הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
לסכסוך הארוך והמתמשך במזרח התיכון ניתנים שמות מסויימים, כל אחד מהם חובה בתוכו רעיון, אידיאולוגיה,
תיאוריות (פוליטיות/דתיות/דמוגרפיות/כלכליות וכו') בניסיון למצוא את המקור לסכסוך ו/או לסיים אותו.
הבה נבחן את השמות העיקריים:
הסכסוך הישראלי-פלסטיני: לפי שם זה ניתן להסיק לכאורה כי הסכסוך נוצר כתוצאה מכיבוש שטחים של העם ה"פלסטיני" בידי צה"ל, במלחמת הששת הימים.
קרי:
א."כיבוש הגדה המערבית" - שם שקרי ליו"ש. אחרי שנגנבו על ידי הבריטים וניתנו לערבים, כבש הלגיון הירדני את יו"ש במלחמת העצמאות ומפה השם השקרי,
קרי הגדה המערבית של ממלכת ירדן ממערב לנהר הירדן (סיפוח שאף מדינה למעט בריטניה ופקיסטן לא הוכר בידי העולם, ושוחרר ב-67' במלחמה לגיטימית אפילו על פי החוק הבינלאומי) של היצירה הבלתי-חוקית בעליל מבחינת החוק הבינלאומי ממלכת ירדן (יו"ש, חלק מארצנו המובטחת, הובטח לנו לא רק בהצהרת בלפור ובספר הלבן הראשון אלא גם אושרר דה יורה ומבחינת החוק הבינלאומי על ידי חבר הלאומים בועידת סן רמו, לפיכך עצם היצירה של ממלכת ירדן ע"י נתינת השטח עליו היא קמה על ידי הבריטים לבנו של שריף חוסיין ממכה, עבדאללה, היא-היא עבירה על החוק הבינלאומי (לא "כיבוש" אפילו לפי החוק הבינלאומי גם אז וגם היום, שכן כל החלטות חבר הלאומים תקפות גם באו"ם).
ב."כיבוש רצועת עזה" - גם היא חלק מארצנו הקדושה, שהובטחה לנו על ידי הבריטים כחלק מאישרור המנדט הבריטי על א"י - כלומר גם היא הייתה חלק מהאדמה שועידת סן רמו והצהרת בלפור דיברו עליה. במלחמת השחרור נכבשה על ידי צבא מצרים, סיפוח שגם הוא לא הוכר בידי אף מדינה בעולם, ושוחררה על ידי צה"ל ב-67' במלחמה לגיטימית אפילו על פי החוק הבינלאומי, כנ"ל.
ג."כיבוש מזרח ירושלים" - ירושלים (אל קודס או אורסלם בערבית) היא העיר השלישית בקדושתה למוסלמים, אחרי אל-מדינה ומכה. לפי סיפורים מהחדית' ובמיוחד "מסע הלילה של מוחמד", לפיו מוחמד רכב על גבו של יצור פלאי בשם אל-בוראק ממכה למסגד אל אקצא בירושלים, ומשם טס השמימה (שמבוסס כמובן על הסיפור של אליהו הנביא עליו השלום, עוד הוכחה שהקוראן נכתב בידי עבדים יהודים של מוחמד יש"ו-שר"י האנאלפבית. מוחמד מעולם לא ביקר בא"י, ירושלים לא מוזכרת ולו פעם אחת בקוראן כולו, וסיפור חדית'י זה נכתב אחרי בנייתו של מסגד אל אקצא בירושלים: בזמן קרבות הירושה של הח'ליפים, המורדים הפריעו לעלייה לרגל (חאג') למכה, ולכן החליטו המוסלמים לבנות בירושלים את מסגד אל אקצא ובכך הפכו את ירושלים לעיר השלישית בקדושתה למוסלמים.
לכל המאמינים כי זהו השם הנדרש לסכסוך המתמשך באיזור, עליי לנפץ את אמונתכם:
1. ה"עם הפלסטיני" הוא בלוף היסטורי מהחל ועד כלה, לא היה ולא נברא מעולם ולא דרכה כף רגלו או רגלה של גבר או אישה "פלסטיניים" על בימת ההיסטוריה.
בתקופת המקרא ישבו הפלישתים (עם שמקורו מכרתים או מקפריסין - "כפתור" שפלש לא"י בסוף העשור השני ובתחילת האלף הראשון לפנה"ס והתיישב בעיקר בחוף הדרום-מערבי (בערים גת, אקרון, אשדוד, אשקלון ). הפלישתים נעלמו מבימת ההיסטוריה במהלך הזמן, כנראה חלקם עזבו מרצון או בעל כורחם, ורבים מהם נהרגו במלחמות עם ממלכות יהודה וישראל. הרומאים, שכבשו את א"י בשנת 66 לפנה"ס, החליטו למחוק לגמרי את צביונה היהודי של א"י וחלק מאותו התהליך היה שינוי שמות המקומות והאיזורים בארץ (ירושלים נקראה לדוגמא: "איליה קפיטל" - בירת האלילים בלטינית), וביניהם היה שינוי שמה של פרובינקיה יודיאה (השם הרומאי הקודם ליהודה), ל"פלסטינה" על שמם של לא אחרים מאשר הפלישתים.
הערבים המוסלמים כבשו את א"י מידי הביזנטים בשנת 638 לספירה, ושינו את שמה של הפרובינקיה הרומאית "פלסטינה" ל"ג'אנת אל פלסטין" - גרסא ערבית ל"פלסטינה" - כחלק מתהליך ערביזציה ואיסלאמיזציה של כל הארצות, העמים, והאיזורים שכבשו המוסלמים במלחמותיהם. לאחר שא"י עברה מיד ליד, מהערבים לצלבנים וחזרה לערבים, לממלוכים ולבסוף לעות'מאנים. הערבים שהמשיכו לחיות בא"י עזבו את א"י שהפכה לארץ רפאים - ארץ מוכת רעב, מחלות ועוני - תוצאה של שלטון עות'מאני ממושך.
מארק טווין, הסופר האמריקאי המפורסם, מתאר בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" את תמונת מצב עגומה ביותר מא"י של שנת 1869, כמעט ריקה, עזובה, מלאת ביצות ומחלות, מפגרת. היישוב היהודי הישן היווה רוב מוחץ מהתושבים, בעיקר בערים ירושלים וחברון. ערבים? לא היו פה, אולי למעט מספר מזערי של בדואים בנגב ובגליל.
אחרי שיבת ציון היהודית בסוף המאה ה-19, כשהוקמו תשתיות, יובשו הביצות, פותח משק כלכלי וחקלאות פורחים - הערבים ששמעו על כך, ניצלו את ההזדמנות ורבים עזבו את המקומות שבהם שכנו עד אז (מצרים, סוריה, עבר הירדן המזרחי, לבנון, עיראק, סעודיה וכו') והגיעו לא"י על מנת לקצור את פירות הגניוס היהודי, בעידוד העות'מאנים עד כיבוש א"י בידי הצבא הבריטי בפיקוד גנרל אלנבי ב-1917 ולאחר מכן בעידוד הבריטים. הערבים בתור מוסלמים מעולם לא השלימו עם העובדה ש"כופארים" (לא-מוסלמים, כופרים על פי האיסלאם) חיים מסביבם, ואחרי שהצליחו להתרבות בקצב בלתי אנושי, התחילו למרוד בשלטון הבריטי ולרצוח, לאנוס ולשדוד יהודים בכל רחבי הארץ במאורעות תר"פ (1920) בירושלים, מאורעות תרפ"א (1921) ביפו ובמושבות (פתח תקווה, זכרון יעקב וכו'), מאורעות תרפ"ט (1929) שהייתה אף רחבה יותר, בעיקר בירושלים ובסביבתה, בצרפת, בחברון (שם נרצחו הרוב המוחלט של הקהילה היהודית, שברובה התנגדה לציונות) ובמקומות רבים אחרים, אך יותר מכל ידוע מה שנקרא "המרד הערבי" (1936 - 1939, תרצ"ו - תרצ"ט), שבו נרצחו, נשדדו, הותקפו, נאנסו יהודים רבים בכל רחבי הארץ.
אחרי שהתקבלה תכנית החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, כ"ט בנובמבר), התקבלה ההחלטה באושר ובריקודים אצל היהודים, אך בהתנגדות ובשנאה אצל הערבים, שהתקיפו את היהודים בכל כוחם. אחרי הכרזת הקמת המדינה, הצטרפו הלגיון הירדני, הצבאות הסורי, המצרי, העיראקי והלבנונים למלחמה ביהודים ובמדינת ישראל ופלשו לתוכה. בזמן המלחמה שבה הובסו הערבים, רבים מהערבים עזבו מהנחה שצבאות ערב יזרקו את היהודים לים, חלקם נהרגו, חלקם גורשו בכוח, וחלקם - הסרטן הקיומי המעז בחוצפה לקרוא לעצמו "ערביי ישראל" - נשארו.
אחרי מלחמת סיני/מבצע קדש (1956), מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום כיפור (1973) הבינו הערבים כי לא יוכלו לנצח את ישראל במלחמה של צבאות סדירים (כמו במלחמות הנ"ל), ולכן השתמשו באסטרטגיית סוס טרויאני מבריקה - יצירת "עם כבוש", "עם פלסטיני" שאדמתו נכבשה בידי ה"ציונים" שפלשו לתוך "פלסטין", כשידעו שהמנהיגים היהודים שהתכחשו לדתם - ולפיכך התכחשו לזכותם הבלעדית על א"י - לא יידעו כיצד להתמודד עם זה. ארגון אש"ף והמיתוס ה"פלסטיני", מבית היוצר של מאמא ראסייה וגמאל (אדולף) עבד אל נאצר ומנהיגי הליגה הערבית, הומצאו במטרה לכבוש את א"י - הם ידעו שהמנהיגים היהודים ייתנו לאותם ה"פלסטינים" את אדמתם בחזרה כביכול (ראו ערך הסכמי-פשעי אוסלו וההתנתקות), וכך המלחמה ביהודים תוקל, כשהיהודים לפי הרעיון לא יוכלו להתמודד עם הסרטן הערבי ("ערביי ישראל"), ה"פלסטינים" ומדינות ערב כולן ביחד - וכעת גם איראן, והיכולות הטרור-גרילה והטילים של חיזבאללה, חמאס, פת"ח, הג'יהאד האיסלאמי וכו' שכולם נמצאים תחת דגל האיסלאם (בשונה מימים עברו, שבהן האידיאולוגיה השלטת בקרב הערבים הייתה דווקא האידיאולוגיה הפאן-ערבית מבית מדרשם של פייסל הראשון מלך עיראק ומפלגת הבעת', ולאו דווקא האיסלאם).
-מעולם לא הייתה יישות מדינית ולו שכונה "פלסטינית".
-מעולם לא הייתה שפה, תרבות, דת, תווי פנים, וכל שאר ההישגים האנושיים והמאפיינים הלאומים-ציוויליזציוניים "פלסטיניים".
-מעולם לא שמעו, קראו, דיברו או חשבו על עם "פלסטיני" עד הנאום של יאסר ערפאת, היטלר הערבי ולימים יו"ר אש"ף ופת"ח, בעצרת האו"ם אחרי מלחמת ששת הימים שבה הכריז כי "מולדתו, פלסטין, נכבשה בידי הכוחות הציוניים" והביא "הוכחות" כביכול שזוהי אכן "פלסטין" והיא נכבשה בידי ה"כובשים הציוניים הרשעים והאכזרים".
כמו כן - לחשוב שא"י היא "פלסטין", שהיא שייכת ל"עם הפלסטיני" - ההמצאה המוסלמית הגאונית היחידה, היא שלילת זכותו הבלעדית של העם היהודי על א"י, ארץ אבותיו שהובטחה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, זכות שלא ניתן להפריך ולא יהיה ניתן להפריך לעולם.
לפיכך - לא היה, אין ולא יהיה "עם פלסטיני", "פלסטין" וכו' וכל זה הוא כלי נוסף של הערבים המוסלמים במלחמתם ביהודים.
2. הערבים המוסלמים נלחמו ביהודים עוד הרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל, עוד אפילו הרבה לפני הקמתם של היישוב הישן והחדש ביחד - הם התחילו עם ראשית האיסלאם, כשמוחמד שחט, טבח ואנס בקהילות יהודיות בכל רחבי חצי האי ערב, ובהמשך - גם יורשיו, שטבחו ורצחו ואנסו בקהילות ובערים יהודיות בכל רחבי המקומות שכבשו ושוחררו מידיהם מאז ועד היום. לפיכך, המלחמה של המוסלמים ובמיוחד הערבים נגד היהודים אין מקורה בהקמת מדינת ישראל.
הסכסוך הישראלי-ערבי: כמצוין לעיל, המלחמה של המוסלמים ובמיוחד הערבים נגד היהודים אין מקורה בהקמת מדינת ישראל.
הסכסוך היהודי-ערבי: כנ"ל.
הסכסוך היהודי-מוסלמי: ועכשיו אנחנו מתחילים לדבר ברצינות.
הכת האיסלאמית הרצחנית, שעצם בנייתה היא רצונו של מוחמד לשלוט בעולם באמצעות רצח כל המתנגדים, אונס כל הנשים, בזיזת האויבים עד היסוד (אדולף היטלר בגלגולו הקודם בקיצור) וכו'. כמובן שזה הגיע גם ליהודים - מוחמד ויורשיו כבשו, רצחו, טבחו, אנסו, בזזו בדרכים אכזריות את כל הקהילות היהודיות בכל רחבי האיזורים שכבשו, החל מקהילות נאד'יר וח'ייבר בדרום חצי האי ערב וכלה ברדיפת היהודים שנשארו בחיים בכל רחבי האימפריה האיסלאמית - כגון המוואחידון בארצות המגרב.
האיסלאם רדף מאז תחילתו את היהודים, רצח, אנס, בזז, תקף בהם ללא רחמים וללא הפסקה, בכל מקום - גם בחצי האי ערב (כיבוש קהילות נאד'יר וח'ייבר, ואיגרות הרמב"ם לדוגמא),
גם בעיראק (פוגרומים רבים ואחד מהם הוא הפוגרום האכזרי שערכו המוסלמים בעיראק ביהודים בזמן מלחה"ע ה-1), גם בארצות המגרב (אל מוואחידון לדוגמא),
גם בא"י ("התאסלם או תמות" במהלך כיבוש א"י היא דוגמא חשובה, וכמובן המאורעות במהלך העת החדשה ושיתוף הפעולה האיסלאמי-נאצי של גרמניה הנאצית,
חאג' אמין אל חוסייני ונסיכויות הנפט למיניהן במלחה"ע ה-2 הן דוגמאות נוספות), גם בסוריה (פוגרומים ועלילות לדם למיניהם, כדוגמא ניקח את ), וכו'.
לכן, חשיבה במונחים לאומיים ופסוודו-לאומיים (פאן-ערביים/"פלסטיניים"), פסולה מיסודה והמלחמה היא קודם כל באיסלאם, הדת היא הכלל, אנחנו במאה ה-21 ולא במאה ה-20.
האיסלאם לא ישקוט ולא ינוח, עד שיקרו שתיים מהאפשרויות הבאות:
1. הוא יכבוש את העולם, יירצח את רוב רובם של אותם ה"כופרים" שלא יסכימו להתאסלם, ויחזיק את הנשארים בחיים תחת מעמד הד'ימי המשפיל.
2. היהודים ושאר העולם הלא-מוסלמי יתעוררו ויבינו כי האיסלאם חייב להיכחד או לפחות להיות מוכה כל כך חזק כדוגמת יפן האימפריאלית וגרמניה הנאצית במלחה"ע ה-2 או אף כמו המכה הפטאלית שהנחילו לו צבאות המונגולים במאה ה-12 וה-13, עד שיבין שהוא נמצא בסכנה פיזית, תיאולוגית, קיומית ותרבותית ויבין כי לא ניתן בשבילו להשליט את עצמו על העולם.
אין שלום עם האיסלאם, כל מה שהוא מנסה לעשות ב"הסכמי השלום" למיניהם דוגמת אוסלו, קמפ דיוויד וכו' הם רק הצגה וכלי מלחמתי נוסף במלחמתם ב"כופארים" - כשם שעשה מוחמד עם יהודי קהילות ח'ייבר ונאד'יר - חתם עימם על הסכם שלום (כל ה"מו"ם לשלום" ושלל שקרי והצגות האל ת'אקיה האיסלאמיות של הערבים, מצלצל מוכר?) בתוספת מס גולגולת (ג'זיה) ומס הגנה, ולבסוף תקע להם סכין בגב כשתקף התקפת פתע, שחט ורצח את כל הגברים, אנס את כל הנשים ואפילו ילדים, והכריח אותם להתאסלם אם ברצונם לחיות.
השאלה היא - מה אנחנו, היהודים, בוחרים לעשות?
לסכסוך הארוך והמתמשך במזרח התיכון ניתנים שמות מסויימים, כל אחד מהם חובה בתוכו רעיון, אידיאולוגיה,
תיאוריות (פוליטיות/דתיות/דמוגרפיות/כלכליות וכו') בניסיון למצוא את המקור לסכסוך ו/או לסיים אותו.
הבה נבחן את השמות העיקריים:
הסכסוך הישראלי-פלסטיני: לפי שם זה ניתן להסיק לכאורה כי הסכסוך נוצר כתוצאה מכיבוש שטחים של העם ה"פלסטיני" בידי צה"ל, במלחמת הששת הימים.
קרי:
א."כיבוש הגדה המערבית" - שם שקרי ליו"ש. אחרי שנגנבו על ידי הבריטים וניתנו לערבים, כבש הלגיון הירדני את יו"ש במלחמת העצמאות ומפה השם השקרי,
קרי הגדה המערבית של ממלכת ירדן ממערב לנהר הירדן (סיפוח שאף מדינה למעט בריטניה ופקיסטן לא הוכר בידי העולם, ושוחרר ב-67' במלחמה לגיטימית אפילו על פי החוק הבינלאומי) של היצירה הבלתי-חוקית בעליל מבחינת החוק הבינלאומי ממלכת ירדן (יו"ש, חלק מארצנו המובטחת, הובטח לנו לא רק בהצהרת בלפור ובספר הלבן הראשון אלא גם אושרר דה יורה ומבחינת החוק הבינלאומי על ידי חבר הלאומים בועידת סן רמו, לפיכך עצם היצירה של ממלכת ירדן ע"י נתינת השטח עליו היא קמה על ידי הבריטים לבנו של שריף חוסיין ממכה, עבדאללה, היא-היא עבירה על החוק הבינלאומי (לא "כיבוש" אפילו לפי החוק הבינלאומי גם אז וגם היום, שכן כל החלטות חבר הלאומים תקפות גם באו"ם).
ב."כיבוש רצועת עזה" - גם היא חלק מארצנו הקדושה, שהובטחה לנו על ידי הבריטים כחלק מאישרור המנדט הבריטי על א"י - כלומר גם היא הייתה חלק מהאדמה שועידת סן רמו והצהרת בלפור דיברו עליה. במלחמת השחרור נכבשה על ידי צבא מצרים, סיפוח שגם הוא לא הוכר בידי אף מדינה בעולם, ושוחררה על ידי צה"ל ב-67' במלחמה לגיטימית אפילו על פי החוק הבינלאומי, כנ"ל.
ג."כיבוש מזרח ירושלים" - ירושלים (אל קודס או אורסלם בערבית) היא העיר השלישית בקדושתה למוסלמים, אחרי אל-מדינה ומכה. לפי סיפורים מהחדית' ובמיוחד "מסע הלילה של מוחמד", לפיו מוחמד רכב על גבו של יצור פלאי בשם אל-בוראק ממכה למסגד אל אקצא בירושלים, ומשם טס השמימה (שמבוסס כמובן על הסיפור של אליהו הנביא עליו השלום, עוד הוכחה שהקוראן נכתב בידי עבדים יהודים של מוחמד יש"ו-שר"י האנאלפבית. מוחמד מעולם לא ביקר בא"י, ירושלים לא מוזכרת ולו פעם אחת בקוראן כולו, וסיפור חדית'י זה נכתב אחרי בנייתו של מסגד אל אקצא בירושלים: בזמן קרבות הירושה של הח'ליפים, המורדים הפריעו לעלייה לרגל (חאג') למכה, ולכן החליטו המוסלמים לבנות בירושלים את מסגד אל אקצא ובכך הפכו את ירושלים לעיר השלישית בקדושתה למוסלמים.
לכל המאמינים כי זהו השם הנדרש לסכסוך המתמשך באיזור, עליי לנפץ את אמונתכם:
1. ה"עם הפלסטיני" הוא בלוף היסטורי מהחל ועד כלה, לא היה ולא נברא מעולם ולא דרכה כף רגלו או רגלה של גבר או אישה "פלסטיניים" על בימת ההיסטוריה.
בתקופת המקרא ישבו הפלישתים (עם שמקורו מכרתים או מקפריסין - "כפתור" שפלש לא"י בסוף העשור השני ובתחילת האלף הראשון לפנה"ס והתיישב בעיקר בחוף הדרום-מערבי (בערים גת, אקרון, אשדוד, אשקלון ). הפלישתים נעלמו מבימת ההיסטוריה במהלך הזמן, כנראה חלקם עזבו מרצון או בעל כורחם, ורבים מהם נהרגו במלחמות עם ממלכות יהודה וישראל. הרומאים, שכבשו את א"י בשנת 66 לפנה"ס, החליטו למחוק לגמרי את צביונה היהודי של א"י וחלק מאותו התהליך היה שינוי שמות המקומות והאיזורים בארץ (ירושלים נקראה לדוגמא: "איליה קפיטל" - בירת האלילים בלטינית), וביניהם היה שינוי שמה של פרובינקיה יודיאה (השם הרומאי הקודם ליהודה), ל"פלסטינה" על שמם של לא אחרים מאשר הפלישתים.
הערבים המוסלמים כבשו את א"י מידי הביזנטים בשנת 638 לספירה, ושינו את שמה של הפרובינקיה הרומאית "פלסטינה" ל"ג'אנת אל פלסטין" - גרסא ערבית ל"פלסטינה" - כחלק מתהליך ערביזציה ואיסלאמיזציה של כל הארצות, העמים, והאיזורים שכבשו המוסלמים במלחמותיהם. לאחר שא"י עברה מיד ליד, מהערבים לצלבנים וחזרה לערבים, לממלוכים ולבסוף לעות'מאנים. הערבים שהמשיכו לחיות בא"י עזבו את א"י שהפכה לארץ רפאים - ארץ מוכת רעב, מחלות ועוני - תוצאה של שלטון עות'מאני ממושך.
מארק טווין, הסופר האמריקאי המפורסם, מתאר בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" את תמונת מצב עגומה ביותר מא"י של שנת 1869, כמעט ריקה, עזובה, מלאת ביצות ומחלות, מפגרת. היישוב היהודי הישן היווה רוב מוחץ מהתושבים, בעיקר בערים ירושלים וחברון. ערבים? לא היו פה, אולי למעט מספר מזערי של בדואים בנגב ובגליל.
אחרי שיבת ציון היהודית בסוף המאה ה-19, כשהוקמו תשתיות, יובשו הביצות, פותח משק כלכלי וחקלאות פורחים - הערבים ששמעו על כך, ניצלו את ההזדמנות ורבים עזבו את המקומות שבהם שכנו עד אז (מצרים, סוריה, עבר הירדן המזרחי, לבנון, עיראק, סעודיה וכו') והגיעו לא"י על מנת לקצור את פירות הגניוס היהודי, בעידוד העות'מאנים עד כיבוש א"י בידי הצבא הבריטי בפיקוד גנרל אלנבי ב-1917 ולאחר מכן בעידוד הבריטים. הערבים בתור מוסלמים מעולם לא השלימו עם העובדה ש"כופארים" (לא-מוסלמים, כופרים על פי האיסלאם) חיים מסביבם, ואחרי שהצליחו להתרבות בקצב בלתי אנושי, התחילו למרוד בשלטון הבריטי ולרצוח, לאנוס ולשדוד יהודים בכל רחבי הארץ במאורעות תר"פ (1920) בירושלים, מאורעות תרפ"א (1921) ביפו ובמושבות (פתח תקווה, זכרון יעקב וכו'), מאורעות תרפ"ט (1929) שהייתה אף רחבה יותר, בעיקר בירושלים ובסביבתה, בצרפת, בחברון (שם נרצחו הרוב המוחלט של הקהילה היהודית, שברובה התנגדה לציונות) ובמקומות רבים אחרים, אך יותר מכל ידוע מה שנקרא "המרד הערבי" (1936 - 1939, תרצ"ו - תרצ"ט), שבו נרצחו, נשדדו, הותקפו, נאנסו יהודים רבים בכל רחבי הארץ.
אחרי שהתקבלה תכנית החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, כ"ט בנובמבר), התקבלה ההחלטה באושר ובריקודים אצל היהודים, אך בהתנגדות ובשנאה אצל הערבים, שהתקיפו את היהודים בכל כוחם. אחרי הכרזת הקמת המדינה, הצטרפו הלגיון הירדני, הצבאות הסורי, המצרי, העיראקי והלבנונים למלחמה ביהודים ובמדינת ישראל ופלשו לתוכה. בזמן המלחמה שבה הובסו הערבים, רבים מהערבים עזבו מהנחה שצבאות ערב יזרקו את היהודים לים, חלקם נהרגו, חלקם גורשו בכוח, וחלקם - הסרטן הקיומי המעז בחוצפה לקרוא לעצמו "ערביי ישראל" - נשארו.
אחרי מלחמת סיני/מבצע קדש (1956), מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום כיפור (1973) הבינו הערבים כי לא יוכלו לנצח את ישראל במלחמה של צבאות סדירים (כמו במלחמות הנ"ל), ולכן השתמשו באסטרטגיית סוס טרויאני מבריקה - יצירת "עם כבוש", "עם פלסטיני" שאדמתו נכבשה בידי ה"ציונים" שפלשו לתוך "פלסטין", כשידעו שהמנהיגים היהודים שהתכחשו לדתם - ולפיכך התכחשו לזכותם הבלעדית על א"י - לא יידעו כיצד להתמודד עם זה. ארגון אש"ף והמיתוס ה"פלסטיני", מבית היוצר של מאמא ראסייה וגמאל (אדולף) עבד אל נאצר ומנהיגי הליגה הערבית, הומצאו במטרה לכבוש את א"י - הם ידעו שהמנהיגים היהודים ייתנו לאותם ה"פלסטינים" את אדמתם בחזרה כביכול (ראו ערך הסכמי-פשעי אוסלו וההתנתקות), וכך המלחמה ביהודים תוקל, כשהיהודים לפי הרעיון לא יוכלו להתמודד עם הסרטן הערבי ("ערביי ישראל"), ה"פלסטינים" ומדינות ערב כולן ביחד - וכעת גם איראן, והיכולות הטרור-גרילה והטילים של חיזבאללה, חמאס, פת"ח, הג'יהאד האיסלאמי וכו' שכולם נמצאים תחת דגל האיסלאם (בשונה מימים עברו, שבהן האידיאולוגיה השלטת בקרב הערבים הייתה דווקא האידיאולוגיה הפאן-ערבית מבית מדרשם של פייסל הראשון מלך עיראק ומפלגת הבעת', ולאו דווקא האיסלאם).
-מעולם לא הייתה יישות מדינית ולו שכונה "פלסטינית".
-מעולם לא הייתה שפה, תרבות, דת, תווי פנים, וכל שאר ההישגים האנושיים והמאפיינים הלאומים-ציוויליזציוניים "פלסטיניים".
-מעולם לא שמעו, קראו, דיברו או חשבו על עם "פלסטיני" עד הנאום של יאסר ערפאת, היטלר הערבי ולימים יו"ר אש"ף ופת"ח, בעצרת האו"ם אחרי מלחמת ששת הימים שבה הכריז כי "מולדתו, פלסטין, נכבשה בידי הכוחות הציוניים" והביא "הוכחות" כביכול שזוהי אכן "פלסטין" והיא נכבשה בידי ה"כובשים הציוניים הרשעים והאכזרים".
כמו כן - לחשוב שא"י היא "פלסטין", שהיא שייכת ל"עם הפלסטיני" - ההמצאה המוסלמית הגאונית היחידה, היא שלילת זכותו הבלעדית של העם היהודי על א"י, ארץ אבותיו שהובטחה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, זכות שלא ניתן להפריך ולא יהיה ניתן להפריך לעולם.
לפיכך - לא היה, אין ולא יהיה "עם פלסטיני", "פלסטין" וכו' וכל זה הוא כלי נוסף של הערבים המוסלמים במלחמתם ביהודים.
2. הערבים המוסלמים נלחמו ביהודים עוד הרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל, עוד אפילו הרבה לפני הקמתם של היישוב הישן והחדש ביחד - הם התחילו עם ראשית האיסלאם, כשמוחמד שחט, טבח ואנס בקהילות יהודיות בכל רחבי חצי האי ערב, ובהמשך - גם יורשיו, שטבחו ורצחו ואנסו בקהילות ובערים יהודיות בכל רחבי המקומות שכבשו ושוחררו מידיהם מאז ועד היום. לפיכך, המלחמה של המוסלמים ובמיוחד הערבים נגד היהודים אין מקורה בהקמת מדינת ישראל.
הסכסוך הישראלי-ערבי: כמצוין לעיל, המלחמה של המוסלמים ובמיוחד הערבים נגד היהודים אין מקורה בהקמת מדינת ישראל.
הסכסוך היהודי-ערבי: כנ"ל.
הסכסוך היהודי-מוסלמי: ועכשיו אנחנו מתחילים לדבר ברצינות.
הכת האיסלאמית הרצחנית, שעצם בנייתה היא רצונו של מוחמד לשלוט בעולם באמצעות רצח כל המתנגדים, אונס כל הנשים, בזיזת האויבים עד היסוד (אדולף היטלר בגלגולו הקודם בקיצור) וכו'. כמובן שזה הגיע גם ליהודים - מוחמד ויורשיו כבשו, רצחו, טבחו, אנסו, בזזו בדרכים אכזריות את כל הקהילות היהודיות בכל רחבי האיזורים שכבשו, החל מקהילות נאד'יר וח'ייבר בדרום חצי האי ערב וכלה ברדיפת היהודים שנשארו בחיים בכל רחבי האימפריה האיסלאמית - כגון המוואחידון בארצות המגרב.
האיסלאם רדף מאז תחילתו את היהודים, רצח, אנס, בזז, תקף בהם ללא רחמים וללא הפסקה, בכל מקום - גם בחצי האי ערב (כיבוש קהילות נאד'יר וח'ייבר, ואיגרות הרמב"ם לדוגמא),
גם בעיראק (פוגרומים רבים ואחד מהם הוא הפוגרום האכזרי שערכו המוסלמים בעיראק ביהודים בזמן מלחה"ע ה-1), גם בארצות המגרב (אל מוואחידון לדוגמא),
גם בא"י ("התאסלם או תמות" במהלך כיבוש א"י היא דוגמא חשובה, וכמובן המאורעות במהלך העת החדשה ושיתוף הפעולה האיסלאמי-נאצי של גרמניה הנאצית,
חאג' אמין אל חוסייני ונסיכויות הנפט למיניהן במלחה"ע ה-2 הן דוגמאות נוספות), גם בסוריה (פוגרומים ועלילות לדם למיניהם, כדוגמא ניקח את ), וכו'.
לכן, חשיבה במונחים לאומיים ופסוודו-לאומיים (פאן-ערביים/"פלסטיניים"), פסולה מיסודה והמלחמה היא קודם כל באיסלאם, הדת היא הכלל, אנחנו במאה ה-21 ולא במאה ה-20.
האיסלאם לא ישקוט ולא ינוח, עד שיקרו שתיים מהאפשרויות הבאות:
1. הוא יכבוש את העולם, יירצח את רוב רובם של אותם ה"כופרים" שלא יסכימו להתאסלם, ויחזיק את הנשארים בחיים תחת מעמד הד'ימי המשפיל.
2. היהודים ושאר העולם הלא-מוסלמי יתעוררו ויבינו כי האיסלאם חייב להיכחד או לפחות להיות מוכה כל כך חזק כדוגמת יפן האימפריאלית וגרמניה הנאצית במלחה"ע ה-2 או אף כמו המכה הפטאלית שהנחילו לו צבאות המונגולים במאה ה-12 וה-13, עד שיבין שהוא נמצא בסכנה פיזית, תיאולוגית, קיומית ותרבותית ויבין כי לא ניתן בשבילו להשליט את עצמו על העולם.
אין שלום עם האיסלאם, כל מה שהוא מנסה לעשות ב"הסכמי השלום" למיניהם דוגמת אוסלו, קמפ דיוויד וכו' הם רק הצגה וכלי מלחמתי נוסף במלחמתם ב"כופארים" - כשם שעשה מוחמד עם יהודי קהילות ח'ייבר ונאד'יר - חתם עימם על הסכם שלום (כל ה"מו"ם לשלום" ושלל שקרי והצגות האל ת'אקיה האיסלאמיות של הערבים, מצלצל מוכר?) בתוספת מס גולגולת (ג'זיה) ומס הגנה, ולבסוף תקע להם סכין בגב כשתקף התקפת פתע, שחט ורצח את כל הגברים, אנס את כל הנשים ואפילו ילדים, והכריח אותם להתאסלם אם ברצונם לחיות.
השאלה היא - מה אנחנו, היהודים, בוחרים לעשות?
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל