מה יש בדורנו שלא היה בדורות קודמים?

זה מאוד מורכב, ארוך ומסועף, וכמובן שיש הרבה מאוד גורמים.

העיקריים שבהם לדעתי הם:

1. הדור שלנו הוא דור של אינסטנט - הכל במיידי,

הכל זמין,

הכל מהר,

הכל כאן ועכשיו

אין סבלנות

אין אורך רוח לתהליכים

רוצים הכל ישר, כאן ומיד!

בדורות קודמים זה לא היה כך כלל,

היה ערך לזמן, לתהליכים, לדברים,

הייתה סבלנות,

היה אורך רוח, הייתה יכולת להמתין ולחכות.

רק לעשות כביסה לקח יום שלם,

להכין אוכל, לחמם - הכל היה יותר איטי, וממש לא זמין כמו היום.

אנחנו נולדנו עם "כפית מהירות ואינסטנט בפה" וכך הורגלנו לחיות מגיל 0.

זה משפיע על כל תחומי החיים, וגם על הזוגיות -

אין לאנשים כוח לתהליכים

אין ערך להמתנה, לזמן,

רוצים הכל כאן ועכשיו ומיד - ואם לא אז ביי! ישר חותכים

2. אגוצנטריות - הדור שלנו (בהכללה כמובן) מאופיין באגוטנצריות, בוודאי ביחס לדורות קודמים שאז האחר היה המרכז -

היום כל המסר לילד מאז שהוא מגיע לדעת הוא - אני ואני ואני

ואני במרכז

והחלומות שלי

והשאיפות שלי

ואני אכבוש את העולם

ואני...

בעבר זה היה -

איך אתה יכול לתרום לאחר?

למדינה?

לזולת?

כמובן שדור שלם שהתחנך כך, אפילו אם זה בתת מודע - רואה רק את עצמו במרכז.

לא רואה את הצד השני.

הרבה מאוד מהבעיות הזוגיות מתחילות כאשר האיש או האישה רואים אך ורק את הצד שלהם,

את הפגיעות שלהם,

את הכאב שלהם

ולא מבינים שיש עוד צד שלם לסיפור -

שגם לו יש עולם שלם של רגשות, חוויות, מאווים, צרכים ורצונות.

3. הדור שלנו הוא כפר גלובלי - כל המהפכה של האינטרנטט והתקשורת הזמינה - הפכה אותנו ליצורים שיכולים לראות בכל שנייה נתונה מה קורה ממש *בכל* העולם -

העבר זה לא היה כך.

כל איש היה לביתו פנימה.

בלי השוואות.

בלי פזילות.

היום רק מבט חטוף בפייסבוק גורם לכל אחד ולכל אחת לחשוב שאצל כולם החייפ מושלמים ורק אצלם המצב בטטה...

וזה לא כך.

לא מבינים שמראים רק מצג שווא - מציאות מלוטשת, חלקית לחלוטין, רק ברגעי השיא והשמחה, ולפעמים אפילו מפוברקת!

ואז מתחילות ההשוואות.

למה הבעל שלה כך ובעלי לךא?

למה אשתו כך ואשתי לא?

ואז מכרסם התסכול,

ומכאן בדרך לחיכוכים זוגיים קצרה מאוד.

4. ערך לדברים - הדור שלנו חסר ערך לחלוטין לדברים.

אם משהו מתקלקל - ישר קונים חדש.

לא עוצרים לתקן.

בעבר - הכל היה אחרת.

אם משהו התקלקל - תיקנו, השקיעו מחשבה,

גם את כל המכשירים והביגוד וכו' עשו יותר עמידים וחזקים ולא מתפרקים כ"כ מהר...

לכל אחד היו אולי 2 סטים של בגדים, מי חלם על כ"כ הרבה נעליים, אוכל, בגדים, מסעדות, בילויים ומה לא...

היה ערך גבוה לכל דבר ודבר!

הייתה חשובה האיכות ולא הכמות!

ובדור הזה זה הפוך לגמרי - שוב, בגלל כל הזמינות והמהירות וכו'.

אז כמובן שאדם שינק את התרבות הזו מגיל 0 - יעשההעתק הדבק גם לזוגיות שלו.

אם קשה? לזרוק

למה להתאמץ לנסות לתקן? 

בטח יש עוד אלף שמחכים/ות לי...

זו אשליה מסוכנת מאוד, אך נוכחת מאוד בחיינו לצערנו.

5. מודעות - בדור הזה המודעות לכל דבר מאוד גבוהה.

אך לעיתים, מודעות יכולה להיות אבן נגף - כאשר לא מתלוויםלה כלים.

אנשים שמודעים לקשיים, לצרות, לבעיות -

אך אין להם כלים ואין להם את המיומנות לצלוח ולהוסיף את העשייה בפועל למודעות - הם אנשים מאוד אומללים.

לכן מודעות + מיומנות = הצלחה.

לגבי השאלה שלך מה אני אמורה לעשות כדי שאצלי זה לא יקרה?

אז התשובה היא ב"ה מאוד מאוד פשוטה והכי חשוב - ברת ביצוע לחלוטין!!!

התשובה העיקרית היא - לראות בכל בוקר מחדש את בעלך באיש שלך, החצי השני שלך - וכאילו הוא *לא מובן מאליו*!!!

וגם בעלך אותך - לקום כל בוקר מחדש ולבחור בך מחדש!

לראות בך את אשתו האהובה - ולא לקחת אותך לעולם כמובן מאליו!

אני תמיד אומרת שהנשק מספר 1 לזוגיות הוא המובן מאליו.

גם זוגות שגרים יחד, כולל הכל, אפילו 6 שנים לפני החתונה - פתאום כשמתחתנים מוצאים עצמם מהם מאוד גרושים...

וכ"כ למה?

בגלל המובן מאליו!

כל עוד אין את ה"טבעת" הזו על האצבע - אז היא לא בכיס שלי,

אז הוא לא בכיס שלי,

אז אם נריב - זה לא היהיה עד הסוף, נשמור טיפה טיפה על פאסון

אז אם אני כועסת - לא אכעס עד הסוף-

אחרת חלילה יעזוב אותי וילך למישהי אחרת פחות כעסנית...

וכן הלאה וכן הלאה...

אם כל זוג ישכיל לנהוג בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר גם לתוך חיי הנישואין שלו

וישכיל לא לקחת את השני/ה כמובן מאליו - אזי יהיו לו חיי נישואין מאושרים ומובטחים!

החידוש הגדול הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה -

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* - היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם -

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

וזה מה שתאמרי גם לילדייך -

שישכילו לבחור להם בן/בת זוג שמטיבים איתם,

עם מידות טובות, עם לב טוב,

שנמשכים אליהם ויש חיבה ויש שלמות בהחלטה להינשא -

ואחרי שעומדים מתחת לחופה -

שיקחו את כל הטוב הזה וישקיעו בו!

וישקו אותו!

כל יום!

כמו כל דבר בטבע שזקוק לאנרגיה כדי להתקיים, ומשאין לו את האנרגיה הוא מת - בדיוק כך גם האהבה!

ולא יקחו לעולם לעולם את זה כמובן מאליו!

ואז מובטחים להם חיי נישואים מאושרים לתמיד ב"ה!

את כותבת ממש מקסים.

המכתב הוא מאוד חושפני מצד אחד, אבל אותי הוא מאוד עודד, ואני בטוחה שעוד הרבה אנשים ונשים..

הראיתי כמובן לבעלי, ואמרתי לו - אתה רואה - הם הצליחו, גם אנחנו נצליח! רק צריך להסתכל במבט קצת יותר רחוק, והרבה הרבה עין טובה.

ולהגיד שאין מקרה קיצון? אני לא יגולה להגיד. אבל זה לא הגיוני, פשוט לא, 30 אחוזי גירושים. גם 10 אחוז זה לא הגיוני.

סבא שלי מאוד אהב את סבתא שלי, אבל לא היו לא כלים. גם את הילדים שלו הוא אהב אבל לא ידע איך לחנך.

אני לא אומרת להשאר ככה ולא לעבוד, בהחלט צריך לעבוד ולהשתפר. והיום יש הרבה יותר כלים, אפשר ללמוד, אבל שינויים לא נעשים בן רגע.

וגם הם השתפרו עם השנים, יש הבדל גדול מאוד בין הבית שראו שלושת הילדים הגדולים שלהם, לבית שראו שלושת הקטנים, כי נעשו שינויים. וסבתא שלי לא ויתרה. אבל היו גם נפילות עם כל הדרך שהם עברו.

ואם לא היה ברור לה מראש שהזוגיות והמשפחה היא מעל הכל - זה היה נראה אחרת. 

ואני לא יודעת אם הייתי מצליחה כמוה, החיים היום הם באמת שונים ויש יותר אופציות, גם להשאר לבד. אבל היום, מחליטים לפרק על דברים הרבה הרבה יותר קטנים. ומפסידים. ובגדול.

וכן, אני ראיתי אותם רק אחרי השנים הקשות, וראיתי זוג באמת מאושר, לא בכאילו ולא בסתם. סבא שלי אהב את סבתא מאוד וגם את הילדים. להגיד שלא נשארו שריטות? יתכן שנשארו, אבל האפשרות השניה היתה אומללות הרבה יותר גדולה, גם לה, גם לו וגם לילדים. ואני מאמינה שזה נכון גם היום לרוב המוחלט של הזוגות. המוחלט.

זה קרה עם השנים כי זה קרה (היו הרבה סיבות של לחץ בעבודה, עוני ומחסור, ילדים שובבים מאוד - שגרמו להתפרצויות, ופשוט פחתו עם השנים. אנחנו מאוד מבינות את עצמינו, שהריונות והורמונים גורמים לנו להיות לא מה שיכלנו להיות מבחינת זוגיות ומבחינת הורות, צריך להבין שגם אצל הגברים - השנים הראשונות האלה הם לא פשוטות. אחר כך, אם יש רצון להשקעה בזוגיות, ומצליחים לעבור את השנים האלה - זה יותר קל)

אבל היא לא ויתרה והוא לא ויתר. והם השקיעו הרבה מאוד בזוגיות שלהם, היו להם המון שעות שהיו יוצאים לבלות, גם בשנים הקשות. ועדיין - היו המון התפרצויות ושוני גדול מאוד בגישה מול הילדים, גם שוביניזם גדול שהיום לא היו שורדים אותו... והיא ראתה את המעבר. כי היה לה ברור שלא מוותרים.

ושוב, זו דוגמא קיצונית אבל שעבדה, ושגדלה משפחה עניפה (בלי אף גרוש/גרושה אצל הילדים והנכדים, בינתיים לפחות, ברוך ה'). הדוגמא של ההורים של רזאל אולי פחות קיצונית, אבל עדיין היא כתבה שבתור ילדה היו להם חוויות ממש לא פשוטות, והם חוו המון ויכוחים בין ההורים. ומי לא אוהב את משפחת רזאל על כל ילדיה המתוקים היום...

רוצה קודם כל להודות ל "נגמרו לי השמות" היא  כתבה מדהים ובאמת מעורר חשיבה.

אני בזמן האחרון מתחברת לקושי שהמודעות העצמית גורמת לנו .

ואני עובדת בטיפול , אני מאמינה במודעות. אבל הצורך שלנו למישהו שיהיה חבר טוב ונוכל לדבר איתו בפתיחות על כל דבר ועניין היא מאוד מתסכלת אנשים בזוגיות. ולדעתי היא לא בריאה.

כי אחרי שיחה שבה הגבר או האישה מנסים לפרוק את מה שבלב

האישה מרגישה רק תסכול, וכעס. היא משוכנעת שאין לה חבר טוב

. כי השתיקו אותה או לא הקשיבו לה,

והגבר מרגיש שהצרכים שלו לא נלקחים בחשבון

רק הצרכים של האישה. וזה גורם לדיכאון ועצבות.

כי הנה אתמול הייתי בסדנא , או בקבוצת תמיכה או עם חברה ויכולתי לשפוך את הלב-

ורק בבית אני לא יכול.  ואנשים שעושים חשבון נפש עם עצמם קולטים את זה 

שקל להם להקשיב לכאבים של חברה אבל לצרות של בן הזוג קשה להם. 

וזה כל כך פשוט והגיוני שאנשים מאוימים מהצרות של בן הזוג ואין להם כוחות 

להכיל אותם, ולהציע עזרה. 

פעם הזוגיות היתה עזרה הדדית, נתינה, אבל בלי ציפיות גבוהות לקבל טיפול רגשי, ו

ותיקוף והכלה לכל רגש שעולה לי. היחסים היו יותר פשוטים. 

היום כל אחד בוחן את בן הזוג אם הוא מסוגל להכיל את כל חיי הרגש שלי, 

ואם לא אז הוא פח. וזה חבל!  כשמכבידים על מערכת היחסים בציפיות מיותרות, שאין להן יכולת לקבל מענה. 

אני זוכרת שההורים שלי חיו ביחד פשוט. בלי ציפיות כבדות.

זה כואב לאכזב. אני רואה את זה גם עם הילדים. שלפעמים זה קשה לי להכיל את הכאבים שלהם. 

זה באמת גדול עלי, ואני שולחת אותם לאנשים אחרים שיעזרו להם לפתור בעיות סבוכות, בתור אמא 

אני לא מרגישה את עצמי יועצת אידיאלית. אני יותר מדי נוגעת בדבר. וגם כך לגבי בעלי. 

וגם מודעות היתר גורמת לי לראות כל כך טוב את החסרונות ולחשוב שזה התפקיד שלי להביא את בן הזוג למודעות

לחסרונות שלו, אולי לא שם לב. אולי אני אוכל לעזור לו לעקור את החסרונות על ידי הצבעה עליהם? וכמובן שזה

רק מצער ולא מועיל בכלום. בואו נחזור ולא נהיה כל כך smart נחזור לפשטות. ונהיה בני זוג יותר נעימים. 

או על מה העתיד ומה התפקיד שלנו כאן בעולם.

הריון לא קשה? קשה. לקום בלילה לילדים לא קשה? קשה. גיל ההתבגרות? קשה. אבל אנחנו יודעים שזה יעבור, ושאלה תהליכי גדילה והתבגרות. וגם ברור לנו שלא משנה מה - על הילד שלנו לא מוותרים, ואנחנו רק רוצים את הכי טוב בעולם בשבילו.

אבל לצערינו, בנישואים זה כבר ממש לא ככה, לא חושבים שזו המטרה שלנו, שאין מצב שאנחנו בוחרים אחרת, שאנחנו משקיעים את כל כולנו בלי לבקש תמורה. שרוצים את הכי טוב לבן זוג. ואז מתגרשים, ומפספסים את השנים הטובות שיכולות להיות אחר כך ובהרבה מהמקרים - גם לא יותר טוב בשנים הקרובות.. (ושוב, לא מדברת על מקרי קיצון שזה ממש בלתי אפשרי..)

וזה קשה, מאוד קשה, גם לילדים. ומי שחושב שלילדים עדיף ככה - לא רק לדעתי, אלא לדעת רוב החוקרים - זה לא נכון בכלל (למעט אולי מקרי קיצון ממש, אבל מקרי קיצון זה לא 30 אחוז...)

והאם סבתא שלי היתה אומללה? לא חושבת. היתה לה הרבה שמחת חיים והיא הסתכלה מאוד על הטוב. אתה בוחר איזה חוויות לקחת אתך הלאה. וכן, היו דברים קשים (ואני לא אפרט, כי תאכלו אותי לגמרי...), אבל בפורפורציה של הכמעט 60 השנים שחיו יחד - זה התגמד.

ובקשר לאלימות כלפי הילדים - גם זו שאלה של מה לוקחים הלאה (ושלא תחשבו שאני מעודדת אלימות - ממש לא - אבל אם כבר היה...). אני יודעת שיש אחים של אבא שלי שיש להם עדיין שריטות ממה שהיה. אי אפשר למחוק את זה, אבל אם היו מתגרשים - לדעתי השריטות היו הרבה יותר עמוקות, בוודאי בחיים של פעם. אבא שלי, וזה אני יכולה להעיד, בחר להסתכל על הצדדים הטובים של אבא שלו, וגם של אמא שלו. הוא אדם מלא שמחת חיים, ירש את זה מאמא שלו. להגיד שאין שריטות מהבית? יש, אבל הוא החליט שהוא לא מעביר את זה הלאה ומתמקד בטוב. הוא תמיד מספר לנו סיפורים מצחיקים מהבית שלו. אז יש גם בחירה לילדים מה הם לוקחים הלאה (מהדודים שמעתי יותר את הסיפורים שהוא לא סיפר...). ונכון, אבא שלי יכל לצעוק בבית, אבל בצורה הרבה יותר מרוסנת מההורים שלו. משהו מזה נשאר, אבל גם אני בחרתי להסתכל עליו תמיד בטוב, וכך גם אמא שלי, ויש להם זוגיות מאושרת ואני גדלתי בילדות מאוד מאושרת. הבחירה של אמא שלי לא להסתכל על הצעקות כחלק העיקרי של אבא - שידרה לכולנו. ואבא שלי הוא הרבה יותר מאדם שצועק (מקווה שהוא או אף אחד אחר שאני מזכירה לא נמצא כאן וקורא את מה שאני כותבת, אבל הסיכוי די אפסי...)

ולא רק אבא שלי, גם בעלי סבל מאלימות מאבא שלו, ובחר להסתכל על הטוב. גם החיים אצל ההורים שלו היו מלאי מריבות וצעקות בגלל הבדלי אופי מאוד קיצוניים. אני לא ידעתי את זה ממש, רק אחרי הרבה שנים הוא בחר לספר והיום הם זוג מקסים  (עדיין עם הבדלי אופי) והילדים שלהם מהממים (ולא נראה לי שהאלימות עברה הלאה לאף אחד, והם כולם חמים ומקסימים. אני לא אומרת שאין שריטות, אבל זה מתגמד לעומת מה שהיה אם אמא שלו או אבא שלו היו בוחרים לקום וללכת).

כך שהחיים פעם לא היו יותר קלים מהיום, לדעתי היו יותר קשים בהרבה, ולא היו מספיק כלים ומודעות, אבל לכולם היה ברור שמשפחה זו מטרה, ושהנישואים קיימים ולא הולכים להעלם, ואז כל יום ניסו, עם הכלים שהיו, רק לעשות אותם טובים יותר. לפעמים עם יותר הצלחה ולפעמים עם פחות. אבל לא הרימו ידיים בכזאתי קלות. בוודאי שלא הסתכלו החוצה כל כך...

ושוב, שלא תחשבו שאני מעודדת אלימות ולהשאר בכל מצב. רק שאני חושבת שלמרות שהחיים שלנו היום הרבה יותר קלים מפעם, ואנשים סה"כ מתנהגים יותר "יפה" מפעם, ויש הרבה פחות אלימות במשפחות ויותרים כלים כדי לעבוד - אנחנו פחות מאושרים ויותר מתגרשים. ושכל אחד ישאל את עצמו, למה??

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.