כבר לא יודעת אם זה יעשה לי אווטינג או לא,
אבל כבר לא יכולה יותר.
אז זה מגיע.
ממש עוד כמה ימים.
ואני לא יכולה.
ממש רוצה להיות שמחה.
ואני פשוט יושבת ובוכה.
והם מדברים ומסבירים
ומתרגשים ומתארגנים
ובאלי לצרוח,
ולהגיד להם בכל הכח
שדי.
אין לי כח לשמוע
ולא להתעסק.
ואני כאן איתכם.
בשמחה ובהתרגשות.
וממש ממש רחוקה.
כי בלב שלי,
יש בלאגן גדול.
שעוד רגע ישפך
כאן בדמעות ותסכול.
ואז כולם ירוצו
ואלי יבואו
עם טישו וחיבוק.
ובאמת מאהבה
יתחשבו, וינסו להרגיע
וכל מה שיחשבו שיכול לעזור.
וזה יהיה סיוט גדול יותר.
לא רוצה רחמים.
לא רוצה מכם ניחומים.
ואני באמת יודעת שלא חסרים לכם כאלה דברים.
כי בערב חתונה יש הר לחצים
וגם יכולים להיות קצת עצבניים.
כל כך לא רוצה להרוס את הרגע המרגש.
שבאמת אני כל כך שמחה בו.
והוא כל כך מורכב לי.
ואני לא יכולה לפתוח את הפה,
כי אני יותר קטנה.
וכולם כאן כל כך מתרגשים.
ואותי פשוט לא מבינים.
ולא, אני שונאת רחמים.
ואם אני יגיד משהו,
או שמישהו יראה את כל הדמעות.
זה יגיע, וזה הכי הכי גרוע.
לכולם.
כן, הוא מתחתן.
באמת.
וזה אח שלי.
הגדול.
שאני כל כך אוהבת.
ובאמת רוצה להיות מאושרת.
ולא מצליחה.
וכשהיא תגיע - החתונה - אני אשמח, ויהיה מאושרת. אני יודעת.
אבל לפני ואחרי - קשה לי כל כך.
אבא, תן לי כח.
ותעזור לי לשמוח.
ולעבור את זה בקלות.
ואמן.
)
