עסק התורה וידיעת התורה לכאורה דבר אחד הם. שכן, מבלעדי העסק אין ידיעה, וכשיש ידיעה ודאי שיש עסק. אולם לאמתם של דברים שני עניינים הם חלוקים במהותם. הידיעה היא מצד הפלאתה של תורה ומשגבה, והעסק יסודו ההכרח. שכן, גם אם תצוייר ידיעת התורה בשלמותה, אם לא יוסיפו לעסוק בה יחזרו כל העולמות לתוהו ובוהו. נמצא אפוא שהיסוד לקיום ההויה- התחוללותה, המשכת קיומה והתחדשותה- הוא עסק התורה התמידי והקבוע. אלא שגדרה של המצוה היא לדעת ולהבין את הנלמד.
אך זאת יש לדעת, שאם עוסקים בתורה כשהמגמה היא השגת הידיעה בלבד, עסק כזה אינו אלא מצד הפלאתה של תורה בלבד, ואין לו כל חלק בהכרח קיומה של ההויה. אין ההויה מתחוללת אלא דווקא ע"י אלה העוסקים בתורה, היודעים ומרגישים בתלמודת שמחוללים הם את ההויה כולה ומחדשים אותה.
אמנם, הרגשה מוחשת כזו, מדרגה גבוהה היא שלא בנקל אפשר להגיע אליה. מכל מקום, אין לו לאדם לחדול מעסק התורה, שהרי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בה לשמה" (פסחים נ), "לשמה"- היינו ההרגשה המוחשית הזו שבעסק התורה מחולל הוא את ההויה ומחדשה. ואף אם איננו מרגיש זאת עדיין, לעולם ימשיך בעסק הקבוע ובשקידה הקבועה, שמוך עסק זה יגיע גם להרגשת ה"לשמה". (מי מרום יג, כט)
