(צריך לשמור את הופלים שוקולד לדייטים פשוט..) 

מה עושים?

נושמים עמוק 

אוגרים כוחות 

מדייקים את הסיבה להפסקה 

וממשיכים הלאה

עוד יחשבו שהבחור חתך (כי זה ופלים לימון, כמובן)

אני אישית שונאת הפסקות. קשה לי להיות בחוסר עשיה לגבי החיפוש... 

אבל אם יצא אז בעיקרון יש לי מחברת התקדמות כזאת אישית שאפשר לייחד אותה לתובנות שקשורות ללנ"ו

או תובנות על התפתחות אישית. על אופי, על דברים שצריך להשתפר בהם. על פריקות קטנות. על דברים שמפריעים וכו'

ואני חושבת שעם יד על הדופק ההפסקה לא תהיה סתם הפסקה..

אבל זה גם תלוי מה הייתה הסיבה להפסקה...

אה שלא באה בטוב....

להתחזק באמונה וביטחון

לימוד מתוך מודעות ומטרה להתחזק 

הלימוד יוביל להתבוננות 

במעשה זה פשוט יחזיר אותך בטיסה לדייטים 

@לב אוהב

אני רוצה חברותא איתך 

אבל צריך לזרוק את השכל לפעמים

וצריך להבין שאמונה וביטחון בה' זה כח! זה כוח שאם אתה מפנים אותו לעורקים אתה אריה ושום דבר שבעולם לא יזיז אותך. זה זה גם האמונה בעצמך. הכל קשור אחד בשני 

תודה לא עוזרת לי אם אתה לא מתחיל ללמוד משהו בביטחון

שער הביטחון

או בגן האמונה

או נר לרגלי

אני חושבת שעדיף ספר שמדבר יחסית בשפה שפונה אליך בצורה ישירה. 

אז למה אתה לא מתמלא בביטחון עדיין?

(אתה הופך את הלימוד לתפילות???)

למדת נגיד עכשיו שיש כמה חלקים בביטחון.. ומה כל חלק אומר בפירוט

או נגיד שיש כמה דרגות ומה כל דרגה אומרת

אז אתה אומר לקב"ה:

ריבונו של עולם, למדתי היום, שיש ככה וככה דרגות בביטחון. לדרגה הזאת אני מאוד שואף להגיע. אני אסביר לך למה. ואני אגיד לך גם מה מפריע לי.. ריבונו של עולם כתוב ככה וככה.. תביא אותי לשם. תעשה אותי שם. תכין אותי לשם. תלמד אותי איך להיות שם. 

מ @אוהביה

(בכללי נראה לי שכדאי לכם להיות חברים...) 

1-1 

על אמונה. אמונה. אמונה. 

שיסיח את הדעת מהעניין, ומשקיעים בו כוחות נפש ומתפתחים דרכו. 

ואז איכשהו משתחלת הצעה שממש נשמעת טוב, מנסים. 

\

לאו דווקא מעשית אלא  יותר פנימית - להפסיק להיות עסקים בזה ברמה הנפשית, מחשבתית ורגשית ולהפנות את המשאבים הפנימיים לתחומים אחרים שאפשר להתפתח בהם.

בתוך הרצון והכמיהה וההשתוקקות לקשר שלא קורה במציאות

<יכול להיות שזה קצת לא מסודר - אני פשוט רושם את חוט המחשבה שלי>

אני פחות נוטה להניח שאנחנו יכולים להשתמש בכל אירוע שקורה לנו לכל מטרה שנרצה.

ואז נשאר לכל היותר מה התודעה הכי טובה בזמן שאנחנו נמצאים בהפסקה.

אני מניח שהמדובר הוא הפסקה שבה מחליטים לא לשמוע הצעות למשך תקופת זמן לא מוגדרת מראש. אם לא, אז כנראה לא הייתי אמור לענות. אבל אני גם לא צדיק ובכל זאת עונה לפניה שלך.

אז קודם כל אני אף פעם לא עשיתי הפסקה יזומה. היו לי מספיק הפסקות לא יזומות.

והגישה שלי היא שאם יש לך הצעה כדאי לבדוק אותה.

וממילא השאלה שעליה אני יכול לחוות דעה מנסיון, היא: איך להתייחס לתקופה שבה לא יוצאים.

התשובה שלי:

אדם הוא לא רק מכונת דייטים. יש לנו עולם מלא ושלם. ובזמן שאנחנו לא מתעסקים בדייטים, אנחנו יכולים לפתח את העולם שלנו. איך זה משפיע על הזוגיות? כי אחרי תקופה שהשקעת בתכונה מסויימת שלך, הבחורה הבאה פוגשת בחור שונה ממה שפגשה הקודמת.

וזה מסתדר לי יופי עם הגישה שאנחנו לא באמת יכולים לבנות תכנית שתצא לפועל ותגרום לתוצאות מסוימות בדיוק. אנחנו יכולים לפעול נקודתית אבל לא לתכנן את כל מערכת התוצאות, ותוצאות עקיפות ומשניות - כמעט שלא. מעטים שבמעטים יכולים לתכנן תוצאות משניות. מצד שני, כמה שמשקיעים יותר במהות, זה משפיע גם החוצה.

לא יודע אם עניתי לך על השאלה, בטוח הגבתי לך על השאלה. מקווה שתפיק את מרב התועלת.

אנסח את זה בשפה קצת גבוהה ואידאליסטית - כי אדם צריך להיות פתוח לטוב שהעולם (ובורא העולם) נותן לו.

אני מאמין בזה בניסוח קצת יותר פשטנית, אבל מאד מתחבר לניסוח הזה.

ניסוח שלילי יהיה שזאת חוצפה וגאווה להניח שמותר לך להגיד "לא" להזדמנות 

לפעמים זה דווקא ההפך מגאווה. 

השאלה היא למה אני לא מסוגל לקבל משהו כרגע. לפעמים זה יכול לנבוע מתחושת נחיתות, נכון

מתחושה של ענווה והבנה שלא הכל אצלי ואני מוכן להקשיב? אני לא חושב שזה יוביל להפסקה כללית. זה כן יכול לגרום לא לשמוע הצעה מסוימת, אבל לא לשלול באופן גורף למשך תקופה (כמובן כשזה בא מקום נפשי ולא תקופת מבחנים וכדומה)

וגם אדם עם תחושת נחיתות יכול להתנהג בחוצפה. זה דוקא מסתדר יופי ביחד. חוסר איזון בדרך כלל ילך לשני הכיוונים, נדיר למצוא מישהו עם הטיה לכיוון אחד בלבד. חוסר איזון פשוט אומר שהמקום בנפש שמתייחס לדבר הזה לא נבנה נכון, ולכן מאפשר בעיות.

וכמובן זאת לא כפירה, אולי "כפירה בטובה" אבל לא כפירה במובן הרחב

ולהתפרק ולחוש את הכאב - מבין מה אתה אומר, אצלי זה תהליך מאד מהיר. ברגע שאני מרגיש ששחררתי את מה שהיה אני יודע שהתגברתי על הכאב (הוא ימשיך אבל לא דורש טיפול מיוחד). יכול להיות שלא רק אצלי, ועם מודעות לאופציה הזאת כל אחד יכול. רק על עצמי לספר ידעתי.

ו"לא מוכן לקשר הבא" זאת לא הפסקה *יזומה*. זה פשוט תחושה שההצעה שמגיעה היא לא כזאת שתרפא את המקום.

כשאני כותב את זה אני מבין שאצלי הכאב של הפרידה הוא מהרעיון של קשר עם אדם מסוים או מסוג מסוים, וקשר דומה יכול למלא את המקום הזה.

ולדעתי להשאר לבכות כשיש משהו טוב שמחכה לך זה חבל. ממש חבל.

יש לי יכולת מוגבלת להתייחס למה שאנשים כותבים, ולכן ככלל אני מגיב למה שנאמר ואני מגיב לזה. אין לי האפשרות לקחת בחשבון הכל. 

אני כותב מתוך רצון אמיתי להועיל לאנשים. אין לי צורך להביע את עצמי, לפחות לא כאן. אני כותב רק כי אני מרגיש שהאמירה תועיל לאנשים, זאת הסיבה היחידה.

הידע וההבנה שלי הם מוגבלים, כמו כל אדם. אבל אם אני מרגיש שאפשר להתייחס למשהו בצורה עמוקה יותר, אז זה מה שאני עושה. זה יכול להיות גם לא נכון, זה יכול להיות גם בדברים שאני לא יודע על מה אני מדבר. ציינתי בעבר שזאת המשמעות של הניק שלי.

אתייחס לתוכן:

התייחסתי למבנה אישיות מסוים, אולי הוא מקרה קיצוני - אבל הוא מקרה שקיים ויש בו הגיון, כלומר יש קשר בין שני הרכיבים, ולכן "זה הולך טוב ביחד".

ולאמירה העקרונית שלי על חוצפה או גאווה: חוצפה פירושו שאני לא מתייחס לאחרים שגדולים ממני בכבוד הראוי להם. גאווה פירושו שאני חושב שאני חשוב מהם. בתפיסת העולם שלי, אנחנו מוקפים הזדמנויות. אדם שמסוגל לקבל אותן אבל נמנע מכך ("הפסקה *יזומה*"), אומר ששיקול הדעת שלו הוא שלא לקבל הזדמנויות. יש בזה מימד של גאווה או חוצפה, של אמירה של "שיקול הדעת שלי הוא שלא לעסוק בתחום מסוים עכשיו, ולכן לא אתעסק בזה וגם לא אקשיב".

מי שמרגיש חוסר מוכנות רגשית או נפשית או מה שיהיה, זה ממש לא גאווה ולא חוצפה אלא להיפך - נכונות לקבל את התחושות שלו (אם נניח שמדובר בתחושות כנות; אני אישית נוטה להאמין לאנשים ואין לי סמכות לפקפק בכנותם).

אני מקווה שהתשובה הזאת נוחה יותר לשמוע. היא נכונה, לא שיקרתי כדי שאנשים ירגישו בנוח, אבל הבהרתי דברים ושמתי דגש באופן כזה שני מקווה שאנשים ירגישו יותר בנוח.

אגב אנשים אחרים כאן, שכן התנסו בכלי הזה - בניגוד אלי, כמו שציינתי - כתבו דברים מאד מעניינים, הרבה מהם לא הכרתי. אז זה החכים אותי ואני מקווה שהתגובות המרובות כאן יועילו לי ולך ולאחרים (לאו דוקא בסדר הזה)

רק לדעתי לפני שהדיון הזה ממשיך 

שהוא מעניין , חשוב ומועיל

כדאי לנהל אותו באופן כללי ולא לנתח לגופו של הפותח 

מזדהה עם כל מה שאמרו.. כדאי להנות ולהשקיע בדברים שיש לך זמן אליהם. ליצור זמן איכות רב יותר.

ביחד עם זאת, אני חושב שכדאי לחשוב מאוד על הדברים.

אתה מתאר תחושה של בריחה. לפעמים הבריחה היא באה בעקבות חוסר בהירות. כאשריש בדבר מסויים חוסר בהירות אז יכול לנבוע רצון לברוח ממנו, כי אין כלים להתמודד איתו. ואחרי שחוזרים לשגרה ורואים ששוב דבר לא השתנה כי לא באמת הייתה התמודדות אלא בריחה. אחרי השלב הזאת יכולה להוצר תחושה של יאוש. והתחושה הזאת היא יכולה להיות לטובה, כי היא מראה  שהדרך המוטעת שהלכנו בא עד כה לא נכונה. זה הפנמה של העניין.

תחשוב על דברים בגדול, על החיים האישיים שלך ומתוך כך הרצון להקים בית. המתודה של איך עושים את זה וכולי.

הרבה פעמים הכל ענייני לנ"ו מציפים עניינים אישיים שמשפיעים על כך גם אם הם לא קשורים וממילא זה מעלה אפשרות להתעסק איתם.

אם אתה מרגיש בלופ שאתה לא יודע איך לצאת ממנו, אתה יכול להרגע ולחשוב על זה בכנות מתי שיהיה לך יותר פניות לזה.

אולי זה קשור אולי זה לא. 

בהצלחה!!

אולי אפשר לפתור? אולי זה דורש זמן? יום יומיים, שנה שנתיים?

יש לך תחושה של ודאות לגבי זה שלא תהיה ודאות? מניין היא נובעת?

כתבת: "ולפעמים יש חסרונות באדם שלא ניתנים לשינוי גדול"

יש הבדל בין חוסר בהירות לחסרונות.

השלמה עם החסרונות זה הדבר הכי כיף שיש!

ח"ו אני לא מדבר על השלמה שאומרת על הרע שהוא טוב. אלא הפנמה שזה מי שאני ועם זה אני אנצח. ולכל צד שלילי יש צד חיובי מאחוריו. מערכת החסרונות והיתרונות היא מערכת אחת שמשותפת כם החסרונות וגם היתרונות. זה הכל עניין של מינונים. לאדם נדיב יהיו א ב ג ד חסרנות לעומת זאת באותה תכונה בדיוק יהיו לו יתרנות ה ו ז ח. אם ליהיו את היתרנונות לא יהיו את החסרונות.

יש דברים שאע"פ שבנאדם שנים מודע אליהם הוא מרגיש שהוא לא יודע לפתור אותם. במקים כאלה כדאי על איש מקצוע ישיכול להנחות את הבנאדם.

אולי עצם האפשרות שאי אפשר לפתור את הבעיות היא מאוד נוחה לנו? מאפשרת לנו לא להכנס לנקודות הכואבות ולהרגיש אותם? 

בהתחלה. קודם כל העבודה היא הבירור מה זה טוב ומה זה רע.

הדבר השני הוא הבירור לשאלה 'מי אני?' כמה טוב וכמה רע יש בי ע"פ הבירור הראשון.

אחרי זה איך אני מתקדם באופן בטוח מאיפה שאני עכשיו?

קל לדבר על זה. זהאת עבודה עבודה. היא דורשת הרבה התרכזות ולא להסיח את הדעת בגלל נורמות שקיימות בחברה ולאו בהכרח מתאימות לך.

גם אם גילית שאתה לא הבחור המושלם שאתה מצייר באידיאל. סימן שזה לא נכון כי ככה אתה אמור להיות. רק אומר להתקדם משם בקצב שלך.

חחח טוב זה לתת שקל לעני רע זה לתת לו בעיטה. לבנות סולם ערכים. זאת הכוונה.

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..