מה יש בדורנו שלא היה בדורות קודמים?

זה מאוד מורכב, ארוך ומסועף, וכמובן שיש הרבה מאוד גורמים.

העיקריים שבהם לדעתי הם:

1. הדור שלנו הוא דור של אינסטנט - הכל במיידי,

הכל זמין,

הכל מהר,

הכל כאן ועכשיו

אין סבלנות

אין אורך רוח לתהליכים

רוצים הכל ישר, כאן ומיד!

בדורות קודמים זה לא היה כך כלל,

היה ערך לזמן, לתהליכים, לדברים,

הייתה סבלנות,

היה אורך רוח, הייתה יכולת להמתין ולחכות.

רק לעשות כביסה לקח יום שלם,

להכין אוכל, לחמם - הכל היה יותר איטי, וממש לא זמין כמו היום.

אנחנו נולדנו עם "כפית מהירות ואינסטנט בפה" וכך הורגלנו לחיות מגיל 0.

זה משפיע על כל תחומי החיים, וגם על הזוגיות -

אין לאנשים כוח לתהליכים

אין ערך להמתנה, לזמן,

רוצים הכל כאן ועכשיו ומיד - ואם לא אז ביי! ישר חותכים

2. אגוצנטריות - הדור שלנו (בהכללה כמובן) מאופיין באגוטנצריות, בוודאי ביחס לדורות קודמים שאז האחר היה המרכז -

היום כל המסר לילד מאז שהוא מגיע לדעת הוא - אני ואני ואני

ואני במרכז

והחלומות שלי

והשאיפות שלי

ואני אכבוש את העולם

ואני...

בעבר זה היה -

איך אתה יכול לתרום לאחר?

למדינה?

לזולת?

כמובן שדור שלם שהתחנך כך, אפילו אם זה בתת מודע - רואה רק את עצמו במרכז.

לא רואה את הצד השני.

הרבה מאוד מהבעיות הזוגיות מתחילות כאשר האיש או האישה רואים אך ורק את הצד שלהם,

את הפגיעות שלהם,

את הכאב שלהם

ולא מבינים שיש עוד צד שלם לסיפור -

שגם לו יש עולם שלם של רגשות, חוויות, מאווים, צרכים ורצונות.

3. הדור שלנו הוא כפר גלובלי - כל המהפכה של האינטרנטט והתקשורת הזמינה - הפכה אותנו ליצורים שיכולים לראות בכל שנייה נתונה מה קורה ממש *בכל* העולם -

העבר זה לא היה כך.

כל איש היה לביתו פנימה.

בלי השוואות.

בלי פזילות.

היום רק מבט חטוף בפייסבוק גורם לכל אחד ולכל אחת לחשוב שאצל כולם החייפ מושלמים ורק אצלם המצב בטטה...

וזה לא כך.

לא מבינים שמראים רק מצג שווא - מציאות מלוטשת, חלקית לחלוטין, רק ברגעי השיא והשמחה, ולפעמים אפילו מפוברקת!

ואז מתחילות ההשוואות.

למה הבעל שלה כך ובעלי לךא?

למה אשתו כך ואשתי לא?

ואז מכרסם התסכול,

ומכאן בדרך לחיכוכים זוגיים קצרה מאוד.

4. ערך לדברים - הדור שלנו חסר ערך לחלוטין לדברים.

אם משהו מתקלקל - ישר קונים חדש.

לא עוצרים לתקן.

בעבר - הכל היה אחרת.

אם משהו התקלקל - תיקנו, השקיעו מחשבה,

גם את כל המכשירים והביגוד וכו' עשו יותר עמידים וחזקים ולא מתפרקים כ"כ מהר...

לכל אחד היו אולי 2 סטים של בגדים, מי חלם על כ"כ הרבה נעליים, אוכל, בגדים, מסעדות, בילויים ומה לא...

היה ערך גבוה לכל דבר ודבר!

הייתה חשובה האיכות ולא הכמות!

ובדור הזה זה הפוך לגמרי - שוב, בגלל כל הזמינות והמהירות וכו'.

אז כמובן שאדם שינק את התרבות הזו מגיל 0 - יעשההעתק הדבק גם לזוגיות שלו.

אם קשה? לזרוק

למה להתאמץ לנסות לתקן? 

בטח יש עוד אלף שמחכים/ות לי...

זו אשליה מסוכנת מאוד, אך נוכחת מאוד בחיינו לצערנו.

5. מודעות - בדור הזה המודעות לכל דבר מאוד גבוהה.

אך לעיתים, מודעות יכולה להיות אבן נגף - כאשר לא מתלוויםלה כלים.

אנשים שמודעים לקשיים, לצרות, לבעיות -

אך אין להם כלים ואין להם את המיומנות לצלוח ולהוסיף את העשייה בפועל למודעות - הם אנשים מאוד אומללים.

לכן מודעות + מיומנות = הצלחה.

לגבי השאלה שלך מה אני אמורה לעשות כדי שאצלי זה לא יקרה?

אז התשובה היא ב"ה מאוד מאוד פשוטה והכי חשוב - ברת ביצוע לחלוטין!!!

התשובה העיקרית היא - לראות בכל בוקר מחדש את בעלך באיש שלך, החצי השני שלך - וכאילו הוא *לא מובן מאליו*!!!

וגם בעלך אותך - לקום כל בוקר מחדש ולבחור בך מחדש!

לראות בך את אשתו האהובה - ולא לקחת אותך לעולם כמובן מאליו!

אני תמיד אומרת שהנשק מספר 1 לזוגיות הוא המובן מאליו.

גם זוגות שגרים יחד, כולל הכל, אפילו 6 שנים לפני החתונה - פתאום כשמתחתנים מוצאים עצמם מהם מאוד גרושים...

וכ"כ למה?

בגלל המובן מאליו!

כל עוד אין את ה"טבעת" הזו על האצבע - אז היא לא בכיס שלי,

אז הוא לא בכיס שלי,

אז אם נריב - זה לא היהיה עד הסוף, נשמור טיפה טיפה על פאסון

אז אם אני כועסת - לא אכעס עד הסוף-

אחרת חלילה יעזוב אותי וילך למישהי אחרת פחות כעסנית...

וכן הלאה וכן הלאה...

אם כל זוג ישכיל לנהוג בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר גם לתוך חיי הנישואין שלו

וישכיל לא לקחת את השני/ה כמובן מאליו - אזי יהיו לו חיי נישואין מאושרים ומובטחים!

החידוש הגדול הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה -

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* - היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם -

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

וזה מה שתאמרי גם לילדייך -

שישכילו לבחור להם בן/בת זוג שמטיבים איתם,

עם מידות טובות, עם לב טוב,

שנמשכים אליהם ויש חיבה ויש שלמות בהחלטה להינשא -

ואחרי שעומדים מתחת לחופה -

שיקחו את כל הטוב הזה וישקיעו בו!

וישקו אותו!

כל יום!

כמו כל דבר בטבע שזקוק לאנרגיה כדי להתקיים, ומשאין לו את האנרגיה הוא מת - בדיוק כך גם האהבה!

ולא יקחו לעולם לעולם את זה כמובן מאליו!

ואז מובטחים להם חיי נישואים מאושרים לתמיד ב"ה!

את כותבת ממש מקסים.

המכתב הוא מאוד חושפני מצד אחד, אבל אותי הוא מאוד עודד, ואני בטוחה שעוד הרבה אנשים ונשים..

הראיתי כמובן לבעלי, ואמרתי לו - אתה רואה - הם הצליחו, גם אנחנו נצליח! רק צריך להסתכל במבט קצת יותר רחוק, והרבה הרבה עין טובה.

ולהגיד שאין מקרה קיצון? אני לא יגולה להגיד. אבל זה לא הגיוני, פשוט לא, 30 אחוזי גירושים. גם 10 אחוז זה לא הגיוני.

סבא שלי מאוד אהב את סבתא שלי, אבל לא היו לא כלים. גם את הילדים שלו הוא אהב אבל לא ידע איך לחנך.

אני לא אומרת להשאר ככה ולא לעבוד, בהחלט צריך לעבוד ולהשתפר. והיום יש הרבה יותר כלים, אפשר ללמוד, אבל שינויים לא נעשים בן רגע.

וגם הם השתפרו עם השנים, יש הבדל גדול מאוד בין הבית שראו שלושת הילדים הגדולים שלהם, לבית שראו שלושת הקטנים, כי נעשו שינויים. וסבתא שלי לא ויתרה. אבל היו גם נפילות עם כל הדרך שהם עברו.

ואם לא היה ברור לה מראש שהזוגיות והמשפחה היא מעל הכל - זה היה נראה אחרת. 

ואני לא יודעת אם הייתי מצליחה כמוה, החיים היום הם באמת שונים ויש יותר אופציות, גם להשאר לבד. אבל היום, מחליטים לפרק על דברים הרבה הרבה יותר קטנים. ומפסידים. ובגדול.

וכן, אני ראיתי אותם רק אחרי השנים הקשות, וראיתי זוג באמת מאושר, לא בכאילו ולא בסתם. סבא שלי אהב את סבתא מאוד וגם את הילדים. להגיד שלא נשארו שריטות? יתכן שנשארו, אבל האפשרות השניה היתה אומללות הרבה יותר גדולה, גם לה, גם לו וגם לילדים. ואני מאמינה שזה נכון גם היום לרוב המוחלט של הזוגות. המוחלט.

זה קרה עם השנים כי זה קרה (היו הרבה סיבות של לחץ בעבודה, עוני ומחסור, ילדים שובבים מאוד - שגרמו להתפרצויות, ופשוט פחתו עם השנים. אנחנו מאוד מבינות את עצמינו, שהריונות והורמונים גורמים לנו להיות לא מה שיכלנו להיות מבחינת זוגיות ומבחינת הורות, צריך להבין שגם אצל הגברים - השנים הראשונות האלה הם לא פשוטות. אחר כך, אם יש רצון להשקעה בזוגיות, ומצליחים לעבור את השנים האלה - זה יותר קל)

אבל היא לא ויתרה והוא לא ויתר. והם השקיעו הרבה מאוד בזוגיות שלהם, היו להם המון שעות שהיו יוצאים לבלות, גם בשנים הקשות. ועדיין - היו המון התפרצויות ושוני גדול מאוד בגישה מול הילדים, גם שוביניזם גדול שהיום לא היו שורדים אותו... והיא ראתה את המעבר. כי היה לה ברור שלא מוותרים.

ושוב, זו דוגמא קיצונית אבל שעבדה, ושגדלה משפחה עניפה (בלי אף גרוש/גרושה אצל הילדים והנכדים, בינתיים לפחות, ברוך ה'). הדוגמא של ההורים של רזאל אולי פחות קיצונית, אבל עדיין היא כתבה שבתור ילדה היו להם חוויות ממש לא פשוטות, והם חוו המון ויכוחים בין ההורים. ומי לא אוהב את משפחת רזאל על כל ילדיה המתוקים היום...

רוצה קודם כל להודות ל "נגמרו לי השמות" היא  כתבה מדהים ובאמת מעורר חשיבה.

אני בזמן האחרון מתחברת לקושי שהמודעות העצמית גורמת לנו .

ואני עובדת בטיפול , אני מאמינה במודעות. אבל הצורך שלנו למישהו שיהיה חבר טוב ונוכל לדבר איתו בפתיחות על כל דבר ועניין היא מאוד מתסכלת אנשים בזוגיות. ולדעתי היא לא בריאה.

כי אחרי שיחה שבה הגבר או האישה מנסים לפרוק את מה שבלב

האישה מרגישה רק תסכול, וכעס. היא משוכנעת שאין לה חבר טוב

. כי השתיקו אותה או לא הקשיבו לה,

והגבר מרגיש שהצרכים שלו לא נלקחים בחשבון

רק הצרכים של האישה. וזה גורם לדיכאון ועצבות.

כי הנה אתמול הייתי בסדנא , או בקבוצת תמיכה או עם חברה ויכולתי לשפוך את הלב-

ורק בבית אני לא יכול.  ואנשים שעושים חשבון נפש עם עצמם קולטים את זה 

שקל להם להקשיב לכאבים של חברה אבל לצרות של בן הזוג קשה להם. 

וזה כל כך פשוט והגיוני שאנשים מאוימים מהצרות של בן הזוג ואין להם כוחות 

להכיל אותם, ולהציע עזרה. 

פעם הזוגיות היתה עזרה הדדית, נתינה, אבל בלי ציפיות גבוהות לקבל טיפול רגשי, ו

ותיקוף והכלה לכל רגש שעולה לי. היחסים היו יותר פשוטים. 

היום כל אחד בוחן את בן הזוג אם הוא מסוגל להכיל את כל חיי הרגש שלי, 

ואם לא אז הוא פח. וזה חבל!  כשמכבידים על מערכת היחסים בציפיות מיותרות, שאין להן יכולת לקבל מענה. 

אני זוכרת שההורים שלי חיו ביחד פשוט. בלי ציפיות כבדות.

זה כואב לאכזב. אני רואה את זה גם עם הילדים. שלפעמים זה קשה לי להכיל את הכאבים שלהם. 

זה באמת גדול עלי, ואני שולחת אותם לאנשים אחרים שיעזרו להם לפתור בעיות סבוכות, בתור אמא 

אני לא מרגישה את עצמי יועצת אידיאלית. אני יותר מדי נוגעת בדבר. וגם כך לגבי בעלי. 

וגם מודעות היתר גורמת לי לראות כל כך טוב את החסרונות ולחשוב שזה התפקיד שלי להביא את בן הזוג למודעות

לחסרונות שלו, אולי לא שם לב. אולי אני אוכל לעזור לו לעקור את החסרונות על ידי הצבעה עליהם? וכמובן שזה

רק מצער ולא מועיל בכלום. בואו נחזור ולא נהיה כל כך smart נחזור לפשטות. ונהיה בני זוג יותר נעימים. 

או על מה העתיד ומה התפקיד שלנו כאן בעולם.

הריון לא קשה? קשה. לקום בלילה לילדים לא קשה? קשה. גיל ההתבגרות? קשה. אבל אנחנו יודעים שזה יעבור, ושאלה תהליכי גדילה והתבגרות. וגם ברור לנו שלא משנה מה - על הילד שלנו לא מוותרים, ואנחנו רק רוצים את הכי טוב בעולם בשבילו.

אבל לצערינו, בנישואים זה כבר ממש לא ככה, לא חושבים שזו המטרה שלנו, שאין מצב שאנחנו בוחרים אחרת, שאנחנו משקיעים את כל כולנו בלי לבקש תמורה. שרוצים את הכי טוב לבן זוג. ואז מתגרשים, ומפספסים את השנים הטובות שיכולות להיות אחר כך ובהרבה מהמקרים - גם לא יותר טוב בשנים הקרובות.. (ושוב, לא מדברת על מקרי קיצון שזה ממש בלתי אפשרי..)

וזה קשה, מאוד קשה, גם לילדים. ומי שחושב שלילדים עדיף ככה - לא רק לדעתי, אלא לדעת רוב החוקרים - זה לא נכון בכלל (למעט אולי מקרי קיצון ממש, אבל מקרי קיצון זה לא 30 אחוז...)

והאם סבתא שלי היתה אומללה? לא חושבת. היתה לה הרבה שמחת חיים והיא הסתכלה מאוד על הטוב. אתה בוחר איזה חוויות לקחת אתך הלאה. וכן, היו דברים קשים (ואני לא אפרט, כי תאכלו אותי לגמרי...), אבל בפורפורציה של הכמעט 60 השנים שחיו יחד - זה התגמד.

ובקשר לאלימות כלפי הילדים - גם זו שאלה של מה לוקחים הלאה (ושלא תחשבו שאני מעודדת אלימות - ממש לא - אבל אם כבר היה...). אני יודעת שיש אחים של אבא שלי שיש להם עדיין שריטות ממה שהיה. אי אפשר למחוק את זה, אבל אם היו מתגרשים - לדעתי השריטות היו הרבה יותר עמוקות, בוודאי בחיים של פעם. אבא שלי, וזה אני יכולה להעיד, בחר להסתכל על הצדדים הטובים של אבא שלו, וגם של אמא שלו. הוא אדם מלא שמחת חיים, ירש את זה מאמא שלו. להגיד שאין שריטות מהבית? יש, אבל הוא החליט שהוא לא מעביר את זה הלאה ומתמקד בטוב. הוא תמיד מספר לנו סיפורים מצחיקים מהבית שלו. אז יש גם בחירה לילדים מה הם לוקחים הלאה (מהדודים שמעתי יותר את הסיפורים שהוא לא סיפר...). ונכון, אבא שלי יכל לצעוק בבית, אבל בצורה הרבה יותר מרוסנת מההורים שלו. משהו מזה נשאר, אבל גם אני בחרתי להסתכל עליו תמיד בטוב, וכך גם אמא שלי, ויש להם זוגיות מאושרת ואני גדלתי בילדות מאוד מאושרת. הבחירה של אמא שלי לא להסתכל על הצעקות כחלק העיקרי של אבא - שידרה לכולנו. ואבא שלי הוא הרבה יותר מאדם שצועק (מקווה שהוא או אף אחד אחר שאני מזכירה לא נמצא כאן וקורא את מה שאני כותבת, אבל הסיכוי די אפסי...)

ולא רק אבא שלי, גם בעלי סבל מאלימות מאבא שלו, ובחר להסתכל על הטוב. גם החיים אצל ההורים שלו היו מלאי מריבות וצעקות בגלל הבדלי אופי מאוד קיצוניים. אני לא ידעתי את זה ממש, רק אחרי הרבה שנים הוא בחר לספר והיום הם זוג מקסים  (עדיין עם הבדלי אופי) והילדים שלהם מהממים (ולא נראה לי שהאלימות עברה הלאה לאף אחד, והם כולם חמים ומקסימים. אני לא אומרת שאין שריטות, אבל זה מתגמד לעומת מה שהיה אם אמא שלו או אבא שלו היו בוחרים לקום וללכת).

כך שהחיים פעם לא היו יותר קלים מהיום, לדעתי היו יותר קשים בהרבה, ולא היו מספיק כלים ומודעות, אבל לכולם היה ברור שמשפחה זו מטרה, ושהנישואים קיימים ולא הולכים להעלם, ואז כל יום ניסו, עם הכלים שהיו, רק לעשות אותם טובים יותר. לפעמים עם יותר הצלחה ולפעמים עם פחות. אבל לא הרימו ידיים בכזאתי קלות. בוודאי שלא הסתכלו החוצה כל כך...

ושוב, שלא תחשבו שאני מעודדת אלימות ולהשאר בכל מצב. רק שאני חושבת שלמרות שהחיים שלנו היום הרבה יותר קלים מפעם, ואנשים סה"כ מתנהגים יותר "יפה" מפעם, ויש הרבה פחות אלימות במשפחות ויותרים כלים כדי לעבוד - אנחנו פחות מאושרים ויותר מתגרשים. ושכל אחד ישאל את עצמו, למה??

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍