מאור הפרשה – פרשת שופטים
שע"י ישיבת הרעיון היהודי
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך
כפיה תורנית – הלכה פסוקה
כפייה תורנית היא הלכה פסוקה, למרות הניגוד הבולט לתרבות הזרה הגויית. כי כך ציווה ה' יתברך (דברים טז:יח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", וז"ל רש"י (שם): "ושוטרים - הרודין את העם אחרי מצוותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט". וז"ל חז"ל (דברים רבה ה:ה): "שיהא השוטר כשופט כשיהו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהא המכה צריך ללקות".
ואלה דברי החינוך (שופטים, מצוה תצא): "למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש". הרי לפנינו מצות הכפייה, המצוה לכפות על היהודי את הטוב. וכל כך למה? אמרו חז"ל (תנחומא, שופטים ב): "אם אין שוטר אין שופט".
כלומר, התורה והמצוות והדינים לא ניתנו כסתם שעשוע שכלי, משחק אינטלקטואלי לאנשי רוח לשחק בהם וליהנות מחכמתם. אדרבה, כפי שאמרו חז"ל (ירושלמי, שבת א:ב): "הלומד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא", וכן (ירושלמי, ברכות א:ב): "הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו."...
אם כן, גם אצל מערכת המשפט התורנית, חלילה לנו להשאיר את מצוות ה' יתברך כשעשוע שכלי, ומשום כך נקבעו שופטים לגזור את הדין ושוטרים להגשימו ולכופו על הצבור, ואכן קיימת מצוה מדאורייתא של כפיית הטוב על הציבור, כי בלי זה אין שופט ואין משפט ואין עולם.
האסון שבדמוקרטיה המערבית
וכלל זה של כפיית הטוב על הצבור גורר עוד ניגוד יסודי ובולט בין תורת ה' ומושגיה לבין התרבות הזרה של הגוים, והוא בענין הדמוקרטיה וההליכה אחר הרוב בכל נושא ונושא. הרי לפי תרבות הנכרים אין אליל יותר נשגב ואין עגל יותר זהוב מזה של הדמוקרטיה, שלפניה תכרע כל ברך נכריה, תישבע כל לשון מלשין.
הדמוקרטיה נתנה הכשר ואישור לתועבות ולפשעים, והפכה את העולם מיצירתו ורכושו הבלעדי של אדון כל הארץ - ה' יתברך - לנכס הפרטי של האדם השפל. מעולם שמגמתו היתה "כולו טוב", מעולם של קדושה וטהרה ואמת, הפכה אותו הדמוקרטיה, דרך קביעתה המעוותת והמסולפת והשקרית ש"הרוב הישר בעיניו יעשה", דרך הכרזת מלחמה על אדון כל הארץ וגזירותיו - "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (תהלים ב:ג) - לעולם של חמדנות ואנוכיות ובהמיות, כאשר הרוב הדומם, המחפש את הטוב בעיניו ואת החופש לקום ולצחק, קובע את אורח חייו של הפרט, המדינה והעולם לפי שכלו ורגשותיו.
אור הרעיון
אם אין שאלה – לא שואלים!
ח) כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו.
יש לדייק מלשון "כי יפלא ממך דבר...", שאם יש לך שאלה בדבר המכוסה ממך, שזה ספק לך, אתה חייב לשאול. אבל אם אתה יודע בבירור את התשובה, אין לך לשאול, אלא תפסוק לעצמך. ולדאבוננו, היום רבים הפכו לגלמים שאין להם שכל ותבונה משלהם, ובכל דבר פונים לרבי והופכים אותו לע"ז, עד כדי כך שמבטלים כל רבי אחר ומגיעים אפילו לאפיקורסות של בזיון ת"ח. ונ"ל שזאת כוונת האבן עזרא (יא) שכתב: "'אשר יורוך' - בדבר המופלא". ולכאורה, דברים אלה מיותרים; אלא כוונתו היא שרק בדברים שמכוסים ממך, עליך לשאול ולציית.
פירוש המכבי - דברים
אין גבול לישראל בחו"ל
"לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל בארץ, אשר ה' אלקיך נֹתן לך לרשתה"
הקב"ה קבע שאין מקום למצוות בחו"ל (אלא מחשש שמא נשכח אותן, ו"שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"). זאת, משום שאין לישראל כלל ארץ ואדמה וגבול אלא בארץ ישראל. לקח ויסוד גדול זה למדנו ממה שהתורה גזרה עלינו את מצוות "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל בארץ, אשר ה' אלקיך נֹתן לך לרשתה" (דברים יט:יד), שפירשו חז"ל (ספרי, שופטים קפח): "והלא כבר נאמר: 'ולא תגזול' (ויקרא יט:יג), ומה תלמוד לומר 'לא תסיג'? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין. יכול אף בחו"ל [יעבור בשני לאוין]? תלמוד לומר, 'בנחלתך אשר תנחל'. בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחו"ל אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד [דהיינו רק 'לא תגזול']". ולכאורה קשה, מדוע שונה עבירה זו בחו"ל, ומדוע לא יתחייב גם שם גם על "לא תגזול" וגם על "לא תסיג גבול", כמו בארץ ישראל? אלא למדנו כאן כלל יסודי, שבחו"ל אין לישראל "גבול" שהיא אדמת לאום; בחו"ל אין לנו ארץ שיהיה לה "גבול". בחו"ל אין האדמה של האדם בישראל אלא חפץ, שעליו בוודאי חל האיסור של גזל, אך לא האיסור של הסגת גבול בתור גבול של ארץ. רק ארץ ישראל נקראת "ארץ" לעם ישראל, והיינו "הארץ של עם ישראל", ואין לעם הזה ארץ אחרת, ומשום כך אין לעם ישראל מקום בעולם, בית בעולם, אלא בארצו האחת והמיוחדת, ושוב - בגלל חובת הבידוד וההבדלה והפרישה מהאומות ומשיקוציהן.
אור הרעיון
אמת
ז' אלול התשמ"ח פרשת שופטים- סעודה שלישית בבית הרב
פרשתנו מתחילה ב"שופטים ושוטרים" (דברים טז:יח) ומסיימת ב"כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך" (שם כא:א). הן תחילת הפרשה והן סופה עוסקים בשופטים - המנהיגים.
"ולא תקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז:יח) אומר הספרי (שופטים קמד): "'ויסלף דברי צדיקים' - אין יוצא ידי עולמו עד שאינו יודע מה מדברים". כלומר, השוחד יטשטש את מחשבתו עד כדי כך שלא יבין מה האנשים מדברים. אך לכאורה קשה: הייתכן שגדולי ישראל ומנהיגיו יקחו שוחד כספי על מנת לעוות את הדין? וכי נמצא דיין כזה או רב כזה? אלא, מדובר בשוחד של כבוד, לא בשוחד כספי. אם הוא יגיד כך וכך, יאמרו עליו שהוא משוגע ומטורף, לא יקראו לו רב, לא יתנו לו משרה ותפקיד. בשביל שוחד של כבוד, מוכן האדם "לשנות" קצת; לא לעוות ח"ו, רק לשנות. יש גם שוחד של אידיאולוגיה - אם ישתוק ולא ידבר, יקבל תמורת זאת כסף למוסדותיו. כך יוכלו רבים ללמוד תורה, והרי אין כמו לימוד תורה. אך בינתיים הוא יושב בממשלה ונותן לגיטימציה ועזרה לאנשים אלו, למרות שאין חוק "מיהו יהודי" ואין חוק השבת. וכך הוא חי: למרות שהוא מזיק לעם ישראל, העיקר שהוא מיטיב למוסדותיו.
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח:יג). "תמים" מלשון תם, שלם, לא כפי שמובן היום ש"תמים" פירושו מטומטם. אדם צריך ללכת בשלמות עם דרך התורה והאמת, ללא שום סטייה, ולומר את כל האמת. למרות שיש כאלה שיקומו ויעשו דווקא נגד התורה בגללו, אסור לשתוק! אתה את שלך תעשה, תוכיח את מי שצריך להוכיח ואל תוותר. מנהיג, קל לו וכדאי לו לא להוכיח את בני קהילתו, שהרי אם יוכיחם ישנאו אותו. לכן הוא מעדיף לא להוכיחם, אלא מלטפם ומראה שהוא אוהבם כדי לא להיות שנוא על הציבור. בכך הוא גורם רעה לדורו. "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" (משלי יז:טו). דבר פשוט הוא שהמרשיע צדיק הוא תועבת ה', אך מדוע מצדיק רשע הוא תועבת ה'? מפני שאדם שבאמת אוהב את עם ישראל צריך להוכיחם. למרות שנראה לעם שזה לרעתם, הרי בסופו של דבר, זה לטובתם. "אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (שם כד:כד-כה). "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" (שם ג:יא). מי שאוהב ישראל באמת צריך לקרב את הרשע במטרה להחזירו למוטב, אך לא להצדיקו!
החנופה היא היא הגורמת להצדקת הרשע, ובכך גורמת לסילוף האמת. כך כותב רבנו בחיי ב"כד הקמח" ערך חנופה: "כיוון שמידת החנופה משימה את האדם תועבת ה', ראוי לאדם שיתרחק ממנה שלא יחלל שפתיו בדבריו להצדיק רשע או להרשיע צדיק, ושיהיו כל דבריו כנים ואמיתיים, וכל אמרי פיו צדק, ושיעשה כל מעשיו באמת ובתמים, כי אין האדם זוכה לחיי עולם לתת לו מהלכים בין העומדים אלא במדת התמימות, היא המידה אשר בה נשתבחו הצדיקים ואבות העולם".
"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כא:ז) - אם יש רצח באיזשהו מקום בארץ ישראל, מביאים דיינים מהסנהדרין - לא מהמקומית אלא מהסנהדרין הגדולה שבירושלים - למקום הרצח, ונותנים להם למדוד. לכאורה, איזו בושה, איזה קלון! אך לא כן, אלא: איזו אחריות! המנהיג אחראי לדורו, והכל תלוי בהנהגתו. לקיחת שוחד מביאה לידי הצדקת רצח ולמעשי רצח.
"האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ:ח)- מדוע הכפילות "ירא ורך הלבב"? אומרת התוספתא (סוטה ז:יד): "'מי האיש הירא' - מה תלמוד לומר שוב 'ורך הלבב'? שאפילו גיבור שבגיבורים וחזק שבחזקים, והיה רחמן, היה חוזר, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'". מי שמרחם על ילד קטן שזורק אבן, אפילו הוא "ראמבו", צריך לחזור, כי במלחמה אסור לרחם. "'כי תצא למלחמה על אויבך' (דברים כ:א) - מהו 'על אויבך'? אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים. כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם" (תנחומא, שופטים טו).
צופה ומנהיג
שבת שלום
למעונינים לקבל במייל את "מאור הפרשה" ניתן לשלוח מייל לכתובת:ravkahane@gmail.com
ולכתוב "מעוניין לקבל גם את מאור הפרשה למייל"
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל