כתבתי משהו מתוך המצב, מקווה שיחזק פה אחרים..
חתונה.
מצפים. מתרגשים. מתכננים. חולמים. סופרים את הימים.
מחכים, כמהים.
ואז.
חוסר וודאות.
ועוד הגבלה.
ועוד אחת.
ומנסים לתכנן בהתחשב בנסיבות.
ושוב מגבילים. ומחמירים. ואוסרים.
ואנחנו, אנה אנחנו באים?
מחד רוצים לקיים את רצון ה'. להקים את הבית שלנו מתוך אהבה ושמחה.
ומגיסא, דינא דמלכותא דינא. וסכנתא חמירא מאיסורא. ונשמרתם לנפשותיכם מאד.
והנשמה, שכבר הייתה במרחק נגיעה מלהתחבר עם החצי שלה, מורידה את היד המושטת קדימה. מצמידה אל הלב.
מתרחקת צעד אחורה, ועוד אחד.
מביטה בעיניים כלות אל הנשמה שמחכה לה, כל כך קרובה ולוחשת לה "אנחנו צריכות לשחרר".
אנחנו צריכים לשחרר. להסיר שליטה. לנשום עמוק, להביט לשמיים ולהגיד- זה שלך.
אתה תחליט.
אתה תחליט מתי זה יקרה. אתה תחליט איך זה יקרה.
אנחנו נחכה.
אנחנו נלחם להמשיך לשמור את המרחק.
אנחנו נמשיך בכמיהה.
אנחנו נכין את עצמנו יותר. אנחנו נתחזק. נתחשל.
אנחנו שלך.
זה לא קל.
זה אפילו מייסר.
אבל אנחנו מתפללים.
מתפללים ללמוד. מתפללים להתחזק.
מתפללים לרגע שבו נוכל להקים את הבית שלנו.
וקול קטן שבפנים לוחש.. תלמדי מזה. כמה את כמהה לבית שלך? הפרטי?
אילו קמצוץ מזה היית מרגישה כלפי הבית של הקב"ה,
אילו קמצוץ מזה היית מחכה לבניין השלם..
אם היית דורשת את הקרבה הזאת לקב"ה, לשכינה,
אולי כבר היה מגיע.
אולי כבר היה חש ברצון, בגעגוע, ומגיע.

