יש שתטבול לצורך קיום יחסי אישות עם גבר.
מעיקר הדין כדי להטהר מטומאת נדה יש לספור ז' ימים מעת ראיית הדם, לטבול ובכך האשה מותרת לבעלה ולעליה להר הבית. בדין אישה זבה יש לספור שבעה ימים נקיים, מעת תום ראיית הדם, ואז לטבול. אומר רבי זירא במגילה כג: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. כלומר, בנות ישראל החמירו גם על דם 'נידה' כדם 'זבה' .
ברור ומפורש לכל כי בימי המקדש טבלו נשים פנויות בלא בעיה, לאכילת קדשים, לעליה לבית המקדש, בנות כהן לאכילת תרומות וכולי. כל ה'איסור' על טבילת נשים פנויות החל בגלות, בעת אשר לא היתה אפשרות להגיע להר הבית, ולא היו קודשים ותרומות לאכילה, ועל כן לא היה לצורך מה לטבול מלבד קיום יחסי אישות- דבר האסור שלא לאשה עם בעלה. על כן לכאורה אין לפנויות לטבול- כיוון שבמצב זה כל טבילה תהיה לאיסור. וכן יש לראות בנידה לב: על בנות ישראל הקטנות שטבלו מנידתן לאכילת קדשים.
אם כך, כל התקנה שגזרו שלא לטבול נועדה שלא להכשיל את בנות ישראל הטהורות. ועל כן, הרי שלא אסרו על טבילת רווקות שלא לצורך עברה, כל שכן שלא אסרו לצורך קיום מצווה, וכבר דובר רבות על המצוות הרבות המקויימות בעליה להר הבית. הרי פשוט וברור שלא לך תוקנה התקנה.
זאת ועוד, הריבש בעצמו מדבר על כך שאין אפשרות לקבוע תקנות וגזרות בעת הזאת, מלבד אלו הקצובות בזמן. כך שבהכרח תקנה זו נועדה אך לזמן שבו אין אפשרות לטבול לשם קיום מצווה וממילא אינה נוהגת במחוזותינו בימים אלו.
נקודה נוספת המעידה על כך שאין איסור היא מנהג החסידים, אשר נוהגים כי כולם טובלים בערב יו"כ- כולל נשים רווקות. מה שמעיד על כך שהאיסור אינו מהותי אלא זמני ומכורח השעה.
אם נעיין בהקשר של התשובה, נראה שכלל הטענה אינה רלוונטית. בקשת השואל היא האם אין צורך לחייב נשים בטבילה, שאם יגע בה בטעות מישהו יענש רק במלקות ולא בכרת. על כך משיב הריבש שלא נהגו במחוזותינו לתקן תקנה למען החוטאים, ולא נהגו נשים לטבול. מה שנכון- באמת לא נהגו הנשים לטבול, כיוון שלא היה להן צורך בטבילה. אך אין כל איסור על כך.
בקיצור--אין כל איסור על טבילת פנויות, וגם אם היה הרי שהאיסור היה רלוונטי לטבילה של סתם או לשם חטא; אך לא לטבילה של מצווה.
אשרייך!
