ב"ה שנתיים הרגשתי את חודש אלול יותר, עם לימוד במדרשה
ופתאום כאילו אין את הדיבורים הגבוהים האלו ביום יום
ואני מרגישה כאילו נכנסתי למן אדישות..
הנשמה כאילו מדברת שהיא רוצה שינוי, אני רוצה שינוי בחיי בתחומים מסויימים או בכלל בנק' הסתכלות,
אבל אני שמה לב שהדברים עוברים לידי..
כאילו רגע, אבל למה? הרי הקב"ה מאמין בי בכל רגע,
אבל למה קשה לי פתאום לפנות אליו במילים שלי ולומר לו תודה ולבקש.. כאילו פתאום התפילה האישית במילים שלי מרגישה כמעין שינון. ולא באלי, כי אני רוצה שהלב יפתח לגמרי וממש אשתף אותו.
אבל מה, לחכות עד שהלב יפתח? ואם זה יקח קצת זמן?
איך אני יכולה לדעת על מה לבקש סליחה ולהתמיד לא לעשות זאת שוב..?
בקיצור, אני מרגישה קצת אדישות
והימים עוברים ור"ה מתקרב
ואני מרגישה לא מוכנה ורחוקה כזה
איך שבים לאבא באמת ובתמים
מתוך שמחה גדולה והתבוננות בטוב שבמציאות,
שבים הביתה?





