מה יש בדורנו שלא היה בדורות קודמים?

זה מאוד מורכב, ארוך ומסועף, וכמובן שיש הרבה מאוד גורמים.

העיקריים שבהם לדעתי הם:

1. הדור שלנו הוא דור של אינסטנט - הכל במיידי,

הכל זמין,

הכל מהר,

הכל כאן ועכשיו

אין סבלנות

אין אורך רוח לתהליכים

רוצים הכל ישר, כאן ומיד!

בדורות קודמים זה לא היה כך כלל,

היה ערך לזמן, לתהליכים, לדברים,

הייתה סבלנות,

היה אורך רוח, הייתה יכולת להמתין ולחכות.

רק לעשות כביסה לקח יום שלם,

להכין אוכל, לחמם - הכל היה יותר איטי, וממש לא זמין כמו היום.

אנחנו נולדנו עם "כפית מהירות ואינסטנט בפה" וכך הורגלנו לחיות מגיל 0.

זה משפיע על כל תחומי החיים, וגם על הזוגיות -

אין לאנשים כוח לתהליכים

אין ערך להמתנה, לזמן,

רוצים הכל כאן ועכשיו ומיד - ואם לא אז ביי! ישר חותכים

2. אגוצנטריות - הדור שלנו (בהכללה כמובן) מאופיין באגוטנצריות, בוודאי ביחס לדורות קודמים שאז האחר היה המרכז -

היום כל המסר לילד מאז שהוא מגיע לדעת הוא - אני ואני ואני

ואני במרכז

והחלומות שלי

והשאיפות שלי

ואני אכבוש את העולם

ואני...

בעבר זה היה -

איך אתה יכול לתרום לאחר?

למדינה?

לזולת?

כמובן שדור שלם שהתחנך כך, אפילו אם זה בתת מודע - רואה רק את עצמו במרכז.

לא רואה את הצד השני.

הרבה מאוד מהבעיות הזוגיות מתחילות כאשר האיש או האישה רואים אך ורק את הצד שלהם,

את הפגיעות שלהם,

את הכאב שלהם

ולא מבינים שיש עוד צד שלם לסיפור -

שגם לו יש עולם שלם של רגשות, חוויות, מאווים, צרכים ורצונות.

3. הדור שלנו הוא כפר גלובלי - כל המהפכה של האינטרנטט והתקשורת הזמינה - הפכה אותנו ליצורים שיכולים לראות בכל שנייה נתונה מה קורה ממש *בכל* העולם -

העבר זה לא היה כך.

כל איש היה לביתו פנימה.

בלי השוואות.

בלי פזילות.

היום רק מבט חטוף בפייסבוק גורם לכל אחד ולכל אחת לחשוב שאצל כולם החייפ מושלמים ורק אצלם המצב בטטה...

וזה לא כך.

לא מבינים שמראים רק מצג שווא - מציאות מלוטשת, חלקית לחלוטין, רק ברגעי השיא והשמחה, ולפעמים אפילו מפוברקת!

ואז מתחילות ההשוואות.

למה הבעל שלה כך ובעלי לךא?

למה אשתו כך ואשתי לא?

ואז מכרסם התסכול,

ומכאן בדרך לחיכוכים זוגיים קצרה מאוד.

4. ערך לדברים - הדור שלנו חסר ערך לחלוטין לדברים.

אם משהו מתקלקל - ישר קונים חדש.

לא עוצרים לתקן.

בעבר - הכל היה אחרת.

אם משהו התקלקל - תיקנו, השקיעו מחשבה,

גם את כל המכשירים והביגוד וכו' עשו יותר עמידים וחזקים ולא מתפרקים כ"כ מהר...

לכל אחד היו אולי 2 סטים של בגדים, מי חלם על כ"כ הרבה נעליים, אוכל, בגדים, מסעדות, בילויים ומה לא...

היה ערך גבוה לכל דבר ודבר!

הייתה חשובה האיכות ולא הכמות!

ובדור הזה זה הפוך לגמרי - שוב, בגלל כל הזמינות והמהירות וכו'.

אז כמובן שאדם שינק את התרבות הזו מגיל 0 - יעשההעתק הדבק גם לזוגיות שלו.

אם קשה? לזרוק

למה להתאמץ לנסות לתקן? 

בטח יש עוד אלף שמחכים/ות לי...

זו אשליה מסוכנת מאוד, אך נוכחת מאוד בחיינו לצערנו.

5. מודעות - בדור הזה המודעות לכל דבר מאוד גבוהה.

אך לעיתים, מודעות יכולה להיות אבן נגף - כאשר לא מתלוויםלה כלים.

אנשים שמודעים לקשיים, לצרות, לבעיות -

אך אין להם כלים ואין להם את המיומנות לצלוח ולהוסיף את העשייה בפועל למודעות - הם אנשים מאוד אומללים.

לכן מודעות + מיומנות = הצלחה.

לגבי השאלה שלך מה אני אמורה לעשות כדי שאצלי זה לא יקרה?

אז התשובה היא ב"ה מאוד מאוד פשוטה והכי חשוב - ברת ביצוע לחלוטין!!!

התשובה העיקרית היא - לראות בכל בוקר מחדש את בעלך באיש שלך, החצי השני שלך - וכאילו הוא *לא מובן מאליו*!!!

וגם בעלך אותך - לקום כל בוקר מחדש ולבחור בך מחדש!

לראות בך את אשתו האהובה - ולא לקחת אותך לעולם כמובן מאליו!

אני תמיד אומרת שהנשק מספר 1 לזוגיות הוא המובן מאליו.

גם זוגות שגרים יחד, כולל הכל, אפילו 6 שנים לפני החתונה - פתאום כשמתחתנים מוצאים עצמם מהם מאוד גרושים...

וכ"כ למה?

בגלל המובן מאליו!

כל עוד אין את ה"טבעת" הזו על האצבע - אז היא לא בכיס שלי,

אז הוא לא בכיס שלי,

אז אם נריב - זה לא היהיה עד הסוף, נשמור טיפה טיפה על פאסון

אז אם אני כועסת - לא אכעס עד הסוף-

אחרת חלילה יעזוב אותי וילך למישהי אחרת פחות כעסנית...

וכן הלאה וכן הלאה...

אם כל זוג ישכיל לנהוג בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר גם לתוך חיי הנישואין שלו

וישכיל לא לקחת את השני/ה כמובן מאליו - אזי יהיו לו חיי נישואין מאושרים ומובטחים!

החידוש הגדול הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה -

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* - היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם -

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

וזה מה שתאמרי גם לילדייך -

שישכילו לבחור להם בן/בת זוג שמטיבים איתם,

עם מידות טובות, עם לב טוב,

שנמשכים אליהם ויש חיבה ויש שלמות בהחלטה להינשא -

ואחרי שעומדים מתחת לחופה -

שיקחו את כל הטוב הזה וישקיעו בו!

וישקו אותו!

כל יום!

כמו כל דבר בטבע שזקוק לאנרגיה כדי להתקיים, ומשאין לו את האנרגיה הוא מת - בדיוק כך גם האהבה!

ולא יקחו לעולם לעולם את זה כמובן מאליו!

ואז מובטחים להם חיי נישואים מאושרים לתמיד ב"ה!

את כותבת ממש מקסים.

המכתב הוא מאוד חושפני מצד אחד, אבל אותי הוא מאוד עודד, ואני בטוחה שעוד הרבה אנשים ונשים..

הראיתי כמובן לבעלי, ואמרתי לו - אתה רואה - הם הצליחו, גם אנחנו נצליח! רק צריך להסתכל במבט קצת יותר רחוק, והרבה הרבה עין טובה.

ולהגיד שאין מקרה קיצון? אני לא יגולה להגיד. אבל זה לא הגיוני, פשוט לא, 30 אחוזי גירושים. גם 10 אחוז זה לא הגיוני.

סבא שלי מאוד אהב את סבתא שלי, אבל לא היו לא כלים. גם את הילדים שלו הוא אהב אבל לא ידע איך לחנך.

אני לא אומרת להשאר ככה ולא לעבוד, בהחלט צריך לעבוד ולהשתפר. והיום יש הרבה יותר כלים, אפשר ללמוד, אבל שינויים לא נעשים בן רגע.

וגם הם השתפרו עם השנים, יש הבדל גדול מאוד בין הבית שראו שלושת הילדים הגדולים שלהם, לבית שראו שלושת הקטנים, כי נעשו שינויים. וסבתא שלי לא ויתרה. אבל היו גם נפילות עם כל הדרך שהם עברו.

ואם לא היה ברור לה מראש שהזוגיות והמשפחה היא מעל הכל - זה היה נראה אחרת. 

ואני לא יודעת אם הייתי מצליחה כמוה, החיים היום הם באמת שונים ויש יותר אופציות, גם להשאר לבד. אבל היום, מחליטים לפרק על דברים הרבה הרבה יותר קטנים. ומפסידים. ובגדול.

וכן, אני ראיתי אותם רק אחרי השנים הקשות, וראיתי זוג באמת מאושר, לא בכאילו ולא בסתם. סבא שלי אהב את סבתא מאוד וגם את הילדים. להגיד שלא נשארו שריטות? יתכן שנשארו, אבל האפשרות השניה היתה אומללות הרבה יותר גדולה, גם לה, גם לו וגם לילדים. ואני מאמינה שזה נכון גם היום לרוב המוחלט של הזוגות. המוחלט.

זה קרה עם השנים כי זה קרה (היו הרבה סיבות של לחץ בעבודה, עוני ומחסור, ילדים שובבים מאוד - שגרמו להתפרצויות, ופשוט פחתו עם השנים. אנחנו מאוד מבינות את עצמינו, שהריונות והורמונים גורמים לנו להיות לא מה שיכלנו להיות מבחינת זוגיות ומבחינת הורות, צריך להבין שגם אצל הגברים - השנים הראשונות האלה הם לא פשוטות. אחר כך, אם יש רצון להשקעה בזוגיות, ומצליחים לעבור את השנים האלה - זה יותר קל)

אבל היא לא ויתרה והוא לא ויתר. והם השקיעו הרבה מאוד בזוגיות שלהם, היו להם המון שעות שהיו יוצאים לבלות, גם בשנים הקשות. ועדיין - היו המון התפרצויות ושוני גדול מאוד בגישה מול הילדים, גם שוביניזם גדול שהיום לא היו שורדים אותו... והיא ראתה את המעבר. כי היה לה ברור שלא מוותרים.

ושוב, זו דוגמא קיצונית אבל שעבדה, ושגדלה משפחה עניפה (בלי אף גרוש/גרושה אצל הילדים והנכדים, בינתיים לפחות, ברוך ה'). הדוגמא של ההורים של רזאל אולי פחות קיצונית, אבל עדיין היא כתבה שבתור ילדה היו להם חוויות ממש לא פשוטות, והם חוו המון ויכוחים בין ההורים. ומי לא אוהב את משפחת רזאל על כל ילדיה המתוקים היום...

רוצה קודם כל להודות ל "נגמרו לי השמות" היא  כתבה מדהים ובאמת מעורר חשיבה.

אני בזמן האחרון מתחברת לקושי שהמודעות העצמית גורמת לנו .

ואני עובדת בטיפול , אני מאמינה במודעות. אבל הצורך שלנו למישהו שיהיה חבר טוב ונוכל לדבר איתו בפתיחות על כל דבר ועניין היא מאוד מתסכלת אנשים בזוגיות. ולדעתי היא לא בריאה.

כי אחרי שיחה שבה הגבר או האישה מנסים לפרוק את מה שבלב

האישה מרגישה רק תסכול, וכעס. היא משוכנעת שאין לה חבר טוב

. כי השתיקו אותה או לא הקשיבו לה,

והגבר מרגיש שהצרכים שלו לא נלקחים בחשבון

רק הצרכים של האישה. וזה גורם לדיכאון ועצבות.

כי הנה אתמול הייתי בסדנא , או בקבוצת תמיכה או עם חברה ויכולתי לשפוך את הלב-

ורק בבית אני לא יכול.  ואנשים שעושים חשבון נפש עם עצמם קולטים את זה 

שקל להם להקשיב לכאבים של חברה אבל לצרות של בן הזוג קשה להם. 

וזה כל כך פשוט והגיוני שאנשים מאוימים מהצרות של בן הזוג ואין להם כוחות 

להכיל אותם, ולהציע עזרה. 

פעם הזוגיות היתה עזרה הדדית, נתינה, אבל בלי ציפיות גבוהות לקבל טיפול רגשי, ו

ותיקוף והכלה לכל רגש שעולה לי. היחסים היו יותר פשוטים. 

היום כל אחד בוחן את בן הזוג אם הוא מסוגל להכיל את כל חיי הרגש שלי, 

ואם לא אז הוא פח. וזה חבל!  כשמכבידים על מערכת היחסים בציפיות מיותרות, שאין להן יכולת לקבל מענה. 

אני זוכרת שההורים שלי חיו ביחד פשוט. בלי ציפיות כבדות.

זה כואב לאכזב. אני רואה את זה גם עם הילדים. שלפעמים זה קשה לי להכיל את הכאבים שלהם. 

זה באמת גדול עלי, ואני שולחת אותם לאנשים אחרים שיעזרו להם לפתור בעיות סבוכות, בתור אמא 

אני לא מרגישה את עצמי יועצת אידיאלית. אני יותר מדי נוגעת בדבר. וגם כך לגבי בעלי. 

וגם מודעות היתר גורמת לי לראות כל כך טוב את החסרונות ולחשוב שזה התפקיד שלי להביא את בן הזוג למודעות

לחסרונות שלו, אולי לא שם לב. אולי אני אוכל לעזור לו לעקור את החסרונות על ידי הצבעה עליהם? וכמובן שזה

רק מצער ולא מועיל בכלום. בואו נחזור ולא נהיה כל כך smart נחזור לפשטות. ונהיה בני זוג יותר נעימים. 

או על מה העתיד ומה התפקיד שלנו כאן בעולם.

הריון לא קשה? קשה. לקום בלילה לילדים לא קשה? קשה. גיל ההתבגרות? קשה. אבל אנחנו יודעים שזה יעבור, ושאלה תהליכי גדילה והתבגרות. וגם ברור לנו שלא משנה מה - על הילד שלנו לא מוותרים, ואנחנו רק רוצים את הכי טוב בעולם בשבילו.

אבל לצערינו, בנישואים זה כבר ממש לא ככה, לא חושבים שזו המטרה שלנו, שאין מצב שאנחנו בוחרים אחרת, שאנחנו משקיעים את כל כולנו בלי לבקש תמורה. שרוצים את הכי טוב לבן זוג. ואז מתגרשים, ומפספסים את השנים הטובות שיכולות להיות אחר כך ובהרבה מהמקרים - גם לא יותר טוב בשנים הקרובות.. (ושוב, לא מדברת על מקרי קיצון שזה ממש בלתי אפשרי..)

וזה קשה, מאוד קשה, גם לילדים. ומי שחושב שלילדים עדיף ככה - לא רק לדעתי, אלא לדעת רוב החוקרים - זה לא נכון בכלל (למעט אולי מקרי קיצון ממש, אבל מקרי קיצון זה לא 30 אחוז...)

והאם סבתא שלי היתה אומללה? לא חושבת. היתה לה הרבה שמחת חיים והיא הסתכלה מאוד על הטוב. אתה בוחר איזה חוויות לקחת אתך הלאה. וכן, היו דברים קשים (ואני לא אפרט, כי תאכלו אותי לגמרי...), אבל בפורפורציה של הכמעט 60 השנים שחיו יחד - זה התגמד.

ובקשר לאלימות כלפי הילדים - גם זו שאלה של מה לוקחים הלאה (ושלא תחשבו שאני מעודדת אלימות - ממש לא - אבל אם כבר היה...). אני יודעת שיש אחים של אבא שלי שיש להם עדיין שריטות ממה שהיה. אי אפשר למחוק את זה, אבל אם היו מתגרשים - לדעתי השריטות היו הרבה יותר עמוקות, בוודאי בחיים של פעם. אבא שלי, וזה אני יכולה להעיד, בחר להסתכל על הצדדים הטובים של אבא שלו, וגם של אמא שלו. הוא אדם מלא שמחת חיים, ירש את זה מאמא שלו. להגיד שאין שריטות מהבית? יש, אבל הוא החליט שהוא לא מעביר את זה הלאה ומתמקד בטוב. הוא תמיד מספר לנו סיפורים מצחיקים מהבית שלו. אז יש גם בחירה לילדים מה הם לוקחים הלאה (מהדודים שמעתי יותר את הסיפורים שהוא לא סיפר...). ונכון, אבא שלי יכל לצעוק בבית, אבל בצורה הרבה יותר מרוסנת מההורים שלו. משהו מזה נשאר, אבל גם אני בחרתי להסתכל עליו תמיד בטוב, וכך גם אמא שלי, ויש להם זוגיות מאושרת ואני גדלתי בילדות מאוד מאושרת. הבחירה של אמא שלי לא להסתכל על הצעקות כחלק העיקרי של אבא - שידרה לכולנו. ואבא שלי הוא הרבה יותר מאדם שצועק (מקווה שהוא או אף אחד אחר שאני מזכירה לא נמצא כאן וקורא את מה שאני כותבת, אבל הסיכוי די אפסי...)

ולא רק אבא שלי, גם בעלי סבל מאלימות מאבא שלו, ובחר להסתכל על הטוב. גם החיים אצל ההורים שלו היו מלאי מריבות וצעקות בגלל הבדלי אופי מאוד קיצוניים. אני לא ידעתי את זה ממש, רק אחרי הרבה שנים הוא בחר לספר והיום הם זוג מקסים  (עדיין עם הבדלי אופי) והילדים שלהם מהממים (ולא נראה לי שהאלימות עברה הלאה לאף אחד, והם כולם חמים ומקסימים. אני לא אומרת שאין שריטות, אבל זה מתגמד לעומת מה שהיה אם אמא שלו או אבא שלו היו בוחרים לקום וללכת).

כך שהחיים פעם לא היו יותר קלים מהיום, לדעתי היו יותר קשים בהרבה, ולא היו מספיק כלים ומודעות, אבל לכולם היה ברור שמשפחה זו מטרה, ושהנישואים קיימים ולא הולכים להעלם, ואז כל יום ניסו, עם הכלים שהיו, רק לעשות אותם טובים יותר. לפעמים עם יותר הצלחה ולפעמים עם פחות. אבל לא הרימו ידיים בכזאתי קלות. בוודאי שלא הסתכלו החוצה כל כך...

ושוב, שלא תחשבו שאני מעודדת אלימות ולהשאר בכל מצב. רק שאני חושבת שלמרות שהחיים שלנו היום הרבה יותר קלים מפעם, ואנשים סה"כ מתנהגים יותר "יפה" מפעם, ויש הרבה פחות אלימות במשפחות ויותרים כלים כדי לעבוד - אנחנו פחות מאושרים ויותר מתגרשים. ושכל אחד ישאל את עצמו, למה??

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר

שלוריא הציע, מציע ומן הסתם יוסיף להציע - אבל מהיציע... - במערכת, ללא שינוי באספקטים נוספים. אינך יכול לעשות את התקציב הישראלי למכונת "ביטחון" אינסופי במאות ביליונים, ולייצר בד בבד גם מערכת חינוך מושקעת ומתוקנת ושיוויונית לעילא. אינך יכול לשנות את סדרי התעסוקה של מורים ומורות ("עובדי ההוראה" כלשון המסגרת המארגנת הייצוגית שמונחתת עליהם), למשל חוזים אישיים בקנה מידה נרחב, בלי להציג תוכנית לשינויים כאלו לעיון ולאישור כלשהוא של הציבור, ממשאל עם ועד בחירות כלליות. וקצרה כאן היריעה מלפרט את כל היקף השינוי הדרוש ותשומת הלב הפוליטית והמנהיגותית לנושא. זה דורש שינויים ברמת לוח השנה הציבורי והתעסוקתי הישראלי, במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי והעיסקי. זה דורש משהו בסדר הגודל של קומיסר בברית המועצות או מזכיר בסגל הבית הלבן באמריקה. אולי משהו בסגנון טריבון רומי, משהו שיש בידו את מלוא הסמכות, מלוא האחריות ומלוא המשאבים לחולל פעם אחת ולתמיד כזה שינוי. בלי זה אין טעם אפילו לעשות צעד ראשון.

הייתי מעדיף יותר שקיפות בנושא.

מציין איזו מפלגה פרסמה בכלל מצע.

מה הניקוד ולמה.

הכל מפורט לפרטי פרטים.

מה לעשות שמפלגות הקואליציה טרם פרסמו מצע בנושא חינוך, אף אחת מהן ומפלגת אל הדגל היא המפלגה היחידה שדיברה על ארגוני המורים במצע החינוכי שלהם שזה בעיני טל לוריא עיקר הבעיה.

‏‏1.5K‏‏ צפיות‏ · ‏‏11‏ רגשות‏ | מפלגת זהות עדכנה את מצע החינוך שלה, ועכשיו היא מקבלת ציון גבוה ב"מדד לוריא לחינוך" | טל לוריא

אבל פייגלין כמו פייגלין יתקשה מאוד לחבר בין החלומות שלו לבין המציאות הישראלית.