והם רק בגדר דרוש וקבל שכר, או שיועילו כדי לדמות מילתא למילתא, ולאחרונה בעקבות הקורונה, התברר שלא היא, ומה שהיה הוא שיהיה.
המגיפה העיקרית שעשתה שמות אלפי שנים בבני אנוש חסרי האונים, היא מגיפת הדבר. מטבע הדברים, היא הוזכרה בהרבה הקשרים הלכתיים בספרי הפסיקה. הנה כמה מהם שנעשו אקטואלים ומעניינים לא פחות לימינו אנו (הדגשתי את הקטעים הרלוונטים להפליא):
מסכת בבא קמא (ס: ):
ת"ר: דבר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ואומר: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך, ואומר: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. מאי ואומר? וכי תימא, ה"מ בליליא, אבל ביממא לא, תא שמע: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך; וכי תימא, ה"מ היכא דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי, כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי, ת"ש: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, אף על גב דמחדרים אימה - מחוץ תשכל חרב. רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי (סגר את חלונות ביתו), דכתי': כי עלה מות בחלונינו.
מסכת תענית (כא: ):
אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא (מגיפה - גבר) בי חוזאי. גזר תעניתא. אמר ליה: והא מרחק! - אמר: ליכא מעברא הכא דפסיק ליה (רש"י: וכי מעברות ושאר מחיצות מפסיקין לפני הדבר שלא יבא?). אמרו ליה לרב נחמן: איכא מותנא בארעא דישראל. גזר תעניתא. אמר: אם גבירה לוקה - שפחה לא כל שכן. טעמא דגבירה ושפחה, הא שפחה ושפחה - לא. והא אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי, גזר תעניתא! - שאני התם, כיון דאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה (רש"י: מתלוה ובא עמהן).
שו"ת מהרי"ל סימן מא
מה דכתב מר דנראה שהוא איסור' לברוח כו', פרק זה בורר אמרינן שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זימנ' לא שכיב, משמע קצת דאין לברוח. אמנם נראה דאינו אלא משל בעלמא דאמרי אינשי, דפרק קמא דחגיגה אמרינ' דיש נספה בלא משפט כי הא דאמר ליה לשלוחי זיל אייתי לי מרים מגדלא נשיא כו' כדאית', אלמא דטעי שלוחי, כל שכן כהאי גוונא דאיתיהיב ליה רשותא ודרשינן מלא תצאו וגו' כיון שניתן רשות למשחית כו'. ומהאי טעמא רגילין לברוח.
וכן מוכח בספר חסידים שיסד הרוקח דטוב לברוח, וטעמא רבה איכא דזימנין נגזר על עיר אחת או מדינה אחת. וזכר לדבר כתיב היוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל, וכתיב ועל עיר אחת לא]אמטיר וגו'. וה"ה לשאר מיני פורעניות המתרגשות וגם משום ביעתותא, דמהאי טעמא נמצא בתשובה שאין צריך להתאבל בעידן ריתחא וכן נוהגים בארץ לומברדי"א (שימו לב לשם של המחוז באיטליה! שעלה רק לאחרונה לכותרות). ואמרינן נמי אל יעמוד אדם במקום סכנה כו', ואמרינן נמי ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי וכו'. מכל הני מורה דאין טוב לעמוד במקום סכנה כו'. וכן ראיתי גדולים שהלכו למקום אחר.
והא דאמרינן פרק הכונסי כנוס רגלך ויליף מקראי טובא, שמעתי מפי מה"ר שלום שי' דלאחר שהתחיל ונתחזק ואיתיהיב ליה רשותא למסגי להדיא יש לכנוס רגליו. ואמרינן נמי כל הדרכים בחזקת סכנה, אבל מתחלה טוב הוא לברוח. ובמסכ' תעניתי אמרינן איכא מותא בי חוזאי גזרינ' תענית' אף על גב דמרחקי' טוב' דשכיח' שיירת'. ואיתא נמי התם אמר ליה לשמואל איכא מותא בחזירי גזרינ' תענית' דדמייא מעייהו לבני אינשי. וכל זה מורה אהא דאמרינן אינו מבחין כו', על כן נראה דאין כאן שום איסור.
ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ו אות כו
ועוד מסקינן, רעב בעיר פזר רגליך. שנאמר (בראשית י"ב, י') ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. מכאן יש רוצים לדקדק, דבדבר אין אומרים פזר רגליך, ואסור לברוח. וגם כן אסור משום סכנה. דהא אמרינן כנס רגליך, ואל יהלך באמצע דרכים. וא"כ איך יברח. ועוד אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט ע"א) שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא זימנא לא שכיב. אמנם מצאתי כתוב (תשובות מהרי"ל סימן נ') בשם הגדולים בעלי הוראה דשרי. וזהו תוכן דבריהם. ומהא דפרק זה בורר אין ראיה. דאינו אלא משל בעלמא. דהא בפ"ק דחגיגה (ד' ע"ב) אמרינן יש נספה בלא משפט (משלי י"ד, כ"ג) כגון הא דא"ל [מלאך המות] לשלוחיה אייתי לי מריה דמגדלי נשיא, כדאיתא התם, אלמא דטעה שלוחיה. כ"ש היכא דאיתיהב ליה רשותא להדיא, ואינו מבחין בין טוב לרע. כדדרשינן מאל תצאו איש מפתח ביתו וגו', וטעמא רבה איכא לדבר דראוי לברוח, דפעם אחת נגזר על עיר אחת או מדינה אחת, וזכר לדבר כתיב (ירמיה כ"א, ט') היוצא מן העיר והיתה לו לנפשו לשלל. וכתיב (עמוס ד', ז') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. ואם כן ה"ה לכל שארי מיני פורענות המתרגשות ובאות לעולם. ומ"מ אם יש בידו להציל בגופו ובממונו, חלילה שימנע עצמו, ויפרוש מצרת הציבור, ולא יראה בנחמת ציון. ואם ח"ו ליכא נפקותא ביה. כל כה"ג אמרינן (שבת ל"ב ע"א) אל יעמוד אדם במקום סכנה. ואמרינן (ברכות נ"ה ע"א) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו', וכל סכנה כקיר נטוי דומה. וכן ראינו גדולים שהלכו וברחו למקום אחר.
דרכי תשובה יו"ד סימן קטז ס"ק צג
עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ד שכ' בשם מהרש"ל והמהרי"ל דמי שהוא בעיר שיש שם דבר ר"ל ונחלה פעם אחת באותו המחלה ונתרפא, אין צריך לברוח שוב עיין שם:
(מעניין להשוות את זה עם הטענה הרווחת כיום שמי שחלה ונרפא, הוא מחוסן).
פתחי תשובה יו"ד סימן קטז סעיף ה
לברוח מן העיר עיין בתשובת הרשב"ש סי' קצ"ה שהקשה מה תועיל הניסה בימי דבר ר"ל ממקום למקום אם נכתב בר"ה למיתה מה מועיל הניסה ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה. ומתרץ ע"ז באריכות:
דרכי תשובה יו"ד סימן קטז ס"ק צה
עפת"ש מ"ש מתשובת הרשב"ש ועי' בחידושי הגרעק"א שהעתיק בזה מדברי הרבינו בחיי פ' קרח בפסוק הבדלו מתוך העדה וז"ל ומה שהוצרך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא הי' צריך הבדל אצלו שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהחיות א' בתוכם וכמ"ש ז"ל ב' וג' מתכסים בטלית א' השנים מתים והאמצעי ניצול וכענין שכ' יפול מצדך אלף וגו' אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר כענין האמור באשתו של לוט ותבט אשתו מאחריו וגו' או מטעם שאמרו חז"ל מדת הדין מתוחה אינו מבחין צדיק לרשע וכו' עכ"ל.
ברור שבכך יש איסור חמור
)