הדרך בשביל להגיע אליה היא הרבה יותר. ככה בזה וככה בכל דבר בחיים. "שונא מתנות יחיה".

ומי שתהיה חשובה לו הדרך וישקיע ויפעל בעבורה, סביר להניח שגם יצליח. ככה מלמדים החיים.

ובלי קשר - לשון הרע הוא אותו יצר לבנאדם רווק ולבנאדם נשוי - מי שמדבר ידבר עם מי שיהיה שם. לא משנה מי זה יהיה.

ולגוף השאלה - לא. אבל אין לי תעודת ביטוח כמו שלאף אחד אין.

הוא לא בתחום של דיבור על החיים עם אישה, אלא דיבור על החיים בכללי. אתה ממעט לעשות כך ואז אתה לא אומר לשון הרע.

מה כל כך גורם בדיבור על החיים להגיד לשון הרע? למה להגיד דברים רעים על אחרים? מה מרוויחים מזה?

אולי בתור אדם שיכלי כדאי לך לברר את הנושא? ממש בצורה אנליטית

"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי." (הפחד, עקבי הצאן)

מה גורם לאדם להגיד לשון הרע? אם נענה על השאלה הזה נדע לחקור את היצר הזה ונדע איך להאכיל אותו באופן שלא יזיק, שימנע מאיתנו להגיד לשון הרע..

חשיבה שלילית גורמת לדיבור שלילי.

לכל מישהו שיש לו נטייה להכפיש או להקטין משהו אחר הוא חסר בטחון עצמי שכדי להגדיל את עצמו הוא מוכן לדרוס את האחר. אידך זיל גמור.

אם תעמיק את המבט תבין כשבנאדם נמצא ברע אין לו שום סיבה להסתכל על אף אחד בעין שלילית. תהליך פריקת התסכול על מישהו אחר ע"י דיבור רע עליו לא יעזור לו בכלל? אז למה בנאםד עושה את זה? כי ברגע שאני אומר "הוא אשם, הוא אדם רע הוא ענארף" אני מקטין את האחר. ע"י הקטנת האחר האדם יכול להרגיש טוב יותר כי הוא עכשיו נעשה "גדול" יותר.

מה זה לשון הרע עסיסי?! זה גועל נפש שאדם רוצה להקטין מישהו אחר. זה יצר רכילותי מגעיל. הראיה - על פאדיחות של עצמו הוא לא ישיש לפרסם אבל על אחרים הוא לא חש בכבודם? בושה. ממש.

הדבר הזה יכול לנבוע משעמום (משמעמם לי לכן אני קטן לכן אני צריך להקטין אנשים אחרים כדי שאגדל)

מחוויה שלילית שאדם עבר (עברתי חוויה שלילית ולכן אני קטן בעיני עצמי, בא נשליך את הג'ורא על מישהו כדי שארגיש גדול) אם אדם עבר חוויה שלילית והוא רוצה לפרוק בדרך כשרה  הוא יכול להגיד מה שעבר בלי שם של אדם שעשה לו רע.

תנסה את הכלל שאמרתי, בכל מצב המשוואה הזאת עובדת.

כל דבר שאדם עושה הוא צריך להיות כנה עם עצמו לשאול "למה אני עושה את זה בכלל?", אין דברים שאדם עושה סתם

והיא לא שמה לב שזה לשון הרע או שאע"פ שהיא שמה לב שזה לשון הרע והיא רוצה לשתף - סימן שאין לה רגישות בכבוד של מי שהיא מספרת עליו, זה פגם מידותי (בלי לשפוט מאן דהו, אלא את המעשה כשלעצמו).

זלזול בכבוד הזולת, חוסר אכפתיות מהזולת.

מדרגת האדם היא מדרגת 'מדבר'. זאת התכונה הכי חשובה שמחברת בין גשמי (יכולות טכניות בפה) לבין רוחני (תוכן הדיבור). דיבור נכון ותקשורת תקינה היא תיקון עולם. ודווקא בגלל שהכוח הזה כל כך חשוב וכל נצרך השימוש בו לרעה ממש הורס עולמות ומחריבן. הדיבור בונה והדיבור הורס. הדיבור הוא היסוד של ההוצאה מהכח אל פועל אל האדם.

מה שכן אני לוקח מדבריך - "אמור מעט ועשה הרבה" האמירה צריכה להיות מועטה ביחס למעשה. העיקר הוא המעשים ולא דיבורים באוויר.

ולגבי לשון הרע - כל אמירת לשון הרע נובעת מפגם מידותי. חד משממעית. אין ספק.

הסבר: לא תמיד בכלל דיבור מזיק על מי שדיברו עליו (לפחות ברובד הנגלה), לפעמים האדם לא יודע מזה וחי על מי מנוחות וזה לא מזיק לו כלל. אך תמיד זה פוגע מוסרית במספר לשון הרע עצמו. מספר לשון הרע הוא מטמיע אצל עצמו יחס שלא רגיש לזולת. הוא מפתח בקרבו חוסר אכפתיות לכובד הזולת. כבוד הזולת לא בהכרח תלוי בנזק שגורם לו. אלא ביחס שלי כלפיו, איך אני תופס בן אדם? זה יציר כפיו של הקב"ה! איך אני מעז להוציא מילה רעה על מי שחביב לפני רבנו של עולם? - זה בניסוח 'דתי'. בניסוח ה'לא דתי' - סיפור לשון הרע הוא ממעיט אצל המספר את ערך 'אהבת האדם'. האדם המספר לשון הרע הוא פחות 'אוהב אדם' בגלל זה. כי על עצמו הוא לא היה מספר. (ואם על עצמו הוא מפסר הוא בעיה יותר קשה, שהוא לא מספיק אוהב את כבוד עצמו).

אם הילד שלה בן שנה והוא עשה מעשה נורמיטבי לילד בן שנה זה לא לשון הרע בכלל אבל הילד שלה בוגר, כן אסור לעשות את זה וזה נובע מכך שהיא לא מכבדת את בנה שזה דבר חמור מאוד. תקרא את הניתוח האנליטי שכתבתי ותראה שאין בו קושי לוגי פנימי ולכן אין סיבה לא לקבלו.

דווקא החוסר רגישות וחוסר השימת לב לדבר הוא מעיד על חוסר כבוד. על 'ברייה של הקב"ה' צריך להזהר על 'סתם אדם' אין כל כך מה להזהר

בתגובה הזאת - ממש הפוך מדבריך - לקראת נישואין וזוגיות

מה זה מידות? מידות זה טבע. אדם כעסן הוא בטבע שלו רגיל לכעוס וכן הלאה..

זה שזה הגיוני למה לעשות אותו זה לא אומר שאין סיבות טובות למה לא לעשות אותו.

זה שיש הרבה גדרים והרבה מלל על זה - זה כי החפץ חיים פיתח את הנושא וירד להרבה פרטים. עקרונית הנושא הזה הוא מאוד בנוי על כלליים ולא על פרטי פרטיים כפי עשה החפץ חיים. כמה עקרונות ואת כבר לא אומרת לשון הרע. ז

זה ממש לא גזרת הכתוב. זה עוול מוסרי ראשון במעלה. זה שבתרבות שלנו נתפס לגיטימי - זה לא נורמלי! עייני בתגובה הנ"ל שכתבתי בה הסברתי באופן פשוט.

שבו הסבתי למה מדובר בפגם מידותי ולכן אין סיבה שאגיב לך משהו ענייני.

אם את רוצה להגיב בטענות נגד להסבר שנתתי אשמח מאוד. אם לא - אין טעם לדחות את דברי בלי נימוק. 

לא חשבתי לרגע שאמרת שזה לגיטימי. 

אך מבחינה מוסרית לא דתית את רואה בזה לגיטימי. את רואה את זה כמין ציווי דתי חסר טעם 'גזרת הכתוב'. וזה ממש לא נכון. זה ציווי מאוד הגיוני עם טעם ברור.

זה ששכלית זה מובן ע"פ כמה עקרונות בודדים (או אפילו עקרון-על אחד) זה לא אומר שזה לא קשה. נפשית זה יכול להיות מאוד קשה להפנים את העקרון. בגלל שאנחנו חיים בחברה לא מתוקנת עם נורמות מקולקלות זה עוד יותר קשה.  

זה מסביר למה הוא יכול להיות ביטוי של משהו יותר עמוק, משהו שורשי.

הויכוח שלנו (למיטב הבנתי) הוא על השורש. מה שהצגתי זה מה שאני חושב שעומד ביסוד לשון הרע. זה השורש של הכל. חוסר רגישות והכרה בכבוד הזולת.

גם ככה אין הרבה על מה לדבר אחרי כמה שנים

וגם זה נראלי לא ריאלי, לפחות לשון הרע על  המשפחה

ויש המון על מה לדבר. על החיים, על חוויות, על איך היום שעבר, אפשר לדבר על עצמנו ועל החיים שלנו, לא צריך לדבר על אחרים.

ובכל מקרה, ברור שעדיף לשתוק מאשר לדבר לה"ר...

אתה מדבר כרווק. (אלא אם אתה נשוי ואז אני חוזר בי)

בתור נשוי אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי..

קח דוגמא פשוטה, הלכתם שבת להורים והיה שם עוד אח נשוי ופתאום האשה שלו אמרה משהו שאשתך נפגעה.. נכנסתם לחדר והיא בוכה שהיא נפגעה ומתחילה לומר מה היא מרגישה וכמה שההיא כזאת וכזאת.. מה תעשה?

או לדוג אתה רוצה ללכת להורים שלך ואשתך לא מאוד רוצה, ויש לה הסברים.. אבל כל הסבר זה לשוה''ר

אז אני לא יודע, יתכן שלפי הכללים הכל זה לתועלת ואז איכשהוא מותר אבל קשה לי להאמין שזה שייך ואם באמת מותר אז אין שאלה כי בעצם מדברים לשוה''ר אבל מותר.. בגדול חיי משפחה נורמלים מלאים בלשונות הרע כאלו משפחתיים.. וזה לא רק במשפחה זה נכון גם לשכנים וכדו',

לגבי הנושאי שיחה אחרי שנתיים אתה כבר יודע את ההיסטוריה של ההריון של אשתך ולא ממש יש מה לשחזר וגם אירועי היום באיזשהוא שלב די בנאלים ולא מידי מעניינים ורוב השיח מגיע ממקרים שקורים שזה לרוב איכשהוא גם לשוה''ר, לא שאני אומר שכל היום יושבים ומדברים לשון הרע אבל זה המון מגיע לזה..

זה רעיון של אנשים שאין להם משפחה.

אז ברור שתיקון המידות במציאות דינמית תוססת זה האתגר האמיתי, בעוד תיקון המידות כשחיים בבועה מחוויר לעומתו.

אבל זה לא אומר שאין צורך בתיקון המידות, או שאי אפשר לתקן את המידות.

כמובן צריך ללמוד מה באמת נחשב לשון הרע ומה לא... (ולענ"ד חלקים גדולים מלה"ר לתועלת הם לא "לשון הרע לתועלת", אלא פשוט לא לשון הרע. הותרה ולא דחויה. נראה לי שלשון הרע לתועלת שהוא בגדר דחויה, זה בעיקר כשהמטרה היא באמת לפגוע, וזה צריך להיות מקרה מיוחד מאד.)

דיברנו על לשוה''ר בבית לא על לשוה''ר בכללי, לכן זה לא דומה.

שלומר על כעס אתה לא יודע כי אתה לא נשוי זה לא רציני כי כעס הוא לאוו דווקא נקודה בזוגיות 

לעומת תקשורת שהיא הבסיס לזוגיות ולכן כמעט בלתי אפשרי בתוך זוגיות לא לדבר, וזו הייתה השאלה

כעס הוא כן כלי בחינוך, והוא כן דבר שמצוי כשאדם מנסה להיות בעמדת שליטה.

אז מי שיש לו ילידם חייב לכעוס?

ואני מזדהה מאד עם הדברים שכתב לך 'מבשר שלום'.

זה קשה, נכון.

ואגב, אני חושב שהסיבה שהנביאים מוכיחים את ישראל תמיד על מצוות שבין אדם לחבירו, זה לאו דוקא בגלל שהם חשובות יותר, אלא בגלל שהם נוגעות בנקודות פנימיות יותר. הם דורשות תיקון המידות. 

לשמור שבת ולהקריב קורבנות- זה הרבה יותר קל מאשר לנהל חברה של צדק, לדאוג לעניים, לא לנצל עמדות כח, לשלוט בדחפים ובכעסים. גם לשון הרע נוגע בנקודה פנימית מאד, ולכן זה גם קשה, ובית שני חרב בגלל לשון הרע למרות שהיו עוסקים בתורה.

אבל לא צריך להפוך את הקושי הזה ל'מציאות החיים האנושית'. התורה ניתנה לבני אדם, כדי שיתקנו את עצמם, לא כדי שיקיימו 'פעולות דתיות' ויישארו אנשי העולם הזה על כל תככיו והבליו.

רק אמרתי שזה נוראאאאאאאאא קשההההה זה מתאים יותר למציאות חיים שרובנו לא חיים בה, כמובן שזה אפשרי השאלה מה זה ידרוש ממך וכמה אתה מוכן לשלם את זה.. לדעתי בודדים יצליחו.

הלוואי.

הלוואי שאצליח לא לדבר לשון הרע, נקודה.

ראיתי את השאלה שלך אתמול, וחשבתי שאולי בין בני זוג יש יותר אתגר, בגלל שיש הרבה יותר שיח, וזה סוג של 'המקום הבטוח', שהגיוני שיהיה בו גם מקום לפורקן וכאלה..

אולי אני אציע לו (כשהוא יגיע) שנלמד את זה קצת ביחד..(:

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת