"כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, הוא בכלל לא ידע שהוא כזה", נכתב פעם בשיר מפורסם. השיר הזה הפך בימים האחרונים למציאות הזויה אצלי ואצל חברי, אנשי חינוך שראשם ורובם בחינוך לתורה וליראת שמיים.

בית ספר פרטי, שאינו שייך לחינוך הציבורי (הממלכתי-דתי הרגיל),

נהנה מזכות אחת ולצידה חובות רבות: זכותו לבחור את תלמידיו על פי קריטריונים ייחודיים לבית הספר. בשל כך ההורים משלמים כסף רב מכיסם, ואילו המדינה - בניגוד לשקר המופץ ביד בעלי העניין - אינה משלמת את כל הוצאות החינוך, שלא כמו בחינוך הממלכתי-דתי.

לא זו בלבד, אלא שאלו המבקשים לכפות על בית הספר לקבל ילד שאינו מתאים ושלא עומד בקריטריונים המקובלים בבית החינוך, ועושים זאת אך ורק בשל היותו עולה מאתיופיה - הם המפלים את העולים. הם מתייחסים אליהם שלא בכבוד אלא כ"מספר" שיש למצוא לו מקום בכיתה - לא משנה אם תתאים לו או לא – ולא כאדם שיש למצוא את המקום המתאים לו ביותר.

האינטרסנטים, הפופוליזם והשקר, יחד עם תקשורת תאבת צבע וכותרות, מכריעים את האמת. הילדים, שלומדים בכיתות לא מתאימות, הם שיסבלו – אבל למי איכפת? העיקר שהיה סיפור טוב ושהאינטרסנטים השיגו פגיעה קשה בחינוך הפרטי.