששת שזה יצר אצלי איזו חסימה מלפתוח את הדברים העדינים שבנפשי.
ולפעמים זה מקשה את ההתמודדות
אני אחת כזאת שהיא הפסיכולוגית של כולם אבל אף אחד לא יודע מה קורה אצלה באמת.
אנשים מעטים בחיי (חברה או שתיים) יודעים קצת מה קורה אצלי, וגם זה בכלל לא באופן עמוק מאוד
וב"ה שיש אותן.
אז אחרי כל התיאור של הסיטואציה אני רוצה לנקות בתוכי את כל הכעס הזה
למחול בלב שלם, לדון לכף זכות, לדייק את העין טובה
אני רוצה להאמין שכל מה שהקב"ה כיוון אותי אליו- היה הכי מדוייק
שהאמא שגדלתי איתה הייתה הכי מדוייקת ולמרות כל הפגיעות שספגתי- זה כנראה בנה בי משהו
או שזה היה שיעור כדי ללמד אותי שפלות או ענווה.
איך סולחים באמת? איך מתמודדים באמת?
מבקשת שתאירו את עייני, תוסיפו מה שנראה לכם חשוב.
תודה.
מקווה שהצלחתי להבין ולדייק למקרה..