1. ההבנה שככל הנראה זה לא עומד לקרות בחודשים (שנים?) הקרובים משחררת מבחינה מסוימת, אבל השחרור יכול להיות שחרור של הדחקה ומריחה ויכול להיות שחרור לצורך התכוננות התכוונות העמקה והשתלמות.
2. לפעמים המבט של האחר (ובכללי ההתנהגות של הזולת) משקף לך איך לראות או לא לראות את עצמך. כשפוסלים אתכם אפשר להיפגע, ואפשר לבחור ללמוד מזה - אם יש מאחורי הפסילה ביקורת אמיתית ולקחים להפיק, או אם יש מאחוריה הסתכלות על מי שלא אתה (מראה, שירות צבאי/לאומי, תואר וכדו') או דברים שאין לך איך לשנות - ללמוד מזה להסתכל על עצמך פנימה ולהתמקד בשיפור מי שאתה.
3. הרצון לתת ולאהוב הוא טוב וטהור, וגם אם הוא אמור להיות מכוון בראש ובראשונה לקרוב/ה ביותר - בינתיים אפשר לתת לו לבוא לידי ביטוי באפיקים נוספים (כלומר, על אף שזה נכון כשלעצמו - ישנו כוח טבוע של רצון לנתינה דווקא לַאחד/ת המיוחד/ת, כוח שכשאין אין לו איך לבוא לידי ביטוי הוא נשאר עצור ויוצר מתח - ואותו אפשר לכוון). לעזור להורים, למשפחה, לשכנים ולכל מי שזקוק לך. להיות אמפתי, נוכח ואכפתי. לא רק שזה לא יזיק - זה ישמר ויפתח את השריר של התכונה הנפשית הזו.
4. תהיתי היום למה קשה לי דווקא עם חנוכה ופורים לעומת שאר החגים. נראה לי שזה קשור לעובדה שאלו חגים של הודיה, וככאלה הם באים לתאר מציאות שלמה - לא סתם קבעו אותם לא ביום הניצחון אלא יום אחרי המאורע - "ונוח מאויביהם", חנו-כ"ה - מעין "כי הגעת אל המנוחה ואל הנחלה". ובמצב ביניים קשה להזדהות, השמחה לא שלמה.
(כותב לעצמי, בהמשך להרהורים של לפנות בוקר, בין התאמה טכנית לחיבור אישי ו-הרהורים על קטע מקהלת)
מוזמנים לכתוב את הרהוריכם והגיגיכם. 
