אתן לך מקרה לדוגמא:

מציעים לך מישהו נראת סה"כ הצעה טובה, ביררת מה שחשוב לך והסכמת.

הגעת לפגישה וראית בחור חמוד דיברתם על הא ועל דא ,נפרדתם לשלום והלכתם לדרככם..

בשלב הראשוני (מהצעה עד פגישות ראשונות) - אם תעבירי ממוד 'יאללה אני הולכת להתחתן! וואו!' ל'יאללה בא נפגש עם בחור חמוד'  אז זה יקל עליך את כל המשא הכבד (והמיותר) של החששות והפחדים... זה לא רק עניין ידיעה אלא הפנמה של העניין הזה.

בשלבים יותר רציניים - כבר מתחילים החששות ולכן כמו בשלב הראשוני מדברים על הא ועל דא ולא מתייחסים אליהם (עד כמה שאפשר) ולפעמים עושים פסק זמן וחושבים ביחד, חושבים בנפרד על הקשר.

ועוד דבר מאוד מאוד חשוב!!! -

אין כזה דבר 'משולם'. יש כזה דבר מתאים. כשאת אומרת מושלם את מתייחסת לכלל הבחורים בעולם ומדרגת אותם ויש אחד שהוא בטופ והוא המושלם. אבל כל זה בכלל לא רלוונטי. מה שהכי קריטי זה שהוא יהיה הבעל המושלם בשבילך. וזה דבר שבונים ביחד.

פעם הרב יהושע שפירא (שמעתי ממיכל וולשטיין) נשאל ע"י מישהי באחד הכנסים של 'בניין שלם' - "האם קיים הבעל המושלם?" ואז כולם ציפו שהוא יענה לא.. אבל הוא ענה "כן! אבל את צריכה להפוך אותו למשולם" ז"א להסביר לו איך הוא יכול להתנהג הכי טוב כדי להיות הבעל המושלם שלך...

בהצלחה רבה רבה! 

ו@הילושש, זה פשוט לעבוד על מידת הביטחון בקב"ה.

אמנם, זה לא כ"כ פשוט, אבל זו הסוגייה, והשאר נלווה.

איך עושים את זה? קצת יומרני מצדי לענות,

אבל הכיוון זה להבין שאני בידיים טובות,

להבין שהוא מוליך אותי ומכוון אותי בדרך הכי נכונה לי.

מקורות שאולי יעזרו לך:

שיחות של ר' מיילך בידרמן (אשמח לתת קישור),

שער הביטחון בחובות הלבבות,

אמונה וביטחון לחזון איש,

רבנו בחיי בתחילת שלח לך,

לרב לוגאסי יש ספר-שניים-עשרים על זה,

הרב שלום ארוש בגן האמונה (סאקר?),

ועוד ועוד, מוזמנים להוסיף כיד ה' הטובה.

ולגבי הסיפור על הרב יהושע, קחי אותו.

את בסוף צריכה מישהו עם מידות טובות,

עם דרך חיים כשלך (או שאת רוצה בה),

ושיש משיכה ומציאת חן והתאמה בסיסית בתכונות ובאופי.

זהו.

השאר זאת העבודה שלך להפוך אותו לשמח,

והעבודה שלו לשמח אותך, אשתו.

בהצלחה!!

כלומר לא על ההפסקה לחשוב,

כי בתוך ההפסקה לחשוב היא נלחצת ולא יכולה להחליט ברוגע.

כך אני הבנתי את הבעיה שלה.

שבה נמצאת הטענה על ההתמודדות עם היחס לשאר הבחורים...

כן אני יודע פורום דתי והכל.

ואני יודע שיש אנשים שמאמינים שהכל כולל הכל נגזר מלמעלה והם עושים רק השתדלות, וזה גם נכון בהיבט מסוים.

אבל

אי אפשר להתנהל ככה בחיים. אי אפשר להתנהל כשהשאלה היא לא "מה אני צריכה לעשות עכשיו" אלא "מה ההשתדלות שהקב"ה מצפה ממני לעשות עכשיו כדי שבדרך נס יקרה מה שאני רוצה". השאלה מה הקב"ה רוצה היא שאלה חשובה כשמדובר בשאלות ערכיות. לא בשאלות עובדתיות או שאלות של כדאיות. האם לפסול מישהו כי הוא מחלל שבת - כאשר אני חושבת שאסתדר עם זה - זאת שאלה ערכית, כאן נשאל מה הקב"ה רוצה. כאשר אני חושבת שלא אסתדר עם זה, זה אומר שהדרך של הקב"ה לדוג שלא אתחתן איתו זה לדאוג לזה שארגיש לא בנוח להתחתן עם אדם כזה.

השאלה האחת והיחידה היא מה טוב לך. אם את חושבת שיש סיבה ריאלית - כאשר הקב"ה לא במשוואה - לשים את הרף במקום שהבחור הזה לא עובר בו, אז פשוט תגידי לא. פגשת בחורים, ואת פוגשת, ויש הצעות, והוא פחות מתאים. אם את מרגישה שבלי הקב"ה, כן היית רוצ הקשר כזה, לכי על זה.

בן אדם יודע טוב מאד מה טוב לו. ברור שלפעמים הוא טועה, אבל הקב"ה נתן לנו שכל כדי להחליט מה אנחנו רוצים לעשות וכדי שנשתמש בו. כמו שהרמב"ם מציג את זה, העיניים נמצאות לפנים כדי שנפעל לפי התבוננות. אם הקב"ה רוצה שיהיה לך טוב בדרך שלא תכננת, הוא ידאג לזה גם בלי שתקחי את זה בחשבון.

כל פעם שמישהו אומר לך שהאדם לא יודע מה טוב בשבילו, תחשבי איך אותו אדם נוהג - האם האנשים האלה באמת לא עושים את מה ש*הם רוצים*? די ברור לי שכן. חבר שהסביר לי שרק הקב"ה קובע עם מי אדם יתחתן, לא התחתן עם הראשונה שהציעו לו אלא עם השניה. כי זה מה שה' רצה. והוא הרגיש שכך ה' רוצה, כי ה' נתן לו את הרצון להתחתן עם זאת ולא עם זאת. כל האנשים האלה עושים בדיוק מה שהם רוצים. ואחד הדברים האלה זה לספר לך סיפורי השגחה. אז תני להם לספר, ותזכרי שאם הקב"ה רוצה לנהל לך את החיים, הוא לא צריך שתעזרי לו. העזרה שלך תהיה בתפילות, אבל בהתנהלות מעשית תתנהלי בדרך טבעית, בלי לחשוש. תתרגלי להוציא את הקב"ה מהתוכניות, ולזכור שאם תצטרכי הוא ישנה את התוכניות שלך בלי שתשאירי לו מקום ביומן.

אם הפחד ממש לא נשלט, והעצות שיתנו לך פה לא יועילו, הייתי הולך לעזרה מקצועית

בהצלחה

סידר לי איזה עניין בראש.

היא שמה אותו במשוואה שהוא לא אמור להיות בה, או לכל הפחות בצד לא מתאים של המשוואה.

אבל יודע מה? אם זה יעזור למישהו, לא אכפת לי לקבל שטעיתי

הבעיה אצל אנשים מאמינים, היא שהם מאמינים לא רק באמונה שלהם, אלא בהמון השלכות (והשלכות לכאורה) של האמונה שלהם. והפתרון הוא להסתכל על זה במבט שמוציא את האמונה מהמשוואה.

ואני ממש לא מבין מה הדוגמה שלך קשורה.

זאת דעתי, מותר לך לחשוב אחרת, תכתוב תגובה אחרת. זאת הדרך שלי לפתור את הבעיה הזאת, בניגוד למה שאחרים כתבו כאן, לחזק את האמונה, אני אומר לפתוח את העיניים ולבדוק מה האמונה מחייבת אותי להאמין ומה לא. זאת הנקודה שחשוב לי להדגיש.

אני אישית מאמין שמה שכתבתי נכון גם מבחינה אמונית, מי שרוצה להתווכח על זה מוזמן להתווכח על זה בפורום בית המדרש או משהו אחר (לא נראה לי שאקח חלק בוויכוח). לא כאן.

כאן השאלה היא איך להתמודד, כתבתי דרך להתמודדות, ואני רואה שיש הרבה אנשים שהתחברו לגישה הזאת.

אם אתה חושב שזה לא מועיל מסיבה כלשהי, או שזה מזיק, או שאי אפשר ליישם את זה - אתה מוזמן להעיר.

על אף שבדרך כלל כשאני רואה ציטוט ממקור קדום ואחר כך משפט "מסקנה" עם סימני קריאה, אני מפסיק לקרוא באותו רגע.

אז קראתי, הבנתי מה מפריע לך, הבנתי שאתה ל קראת את דברי עד הסוף, ואבהיר.

לא אמרתי בשום מקום שהקב"ה לא משגיח. והרמב"ם מסביר שכל צרה שקורית לנו - כולל להתחתן עם מישהו לא טוב (הרמב"ם מתייחס לדוגמה הזאת בפירוש) - קורית לנו כי חטאנו. הכל נכון (מי שמאמין אחרת מהרמב"ם וסומך על שיטות אחרות זה בסדר. אבל זה לא הנושא).

מה שאמרתי היה, שבזמן שאתה מתדלק אתה לא שואל אם הקב"ה רוצה שאתדלק מיכל מלא כדי שאוכל לעשות חסד עם אנשים, או חצי מיכל כדי לא להגיע לגאווה חלילה. אתה מתדלק לפי שיקול הדעת שלך. אותו דבר כשאתה בוחר עם מי להתחתן. אין לזה שום קשר לעבודה הרוחנית. עבודה רוחנית צריך לעשות, אבל היא לא קשורה ישירות להחלטות של מה לאכול לארוחת צהריים ועם מי להתחתן. הקב"ה לא מתערב בדברים האלה, ולא ביקש מאיתנו שנערב אותו (מעבר לאכילה בכשרות ואיסורי עריות, שמשמעותם שאנחנו מערבים את הקב"ה בכל דרכינו)

מצער אותי שלא הבנת את הכותרת, אבל אני מקווה שתבין מה התכוונתי לומר

אני לא אוהב את הדיון הזה

אני לא אוהב את הפורמט מקור קדוום->מסקנה! כי בדרך כלל הוא מקור קדום-> מסקנה! שגויה או לפחות לא הכרחית. בקיצור, סימן הקריאה נועד לצעוק בקול משהו שלא כולם מסכימים איתו, ולהביא איתך פטיש כבד בדמות הרמב"ם.

אתה כותב נורא מסובך, ונורא קשה להתייחס לדיון. אולי הבאתי דוגמה גרועה, אבל אני לא חושב שצריך להשתגע מזה. כתבתי בסוף את העקרון, ואני עקבי בתגובות שלי כאן, אז אם הדוגמאות שלי גרועות אני מתנצל אבל זה ל הנושא.

אני ניסיתי מתוך רצון טוב לעזור למישהי. אוקיי? אתה ניסית מתוך שעמום של בידוד לריב איתי. זאת לפחות התחושה שלי. בכל שלב אמרתי לך שאם אתה חושב אחרת אתה מוזמן לכתוב את דעתך, ואם אתה רוצה לפתוח דיון אמוני אתה מוזמן, ואני כנראה לא אשתתף בו.

מה שאני כתבתי היה דרך מסוימת להתנהלות יום-יומית, שיכולה לשחרר חרדות ופחדים מהסוג שאני הבנתי שהיא התכוונה אליהם. לפי החישוב שלך זה לא אמור לגרום לחרדות? אוקיי, מצוין. אז אל תהיה בחרדה. היא כן. התחושה שלי ושל עוד כמה אנשים כאן בפורום היא שעניתי תשובה מצוינת.

בקיצור, אני חוזר לנוח ולעשות דברים חשובים יותר ממריבות פורום מטופשות, ואת זכות המילה האחרונה אני נותן לך.

בהצלחה לכולם

אולי הוא יסכים איתך והכל יבוא על מקומו בשלום.

מעבר לעובדה שזה פשוט לא נכון, זה מתנגש ישירות אם אלו שהצגת במשפט הקודם. בכלל, לא מומלץ לומר על דבר שאינו אפשרי רק בגלל שאתה לא הצלחת.

ולפותחת, נשמע שהוא ענה לך את התשובה שחיפשת.

אבל אם את מחפשת תשובה אחרת, ענית אותה בעצמך; אמונה וביטחון.

חזקי אותם בך ותראי שהכוח אותו את מקבלת מהקב"ה אינו מפחית מהביטחון שלך בו אלא בדיוק להפך.

אולי שווה להתחיל לאט משער הביטחון בחובות הלבבות.

בהצלחה.

ברמה של תסמינים פיזיים , רעד, ידיים קרות ועוד.

אז קודם כל, תדעי שכולם מפחדים מהלא נודע, מלהחליט לא נכון, מלהחליט נכון ולהתחיל לחיות חיי נישואין, מלפספס, מלהגיד כן ומלהגיד לא. ועוד.

כשאדם צומח, יש פחדים. זה נורמלי.

כשהפחד משתק ברמה שאת מתארת,

זה מגיע לקיצון.

נשמע שגם אחרי החלטה את בסיוטים ודמיונות.

אני ממש ממליצה לך על ליווי יד ביד בתוך הדייטים

כדי למצוא את הכוח להתגבר על הפחד

וכדי לקבל בטחון בהחלטות שלך.

מניחה לך כמה שאלות אימון מקדמות שיכולות לקרר את הפחד הזה:

1. איזו אמונה יש לבחורה שמתנהלת בלי פחד בכלל בתוך עולם הדייטים? ואין לה צורך להתייעץ עם אף אחד בדרך.

2. תיזכרי במקרה שהרגשת פחד מהחלטה, אבל התגברת עליו והחלטת החלטה שגורמת לך להסתכל אחורה ולומר, אני מרוצה מהילושש שהייתי ברגע הזה. מה איפשר לך להחליט שם? איך את יכולה לקחת את הכוח הזה  להחלטות סביב הדייטים?

3. מה המתנה שהפחד הזה מנסה להעניק לך? מאיזה כאב הוא שומר עלייך? 

4. מה הדבר / כוח/ יכולת / תכונה /משהו חיצוני שאילו היה לך בחיים, היית מצליחה להתגבר על הפחד?

5. איך היית רוצה להתנהל במציאות?

"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי.
מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו ; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע."

(עקבי הצאן, הפחד)

קישור לפסקה המלאה:

עקבי הצאן/הפחד – ויקיטקסט

בס"ד

קודם כל חשוב שלא תבהלי ממה שכתבתי , יכול להיות שאני טועה וגם אני לא אז אין לך מושג עד לכמה כ"כ הרבה אנשים יש קשיים כאלה או אחרים והם מטפלים בעצמם ובע"ה מתגברים על זה.

ממש כואב לשמוע כמה צער את עוברת , זה ממש לא אמור להיות כ"כ מייסר וקשה ומכביד ומפחיד כמו שאת מתארת.

אני שוב מדגיש , אני לא גורם מקצועי אבל זה נראה לי ממש כמו חרדה ולייתר דיוק OCD שזה סוג של הפרעת חרדה , וזה יכול לבוא לידי ביטוי גם באיך שאת מתארת את המציאות הזאת של קבלת ההחלטות אצלך בנושא הזה.

אני ממש ממליץ לך בחום , ללכת לגורם מקצועי לברר את העניין , ובמיוחד לאחד כזה שיודע לאבחן  מקרים של OCD ומומחה לטיפול בו, מטפלים כלליים שלא מומחים לנושא עשויים הרבה יותר להתקשה לאבחן את זה וזה פשוט חבל, כי בע"ה יש צורת טיפול מיוחדת לנושא הזה אשר שונה מצורת הטיפול לחרדה שאינה OCD..

את חייבת לברר את העניין קודם כל בשביל הקב"ה שבוודאות אינו רוצה אותך במצב הזה , אינו רוצה שתחיי ככה (ותני לי לנחש שהדבר הזה שאת מתארת בטוח בא לידי ביטוי בעוד צורות ואופנים ויש מצב שאת אפילו לא מבינה שזה נובע ממקום כזה לא בריא , בין אם בקיום מצוות או אופנים נוספים) , ואת גם חייבת לברר את זה בשביל עצמך , בעלך שבע"ה עוד יגיע , והמשפחה שלך..

אל תוותרי על לבדוק את זה.. בע"ה עם טיפול נכון תוכלי להתגבר על זה..

אם אם רוצה אשמח לתת לך מספרים של אנשים מוכרים שמומחים לנושא , למשל גדעון פיין או ראובן הופנונג.. את יכולה לחפש עליהם גם בגוגל וגם בפורומים פה המליצו עליהם.. אני לא יודע מה קורה בתקופה הנוכחית(סגר בעקבות וירוס הקורונה) לגבי טיפולים כאלה , אולי שיחה טלפונית במקום מפגש , אבל בכל מצב שלא יהיה גם אם זה אומר לחכות עד שהמצב יעבור ואז להתחיל טיפול בבקשה אל תוותרי לעצמך , כואב מאוד לשמוע עד כמה את סובלת, זה ממש ממש לא אמור להיות ככה.

בהצלחה בע"ה..

ושוב אדגיש, איני גורם מקצועי , יכול להיות שאני טועה , אך אם לא חבל להגיע לגיל מאוחר ורק אז לאבחן את זה, כדאי לבדוק את האפשרות הזאת...

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !