ואעלה אותו פה כי פה זה מתאים ואולי אפילו יותר.

ראשית, יצר עריות הוא יצר חשוב וטוב שיש אותו כי אם לא, אזי לא היו נולדים ילדים. (כבר הגמרא מספרת שרצו לבטל את היצר וגילו שהעולם לא יכול להתקיים בלי זה. [גילו זאת עם מחסור בביצים, רק אומר])

שנית, העלית שאלה כיצד את אמורה להתייחס ועל כך אני רוצה להתייחס באריכות. 

אבל לפני כן אתנצל ואעיר שאף אם הדברים יישמעו תקיפים ואולי יעליבו, אינני מנסה להעליב ומחילה אם זה נשמע כך. 

אשא תפילה שמכיוון שהדברים פה רגישים, יהי רצון שדבריי יתקבלו על לב שומעיהם ויכוונו לאמת.

הובאו פה דברים חמורים הן בשם רבי אליעזר בגמרא והן מדברי הזוהר.

בתור התחלה, הדברים הללו לא נכתבו מתוך הנחה שאישה תקרא אותם ולכן הם לא באו לומר כיצד את או כל בחורה אחרת אמורה להסתכל על בחור שעשה מעשה מסוים.

רבי אליעזר הרי אמר "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים." (תלמוד ירושלמי פרק ג הלכה ד), ככה שברור כשהוא שנה משהו בבית המדרש הוא יצא מנקודת הנחה שהדברים לא יועברו לנשים.

אם נתייחס לזוהר, בהנחה שרשב"י כתב את הזוהר, הוא למד מרבי עקיבא שהיה תלמיד של רבי אליעזר שהובאה שיטתו לעיל ושל רבי יהושע שאמר במשנה "רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעת קבין ופרישות" (מסכת קידושין פרק ג, משנה ד) כלומר, אמנם לדעת רבי יהושע אין איסור, אבל מן הסתם אף אישה לא תרצה ללמוד. 

לכן, פשוט שהאמירות הללו לא נועדו לאוזן הנשים, אלא היא נועדה כדי לגרום לגברים לא לנהוג באופן בעייתי. מה עוד שלכאורה חז"ל לא חשבו שכל בחור יכיר ישירות את הנאמר בגמרא, אלא מתוך מה שהרב ילמד את הבחור, ברוך ה' זכינו לדור שמסוגל ללמוד את דברי חז"ל ישירות, אבל חשוב לדעת כיצד לקבל את הדברים באופן הראוי.

כעת, אתייחס יותר לתוכן הדברים:

1. לעתים יש בחז"ל ובפוסקים לשון חריפה על איסורים והתנהלויות בעייתיות, עולה השאלה מדוע הדברים נאמרים באופן כה חריף?

הפניתי למאמר יפה (כתב העת "צהר" כרך טז של הרב יצחק רונס) בו הוא מציע ומראה שהדברים החריפים נאמרים על דברים שחומרתם פחות ברורה על מנת להרחיק. שלא יובן מדבריי שזה מותר, אלא אני מנסה לומר שהאיסור איננו כה חמור.

2. ביחס לחומרת האיסור, ראוי להבין שרבים מהפוסקים סברו שזה לא איסור דאורייתא אפילו, ולכן אינני חושב שראוי להיות תקיפה כלפי אדם שמתמודד מול זה מבחינה תורנית באופן חריף לעומת בחור שקם מאוחר לעתים קרובות ומפספס את זמן קריאת שמע בבוקר.

3. עוד יש לשאול האם הבעיה היא שבוודאות ידוע כי הבחור נכשל כאן במשהו, או שאת מניחה שכולם מתקשים ולכן אף הוא. וממילא תשובתו בצידו, אם כולם מתמודדים ורבים מאוד נכשלים לדעתך אזי האם זה דבר שראוי לפסול בעטיו?

4. עולה השאלה הרגשית כיצד מתייחסים לנושא הזה, כאן ישנה בעייתיות מסוימת נוספת שמבדילה בין איסורים אחרים לעומת דברים כאלה, כי זה נותן לך תחושות בעייתיות ממספר סיבות וזה מובן לגמרי. אבל אני חושב שעדיין ראוי לקחת בחשבון מספר נקודות:

א. הקב"ה ברא אותנו שאנחנו מתישהו מתבגרים ומגיעים לגיל ומצב בו אנחנו מסוגלים לפעול ולהביא ילדים נוספים בעולם, חלק מזה מתבטא בשינויים גופניים וחלק מתבטא בבחינה הנפשית ובמשיכה. ככה שעצם המשיכה שיש לבחור מסוים כלפי נשים או דברים בעייתיים היא לא פסולה כשלעצמה, לא חלק נצרך בבריאה המדהימה שה' יצר. עצם ההתמודדות עצמה היא לא פסולה, אם עושים טעויות זה בעייתי, אבל זה לא חייב להיות סוף העולם. (דן במצב שמדובר בבין אדם למקום ולא בבין אדם לחברו)

ב. אני חושב ומאמין שברגע שאדם נשוי ובקשר טוב עם אשתו הוא ייתן לה מקום של כבוד ואחרות לא יתפסו בקלות את מקומה אף אם הן יפות יותר, ככה שאינני חושב שהחשש צריך להיות חשש קיומי. (וכן אני חשתי בעבר כשהייתי בקשר מתקדם.)

ג. בחתונה של זוג יש אמון הדדי הקיים בעצם ההסכמה לחיות יחד, זה מתבטא בכך שאנו מוכנים לשתף דברים רגישים עם הצד השני מתוך הנחה שהם ישתמשו בזה רק לטובתנו ולא כדי לפגוע בנו, מתבטא בהחלטות כלכליות ובכלל בעצם ההסכמה לחיות יחד. אף כאן, צריכה להיות רמה מסוימת של אמון, שהבחור שאיתו תתחתני ירצה להיות איתך ולא יחפש אחרות. אני מציע שתחשבי כמה היית רוצה שהוא יסמוך עלייך ובהתאם תסמכי עליו.

מקווה שעזרתי, אם צריך הרחבה אז בשמחה

מועדים לשמחה

גם אם נאמר ששז"ל הוא מדרבנן, הרהור עבירה הוא איסור דאו'.

והוא יותר חמור מזמן ק"ש, כי לעבור את זמן ק"ש זה "רק" ביטול מצוות עשה.

אני חושבת שאת הדיון של מה רמת החומרה של זה וכו' ובכלל כל הנושא הזה עדיף לעשות בפורום נפרד- שם אפשר לחזק זה את זה או זו את זו, זאת תהיה מצווה גדולה

אבל לא פה,בפורום מעורב,כי זה נושא מעצבן,כואב ומעציב.

לא חושבת שזה יתרום למישהו.

ולכן התלבטתי רבות אם להגיב.

אבל מכיוון שבחורים רבים נפגעים מעצם ההתייחסות הזו, חשתי צורך להגיב ולאזן מעט את הדברים.

כמו כן, הייתה פה בחורה שפתחה את הדיון ביחס להתייחסות כלפי האדם והיה נראה שהיא צריכה התייחסות ולכן התייחסתי וכתבתי למרות שמדובר בפורום מעורב וניסיתי להיזהר בלשוני במידת האפשר.

ולבסוף, מסכים איתך שזה נושא רגיש ואילו הייתי בחורה לא הייתי פותח פשוט את השרשור, כשם שאני לא פותח שרשורים רבים שלדעתי לא ראויים ואם הייתי חש שנושא השרשור נשי. אין צורך לעיין בכל שרשור. (ומחילה אם זה היה תקיף)

הדברים שכתבת לדעתי יכולים להתקבל רק על לב הבנים,

בנושאים האלה כדאי שבנים ידברו עם בנים ובנות עם בנות כי הראש באמת אחר..לא רוצה להרחיב מדי כאן.

הבחורה לא מבינה איך בנים חווים את כל העניין הזה, היא כתבה לדעתי לגמרי מתמימות טובה, גם אני הייתי יכולה לכתוב משהו דומה לא פני הרבה זמן . היום זה לא שמשהו יסודי השתנה אבל מבינים יותר שיש מורכבות שלא מספיק מבינים, שיש התמודדות שלא אבין.

בנים לבנים, בנות לבנות הכי טוב.

אמנם יש דעות כאלה כפי שהבאת, ודברים נכוחים וראויים, אבל:

1. במקרים שמדובר בלאו ואף לדעות האלה, האדם יצטרך לעשות יותר תשובה, אבל עדיין לא ראוי להתייחס כלפיו באופן כה נוקשה.

2. איסור ה"הרהור" שעוסק דווקא בעריות הוא לא פשוט, כי הרמב"ם והחינוך לדוגמא סוברים שעריות הוא פשוט דוגמא של תאוות גשמיות.

3. גדר האיסור דאורייתא הוא במחלוקת רחבה ואצטט את החלק הרלוונטי ממיקרופדיה תלמודית:

"ההרהור בזנות

מחשבת זנות - שנאסרה בלא תתורו אחרי לבבכם, לסוברים כן (ראה לעיל) - נחלקו בה הדעות:

• יש סוברים שעָנשׁה חמור, והקדוש ברוך מצרפה למעשה, כשם שאמרו במחשבת עבודה-זרה (ראה ערכו) שהקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה לענוש עליה (ראה קדושין לט ב, ושם מ א, וחולין קמב א. כן משמע מפירוש ראב"ן הירחי לכלה רבתי א; לב מבין (נאבארו) עבודה זרה ב ג, בשם חקרי לב; פתח הדביר או"ח ג טז), שאף מחשבת זנות חמורה כמחשבת עבודה זרה (כן משמע מראב"ן הירחי שם ולב מבין שם, ופתח הדביר שם); ועוד, שהרי שתיהן נאסרו באותו הלאו "ולא תתורו" (ראה לעיל: אחרי הלב. פתח הדביר שם).

• יש מחלקים בין המחשבות, שאף על פי שאת שתיהן הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה, מכל מקום בעבודה זרה היינו אפילו במחשבה אחת, ואילו בזנות אינו אלא כשהאריך במחשבתו והרבה להרהר (לב מבין שם; מדרש תלפיות ג, גלוי עריות).

• ויש סוברים שאף על פי שאסרה תורה מחשבת עריות בלא תתורו, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה לענוש עליה כעושה מעשה, שאינה חמורה כמחשבת עבודה זרה (לב מבין שם; מהרש"ם ב קכז; אגרות משה אה"ע א סט).

וחשוב המהרהר בה רק שתר אחר לבו, ואינו עובר אלא כשייחד את מחשבתו לחשוב אותם, ואם נכנסה המחשבה בלבו מעצמה, אינו חשוב שתר אחר לבו (פוקד עקרים ד; ארח מישרים יב א), אלא שהוא צריך לדחותה מלבו, ולא לתור אחריה, ואם לא דחאה - עבר (כן מצדד בארח מישרים שם).

ובמהות המחשבה נחלקו אחרונים:

• יש סוברים, שהיינו כשהוא מהרהר לעשות עבירת זנות (פועל צדק על תרי"ג מצוות, ליום חמישי; אגרות משה שם), אבל שאר הרהור רע שאינו עברה, כגון הסתכלות בבעלי חיים בשעה שהם מזדקקים זה לזה - שאסורה משום שהיא מביאה לידי הרהור רע (ראה ערך הרהור עברה: דברים האסורים משום הרהור) - אינו אסור אלא משום וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג י), שדרשו ממנו חכמים שלא יהרהר אדם ביום, ויבא לידי טומאה בלילה (ראה ערך הנ"ל: ונשמרת מכל דבר רע. אגרת משה שם).

• יש סוברים שכל הרהורים רעים הם בכלל ולא תתורו, ומלבד שעבר בהם על ונשמרת מכל דבר רע, עבר אף על ולא תתורו (חכמת אדם, בית הנשים קכז ב).

• ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, שלסוברים שאיסור הרהור שנאמר בכתוב "ונשמרת", אינו נמנה במנין המצוות (ראה ערך הנ"ל: ולא תתורו), כל הרהור רע הוא בכלל "ולא תתורו"; ולסוברים שאיסור הרהור שנאמר בכתוב ונשמרת נמנה במנין המצוות, לא נאסר בלא תתורו אלא הרהור עבירת זנות, ומטעם זה הוא ש"ונשמרת" נמנה במנין המצוות, מפני שריבה לאסור אף הרהור שאינו מהרהר כדי לעשות (פתח הדביר או"ח ג טז)."

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA:%D7%9C%D7%90_%D7%AA%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%95

די מסכים עם 1

לגבי ההמשך- לא הבנתי למה זמן סותר מה שכתבתי,

אבל כנראה עדיף שלא נמשיך את הדיון כאן כי זה מפריע לאחרים.

האמת ששועשעתי ולא נעלבתי, אבל בימי חלדי למדתי שיש דברים רבים שאינני יודע, אבל גם שאחרים לא יודעים הכל ולכן ראוי לדון לגופו של עניין ולא להניח שאף צד כבר יודע הכל. אז רק בגלל שלמדתי יותר שנים בישיבה ממך אז ברור שאני יודע את כל מה שאת יודעת?! ברור שלא, אז גם להיפך

לא באתי לזלזל בך, אלא יתכן שפספסת משהו ולכן רציתי להפנות את תשומת ליבך.

"ברור שאני אפסיד" וכי אני נכנס לויכוח כדי לנצח?!

אז לא, אני מעיר דברים כי חשוב לכוון אל האמת ואם לא אעיר את מה שאני מכיר וחושב שנכון לומר כיצד נוכל לדון בדברים ולהגיע אל האמת? מעבר לכך, נאמרו דברים שעוסקים בדיני נפשות וחשוב לשים לב לכך.

@קוד אבל פתוח ו@פוטפוט תודה על הדאגה והאכפתיות, מעריך

וכעת, ברשותך אגיב לך כאן על הדברים:

אל תתווכח איתי - לקראת נישואין וזוגיות

1. ביחס לפירושים, את צודקת שיש שפירשו ש"לא תתורו" מוסב אף על עריות, אבל הרמב"ם מבין מהספרי שהאיסור רלוונטי לעבודה זרה ולתאוות באופן כללי וצניעות היא סעיף בהתייחס לתאוות ולא שצניעות היא האיסור היחיד שם ואביא את לשונו בספר המצוות:

"הזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין דעות הפך הדעות שחייבתנו התורה, אבל נקצר מחשבותינו ונשים להן גבול נעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה.

והוא אמרו "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט).

ולשון ספרי: ""אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" זו מינות, כענין שנאמר "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וְגוֹ'" (קהלת ז, כו). "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" זו זנות, כענין שנאמר "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן לְאָבִיו אֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינָי" (שופטים יד, ג)" (ספרי במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ט) רוצה לומר, המשך אחר התאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן." (ספר המצוות לרמב"ם, לאוין מז) ואין על כך השגה של הרמב"ן.

וכן בספר החינוך כתב:

"לא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים:

שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי שלח), "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", זו מינות, "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", זו זנות, שנאמר (שופטים יד, ג): "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינֵי".

שורש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטוא לה' כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה אבות ד, ה), עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאות תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפוג יקוד אש תאות היין ויערב להם. כן הדבר הזה, כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ללא תועלת של כלום.

דיני המצוה זו קצרים, הרי ביארנו בזה רוב עיקרן.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.

ועובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו.

ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה." (ספר החינוך מצווה שפז)

החינוך הולך בדרך הרמב"ם שהתורה באה לאסור הימשכות אחר תענוגות העולם הזה.

אמנם, הסמ"ג סבר שמצווה זו עוסקת בצניעות ומצינו שיש בכך מחלוקת, אבל זה לא כה פשוט שיש איסור תורה ספציפית על עצם מחשבות כאלה ומה שבטוח שאין מצווה בספר המצוות לרמב"ם שאסור להוציא שז"ל ולא מצאתי לא בחינוך ולא בסמ"ג. מצרף פה הפניה לסיכום קצר של מיקרופדיה תלמודית (שלכאורה הרב זלמן נחמיה גולדברג עבר על כולו) 

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA:%D7%9C%D7%90_%D7%AA%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%95

2. ביחס לדברים שהבאת ממדרש תהלים, דברים יפים, אך לא ברור שעצם ראיה רגעית היא אסורה. (וכן רבים מהפוסקים סוברים שהאיסור הוא בהבטה ולא רק ראיה כדברי המשנה ברורה בסימן עה סימן קטן ז: "וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר")

3. ביחס לציטוט מהגמרא בסנהדרין הראית שיש תאווה לעריות, דבר שאין לעבודה זרה, מקבל שיש הבדל בתאווה, אבל מהיכן זה מוכיח שהחומרה הייתה בעריות ולא בעבודה זרה?

4. טעיתי בעמוד ולכן לא מצאת, מחילה. "ופרומה משני צדדיה" (גיטין צ עמוד ב)

5. למה אני לא יכול להשוות להיום?

אם מודפס בעמוד פתיחה לספרי קודש בעבר תמונות פרוצות שאפילו אתרי חדשות חילונים לא היו מוכנים לשים בלי אזהרת צפיה, אז כנראה שאז המצב היה חמור יותר באותו הזמן. 

אם תעייני בדברים שהובאו פה במנהג אצל בעלי התוספות ואצל הרמ"א

עובדת זרה עבור אדם מבוגר הזקוק סיעודי

נראה כי היו זמנים ומקומות (בהם חיו בעלי התוספות והרמ"א) שבהם היה מקובל דברים שלנו מבחינה צניעותית נשמע הזוי...

6. למה שלא יחששו?!

לרבי יוחנן לא כאב שהוא איבד עשרה ילדים?

את חושבת שצדיקים רבים שחיו בשואה לא היו מעדיפים לוותר על לחיות בתקופה הזו ולחיות בזמן אחר?

אז כן, גם צדיקים חוששים מלחיות בתקופות קשות וזה בסדר.

למה להניח שזה רק רוחני?

7. מלאכים מחיי מתים? כמה מתוך חז"ל היו כאלה? 

@ארץ השוקולד
קודם כל סליחה שאני לא מפרטת אין לי כח לרשום כל כך הרבה ולא מבינה איך לך יש ...
לענייננו :
1. לגמרי איבדתי אותך.מה הנקודה שאתה מנסה להעביר ?
 

2.מ"ג בסי' ע"ה משב"ז סק"א להסתכל בלא נהנה שרי וכן משמע באבן העזר וכן הבין מדביר הב"ח דבלא נהנה מותר ראיה מעלמא מותרת אבל אם נהנה אפילו ראיה בעלמה אסורה.
 

3.הבאתי את זה כי גם אם נלך לפי "ולא תתורו"-עבודה זרה שהבאת,בסוף הבאמת זה העריות.

4. יפה אך אדומיות שבצרפת זה לא כל העולם וגם לא כתוב כמה גילו בצידיהן אבל זה נכון שהגויים היו תמיד פחות צנועים מעם ישראל ולכך מכוון איסור התורה "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), שעיקרו הוא שלא לחקות את הגויים במלבושים שאינם צנועים ובמנהגים שקשורים לאמונות טפלות (על פי מהרי"ק שורש פח).
 

5. לא יודעת על מה אתה מדבר,זה נראה לי מאד פשוט שפעם גם גויים שמרו על צניעות,לפחות יותר מעכשיו. 
אולי אפשר להגיד שבגלל שחז"ל אמרו שטפח באישה ערווה משמע שלא היה גרוע יותר מזה שהיו צריכים להתייחס אליו..
במסכת כתובות (עב, ב) מבואר שאשה חייבת לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית. ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. לדעת רבי שמואל בר נחמן (ברא"ר פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שזרועה נתגלתה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל הפרשיה המסופרת בתורה (בראשית פרק לד) - מכאן יוצא שהיו רגישים למראות הללו - מכאן שלא היו רגילים ללכת פחות בצניעות של זרוע מגולה.
אבל בלי קשר לזה,היום ה' ישמור יש כל כך הרבה מעשים אסורים שאין בושה מהם או לדבר עליהם שפעם לא חלמו בכלל...(אם בגלל הבושה או אם בגלל הכבוד של המשפחה וכד')
[הייתי מביאה דוגמאות אך בגלל שאתה גבר אני עלולה להכשיל אותך בהרהורים]

6. כל הסבל והיסורין - מכפרים לאדם על עוונותיו,ואם אין לו - מעלים אותו דרגות. כל המהות שלנו בעולם (פרוזדור) הוא להגיע לעולם הבא (טרקלין) ועם כמה שיותר מצוות וכמה שפחות עבירות. לבוא להגיד שגדולי עולם באומרם דברים אלו - התכוונו לסבל
פה בעולם הזה - קשה לי לקבל.. אני יכולה אם עדיין לא השתכנעת לחפש מקורות.

7. כל התנאים והאמוראים -  עבודה זרה י' "קטן שבכם מחיה מתים".

וסליחה על ההתבטאות של ה"אל תתווכח איתי"..

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת