השאלה שלי היא אם אבא שלי נניח הולך ע"פ המשנב אני יכול ללכת ע"פ הבן איש חי אם מצאתי שדרכו בהלכה נכונה (לענד.

והנה בדין דואל תטוש תורת אמך דבר זה מסובך מאד וכמדומה לי שלא מצאנו בזה דבר ברור ובגמ' פסחים נ"א בבני בישן נהוג 

דלא אזלו מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר"י אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לאאפשר לן א"ל כבר קיבלו 

אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ובשו"ת חו"י סי' קכ"ו נשאל מבן תורה אי מחויב לנהוג 

פרישות ותעניתים שני וחמישי שנהג אביו בנדר כל ימיו ותמה האיך מצינוידינו ורגלינן בכל דור ודור הא יש חסידים מופלגים 

בחסידות ותעניתים ואין הבנים נוהגין במילי דחסידות ההם אף כי הם צדיקים וישרים ולחלק יצא בין מנהג שנתקבל 

מאדם אחד ובין מנהג שנתקבל מכל הצבור או עיר אחתאו קהילה אחת דמה שקיבלו כל הציבור קיבלו עליהם ועל 

בניהם אבל קבלת יחיד אין על הבן חיוב להחזיק בקבלת אביו ובכל חומרותיו ומנהג עיר או ציבור נמי שנוי הוא לענין 

שאם יצא ממקום שנהגו למקום שאין נוהגיןחל מיד קבלת ומנהג העיר השנייה שהלך לשם דהכי היתה קבלתם מתחילה

 מסתמא ע"ש. וקצת אמרתי ראי' מהא דאמרו ז"ל אנא כחלא לגבי חמרא גם אמרו אבוך במאי זהיר טפי משמע דהבנים

 לא היו נוהגים בכל החומרותשל אבותיהם דאל"כ האיך אמר אנא כחלא הא אסור לעשות כן. 

אלא דצ"ע מירושלמי הביאה הרי"ף פסחים הנ"ל דנראה דס"ל דקבלה הוי איסור עולם וכ"כ בטא"ח שלהי הל' יו"כ ועיין 

ר"ן פסחים הנ"ל והרשד"ם יו"ד סי' מ' הביא מחלוקת הפוסקים בזה וחידש דדוקא בדבר שמן הדין הי'מותר לכ"ע אם 

נהגו בו איסור אפשר להתיר אם ישאל עליו אבל בדבר שנחלקו בו חכמים ונהגו במקום אחד כדברי האוסר אין לו היתר 

עולמית וכתב שהרא"ש מודה לזה גם מה שאמרו שיש היתר על ידי שאלה איננו אלאבמה שאסרו בני מקום על עצמם 

בדבר חדש אבל מנהג אבותיהם א"א להתיר וראי' מבני בישן הנ"ל והפר"ח א"ח סי' תצ"ו בפרט השמיני חלק עליו דע"י 

שאלה וחרטה מתירין אפילו שאר דברים ע"ש באריכות גדולה והק"נפסחים הנ"ל הקשה אפר"ח ובחי' למס' פסחים 

כתבנו דדברי הק"נ תמוהים וכנראה דגירסא מוטעת נזדמנה לו בדברי הרא"ש ובדברי ר"ח פסחים הנ"ל מפורש

 כהפר"ח ע"ש ועיין פר"ח יו"ד סי' ל"ט. 

ובאמת כי עלה בלבי לומר דמה שאמרו דבן חייב בקבלת אביו נמי לא אמרו אלא אם קבל אביו על עצמו עד שלא נעשה

 הבן בר מצוה והוי קטן אבל לאחר שנעשה הבן גדול הרי הוא אדם בפני עצמו ואין קבלת אביו עליולחייבו מועיל וקצת 

ראי' לדבר מנזיר (כ"ח ע"ב) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ובגמ' נחלקו ר"י ור"ל אי הלכה 

למשה מסיני הוא או מטעם חינוך ובדף כ"ט ע"ב מייתי תנאי עד מתי מדיר את בנובנזיר רבי אומר עד שיביא שתי שערות 

רבי יוסי בר"י אומר עד שיגיע לעונת נדרים ועיין תוס' שם ד"ה ואמאי והנה נראה דאפילו להדיר בנזיר שיכול להדירו אינו 

אלא כל זמן שהוא קטן אבל לכשנתגדל אין כח על האב לקבלובשביל בנו וא"כ י"ל הכ"נ לענין קבלת מנהגים וכיוצא בו 

דוקא אם קבל קודם שנעשה בן י"ג אבל לאחר שנעשה בן י"ג אין קבלת אחרים עליו כלום וצ"ע כי לא הרשני הזמן לברר 

הדבר. 

וחזות קשה ראיתי בשו"ת זכרון יוסף יו"ד סי' י"ד הביא קושית החו"י הנ"ל ותי' ג' תירוצים ופלא שלא הרגיש במחלוקת 

הפוסקים בזה וחילוק אחד חילק בין אם נהג הבן כבר בעצמו בפרישות זו שקבל עליו אביו או לא נהגדאם נהג הבן עצמו 

לאחר שגדל בקבלה זו הו"ל אצלו ג"כ קבלה ואינו יכול לחזור בו ע"ש ועיין ס"ח סי' תתקס"ט אמר רב יצחק לרב שמן 

בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום ואל תטוש תורת אמך ומשמעדתלמיד אסור לשנות מה שרבו 

אוסר אפילו שלא במקומו ע"ש ובשו"ת מרן הח"ס בהשמטות על ח"מ סי' קפ"ח כתב דבני ישראל כל הנלוים יחד נעשים

 כעם אחד מעיקרא ולא מיבעיא במנהגים שאין בו חשש איסור אלאאפילו כל שיש בו קצת נדנוד איסור כגון התעניתים 

לאחר הפסח שהאשכנזים אינם מתענים ולא נופלים על פניהם משא"כ הספרדים ועיין מג"א סי' תכ"ט סק"ו כיון שנתחברו 

יחד הותרו אותן ימים רק החומרות שנוהגיםבהוראת או"ה כגון בבדיקות וחלב וכדומה כל אחד יחזיק במעוזו ולא ישנה 

וכנראה משם דדוקא כשלא יצא לעיר אחרת אלא נתייחדו יחד אבל אי יצא לעיר אחרת הכ"נ דגם בזה הי' מותר כן

 נראה לכאורה למעיין שם היטב. 

וראיתי מה שציין מעכ"ת לשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' ס"ו וח"ה סי' פ"א בנדון כזה ויצא להחמיר ולא להקל שהוא 

איסור גמור כיון שנהגו אבותינו זה מאות בשנים שלא לגלח הזקן ויש בזה משום לא תטוש תורת אמך ובפרטבנ"ד 

שהוא סייג גדול ובזוהר החמירו מאד בדבר והיכא דאין הזוהר חולק על הש"ס קיי"ל כהזוהר לכ"ע ולפ"ז ה"ז 

דין גמור שלא לספר הזקן במספרים ולפ"ז לכאורה אין להקל בדבר כלל ע"ש. 

איברא דמתוך דבריו הראה לן בדידן להקל שהרי כתב שם וז"ל ולזה אודיע בקיצור אשר לדעתי הוא איסור גמור 

במדינתינו שנהגו אבותינו זה מאות שנים שלא לגלח הזקן והנה מדכתב במדינתינו דוקא משמע דבשאר מדינות

המלך כל אחד יחזיק מנהגו וכן כתב שם בסמוך להדיא וז"ל ונהי שבמדינות שלא נהגו להחמיר בזה אין להרהר 

אחריהם אבל במדינתינו שנהגו מעולם להחמיר בזה ה"ז מנהג מחמת סייג וגדר ומוטל על כולנו לקיימו וכו' ע"ש

הנה כתב מפורש דבמדינות שנהגו להקל בזה אין להרהר אחריהם ובתשובה אחרת הארכתי בזה ואשלח לו צילום

 ממה שכתבתי בזה במקום אחר. עכ"פ במדינתינו ארה"ב שאנו בה ליכא מנהג ברור בזה להחמיר אדרבה הרבה

מספרים הזקן והגם שא"א לומר שכן נקבע המנהג שהרי פה לא היו גדולי ישראל בימים הקדומים לקבוע מנהג ע"פ 

התורה מ"מ כיון דבאו לכאן אנשים מכל המדינות ליכא למימר איקבע מנהגא לכן נראה מדין אל תטוש תלוי במה

 שכתבתי לעיל ואם הוא ממדינות שהיו מקילים במספרים או שאבותיו באו משם יש להקל בו אבל אם הוא ממקומות 

המחמירים ודאי דכיון שקבלו עליהם לפסוק כהאר"י וכזה"ק מאן יקל ראשו ואין לך גדר גדול לקדושהוליראת שמים 

מלגדל פאות הראש והזקן. 

שכל אחת מהעדות מחויב הוא ;לקיים אל תטוש& ;תורת אמך, כמו שהדבר נהוג ועומד בעניני איסור והתר ועניני חיי 

משפחה, בין לקולא בין לחומרא, וחלילה לפרוץ בזה פרצות, כי;קבלת אבות ;היא קיומה של תוה"ק, שאל אביך ויגדך כתיב, 

ולר"נ שבת כ"ג כל מילי דרבנן מהאי קרא ילפינן לברך עליהם וצונו. 

חיוב מנהג מדין ''אל תיטוש תורת אמך'' מוזכר פעמיים בגמרא. אבל:

א. בשני המקרים מדובר במנהג מקום - לגבי בני בישן שהוא מקום ('אבותיכם' הם הדורות הקודמים שגרו שם) ולגבי רב שמן שהגיע לארץ מבבל וכנראה התכוון לחזור (ואכן חזר). לגבי התוקף של מנהג מקום יש מקורות נוספים, למנהג אבות לעומת זאת אין כל מקור.

ב. מדובר במנהגים להחמיר, שבהם יש כוח למנהג לאסור את המותר (וגם זה רק באופן חלקי כמו שמזכירה שם הגמרא בסמוך לגבי מנהג מקום נוסף להפריש חלה מפת אורז), לא על עיקרי דינים. כלומר מדובר על תוספת חומרה ולא על פסיקת הלכה. לבסס על ה'דרשה' או האסמכתא הזו שאותו המעשה יהיה ליהודי אחד איסור תורה ולשני מותר לכתחילה רק כי הסבים שלהם נולדו במקומות שונים זו הוצאה חמורה מההקשר.

ג. מדובר על מנהג מסוים בדין מסוים (למשל איסור קטניות), לומר 'אני עושה הכל כרב פלוני' זה לא מנהג. ובפועל זה גם לא קיים, למשל אשכנזים נהגו כרמ''א (לא שזה היה נכון אבל נניח) עד לפני מאה שנים שהגיע המשנ''ב ועכשיו המנהג הוא ללכת לפיו (כנ''ל).

"אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא - אכילנא" (חולין קה ע"א)

הנה מנהג אבות ומפורש שלא חייב את הבן.

אני נוטה להאמין שגם הם (לפחות הראשונים שבהם) רואים זאת כאסמכתא, אבל זה קשה כנ"ל.

והחילוק שלי מסביר את ההבדל - כאן מדובר במנהג מקום המחייב וכאן במנהג אבות שלא.

גם במקרה של רב שמן מדובר על מנהג (אכילת איבר מדולדל, שהוא מותר ונהגו בו איסור כי דומה לאבר מן החי), אמנם אפשר להבין את מנהג בבל כעיקר הדין או כחומרא בעלמא (לענ''ד מחלוקת רש''י ורמב''ם, שו''ע נקט כרמב''ם) אבל בין כך ובין כך החיוב להמשיך במנהג הוא ודאי לא מעיקר הדין שכן ר' יוחנן מדגיש שמעיקר הדין מותר - וזה הבדל גדול בין משמעות חיוב המנהג שבתלמוד למה שגוזרים ממנו היום (כלומר שלשיטת ר' יוחנן אפילו לבן בבל, ואפילו לשיטת רש''י, לא מדובר באיסור אבר מן החי אלא רק איסור מדין מנהג, ואילו היום נוהגים לחשוב שההלכה עצמה מעיקרי הדינים משתנה על פי המנהג).

הערה נוספת: כפי שרמזתי בסוגריים ב-ב' במקרה של מנהג טעות שמבוסס על טעות בעיקר הדין, או שיש ממנו חשש שיטעו בעיקר הדין, אז המנהג לא רק שאינו תקף אלא יש לבטל אותו במופגן. לכן גם קשה לומר שמנהג בני בבל בהנחיה של ר' יוחנן לרב שמן היה מעיקר הדין.

נכון שהייתה מחלוקת בין ר' אמי לר' אסי - אחד אסר מעיקר הדין ואחד התיר.

אבל השאלה היא אם המנהג שהיה בבבל הוא כי נהגו איסור מעיקר הדין או בתור מנהג לחומרא.

לענ''ד נראה שר' יוחנן הבין שהמנהג בבבל הוא מנהג לחומרא, ולכן הורה לר' שמן להמשיך במנהג - והדגיש שמדובר במנהג ולא מעיקר הדין "שריין, ואת לא תיכול משום 'ואל תטוש תורת אמך'". 

ונראה שכך גם הרמב''ם הבין את טעם המנהג הנ"ל (שבזמנו של ר"י היה מנהג בבבל אבל היום כשבטל מנהג אר"י הוא מנהג כל ישראל) : "הרי זה אינו אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם שהרי הוא דומה לאבר מן החי"

לגבי בני ריינוס:

קודם כל - לא מדובר במקור חז''לי, כך שאמנם הדברים צריכים לימוד אבל הם לא נכנסים יחד עם המקורות החז''ליים ללמוד מהם (לפחות לא באותה הרמה ולא להקיש אליהם).

דבר שני - גם שם מדובר המנהג מקום, ובמחלוקת ולא בדבר אסור להדיא שהותר על בסיס המנהג ואם כבר להיפך - שאר המקומות אסרו מחמת המנהג ("וכן מנהג בכל מקום, מלבד בני ריינוס"), והנקודה העיקרית היא שבסיס ההיתר הוא לא המנהג אלא ''שכבר הורה להם זקן'' כלומר שזו פסיקת המרא דאתרא ובזה יש חיוב בלי שום קשר למנהג.

1. מקבל את החילוק בין מקור חז"לי לשאינו.

2. טענה מעניינת, אני לא מספיק בקי בדיני חלב כדי לראות אם המקור היה לאסור או להתיר.

3. וביחס להערה על מרא דאתרא, לכאורה זה ומנהג המקום פחות שייכים כיום כי אנשים נעים בין מקומות ויש הרבה רבנים בכל מקום. (שמעתי פעמים רבות בשם הרב יעקב אריאל על מנהג המקום שלא קיים כיום, על המרא דאתרא אני מניח שזה אותו עניין.) 

אני לא משוכנע, אני חושב שמנהגי העדות הוא הגורם העיקרי לשחיקת הסמכויות האלו ולא המציאות התחבורתית.

בכל אופן אני מסכים שהגיע הזמן שלארץ ישראל (אם לא לעולם היהודי כולו) יהיו מנהג אחד ומקור סמכות אחד.

כי כאמור למנהגי העדות אין מקור, ולעודד לכתחילה מצב ש"נעשית תורה כשתי (או עשר) תורות" כך שליהודי אחד דבר יהיה איסור תורה ולשכן שלו מותר לכתחילה - רק כי הסבים רבים שלהם נולדו בארצות שונות - זה גרוע אפילו כשעדיין אין סנהדרין.

מה גם שככל שמתבצרים בחלוקות למנהגי העדות הדרך לכינון סמכות אחת מתרחקת.

כמו כן, אני לא קורא לבטל מנהג אחד או כמה מפני האחר אלא לבטל את כולם באופן שווה.

ושים לב - הוספתי הערה בעריכה.

אבל כל עוד אין תשובה מניחה את הדעת לטענות שלי אני לא רואה סיבה לעודד לכתחילה את המשך חורבן היהדות שבחלוקת ההלכה בין עדות שנגרם לנו מהגלות כמו שהצעת ועד אז -, אפילו שרוב גדולי ישראל ממשיכים לאחוז בהם.

כמו שהסברתי, בגמרא זה לא ההסבר - לא מדובר במנהג אבות אלא מנהג מקום, ולא מדובר על פסיקת הלכה אלא על מנהג. אתה רואה שגם המשנה הלכות עצמו מודה שאין בזה דבר ברור ומוצא ראיות לסתור.

כמו שהערתי - נראה שגם גדולי ישראל לא מצאו לזה מקור ברור אלא יותר אסמכתאות, ואולי בזמנם היה נצרך לתת סמכות למנהגי הקהילות כדי להעמיד את הדת בגלות אבל במצב היום בארץ זה חורבן התורה כמו שכותבים חז''ל על זמנם.

לתלמידי הרב עובדיה שטוענים שבארץ כולם חייבים לנהוג כמרן הב''י שכן הוא מרא דאתרא דאר''י - שהב''י עצמו כותב מספר פעמים בשו''ת אבקת רוכל שהמרא דאתרא של אר''י הוא הרמב''ם...

יש הרבה מקורות לפסיקה כרמבם,במצרים,א"י,תימן,וסוריה

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!