כל המערכות הממוסדות, ההסעות, ראשי היישובים, מכונת ההפגנות המשומנת והרגילה, כולם התגייסו למען ההפגנה ביום שני נגד "הלחץ האמריקני". "צריך לחזק את נתניהו" הסבירו בבתי הכנסת של ההתנחלויות. ובאותה שעה עלו בני נוער חלוצים והקימו אחד עשר מאחזים חדשים במרחבי ארץ ישראל. מספר המפגינים הזעום שהגיע, מצביע, ככל הנראה, על כך שהציבור כבר מבין שכל מחאה המובלת על ידי מי שסובב אותו בכפר מימון – תשיג בסופו של דבר את אותן תוצאות.

גורמים עלומי שם במועצת יש"ע, תקפו את נוער המאחזים וטענו כי הם מזיקים לבנין הארץ. לא ברור כיצד מזיקה התיישבות בארץ ישראל לבניין הארץ, אבל ברור למדי שהיא מזיקה לבניין וביסוס מנהיגותה הישנה של מועצת יש"ע. 

"מנכ"ל מועצת יש"ע פנחס ולרשטין אמר כי הלחץ האמריקני הגיע השבוע לשיאים שהם בושה לחברה דמוקרטית" (דווח של אתר ynet למחרת ההפגנה)

חרדתו של ולרשטין לדמוקרטיה, נוגעת ללב. האם לא היה זה דני דיין שנבחר לעמוד בראש מועצת יש"ע החדשה? זו שניקתה עצמה מזוהמת הבגידה הגדולה ושיתוף הפעולה עם חורבן גוש קטיף? כיצד זה צץ פתאום המנהיג החדש ישן הזה? כיצד התנהל בדיוק ההליך הדמוקרטי שהחזיר לקדמת הבמה את השחקן הראשי במחדל ההוא?

אין חדש תחת השמש. אין זו הפעם הראשונה שציבור חלוצי מבקש לבנות את הארץ ואל מול הקריסה הגדולה מבקש לומר – "עלו נעלה וירשנו את הארץ". ואילו ההנהגה הממוסדת – "ראשי בני ישראל" משחקת בהצהרות גבוהות, בהפגנות יוקרה מעורפלות יעדים, ובפועל תוקעת סכין בגב החלוצים.

בחורף תשנ"ד (1993) – לפני כ-16 שנה, לאחר אין ספור ניסיונות שכנוע של מועצת יש"ע, הקימה תנועת "זו ארצנו" מאחזים בכל רחבי יש"ע. המהלך הוכן בקפידה, גרעינים הוקמו בכל היישובים, הציבור התלהב והיה נכון למהלך שעשוי היה למנוע את החתימה על הסכמי אוסלו וכל שהשתלשל מהם. "מבצע מכפיל" קראו לו. ומי יצא אז נגד החלוצים, הכשיל ופעל למנוע את המהלך?