התוצאה: כולם מקבלים, לכאורה, את מה שהם רוצים.

אנשי הימין, שבלבלו בין המטרה לאמצעי, קיבלו עוד כמה בתים, אך דרך אגב

השלימו עם גזילת הארץ. שכחנו שהבית במעלה-אדומים

הוא חלק משיבתנו לחבלי ארצנו, ואין עניינו פתרון דיור

בלבד. ברגע שהפכנו את הדיור לעיקר ואת ארץ ישראל

לאמצעי, יימצאו לנו פתרונות דיור, אבל במקומות אחרים,

או על מגדלים בתוך גדרות היישובים.

אנשי השמאל, שחלמו על הקמת מדינת אויב

והסתלקות משטחי מולדת, קיבלו קבלן ביצוע מצוין

ששמו נתניהו. שוב השמאל חולם והליכוד מבצע.

נתניהו רוחץ בניקיון כפיו; הוא לא מוריד יישובים,

הוא רק חונק אותם לאט ובזהירות. אובדן הדרך שלנו

מעלה אצלו בת צחוק. נראה, הוא חושב לעצמו, כמה

תושבים יחזיקו מעמד בתוך גדרות היישובים, כשסביבם

אקים את “חזון המדינה הפלשתינית” על 96% מהשטח.

היחידים שעומדים בדרכו הם נוער הגבעות, שלא מבקשים עוד חסד של “גידול

טבעי”. מפעל המאחזים פירושו: הארץ הזאת, על כל מרחביה, היא שלנו. הגדרֶות

של היישובים מסמנות טריטוריה מצומצמת ובת חיסול; לעומת זאת, האחיזה על

כל גבעה מבהירה לכולם: אנחנו בעלי הבית בארץ הזאת, ללא גדרות הגבלות או

הקפאה.