מדינה ללא שם
בימי משבר הקורונה המעורפלים אני מוצא את עצמי מדפדף מסדרה לסדרה ומסרט לסרט נתקלתי בחבילה מושלמת, לרגל 20 שנה ליציאה מלבנון ושמו 'כאן לבנון' וממש בימים אלה משודר שם הסדרה "מלחמה ללא שם" וכן, לא טעיתי בכותרת, כפי שתראו בהמשך, הסדרה מעלה לי הרבה תובנות ועצב בנוגע למצב שלנו בישראל כיום ו72 שנות קיומה
הסדרה למי שראה, לא בא לומר לנו, שהבעיה היא שזה מלחמה ללא שם, זה לא הבעיה ניתן לה שם, היא מראה לנו שזה מלחמה ללא מטרה, והנה הנקודות המעניינות שמראה לנו למה לקח כ"כ הרבה שנים כדי שייוודע להם שזה מלחמה ללא מטרה,
1)קודם כל בנו מטרה מדומה ושמו "הגנה לישובי הצפון" כפי שהיה כתוב על כל המוצבים
2)את האסונות מסתירים באיצטלא של פיצוץ גז, למי שלא הבין הפיגוע בבניין ממשל הצבאי בצור, נובמבר 1982 שזה הפיגוע הראשון בלבנון, וגבה 73 קורבנות, היה מספיק כדי להדליק נורות תהייה, אבל כיון שזה הוסתר בדגם של תאונה אז מה יש לתהות
3)לאנשים שהם בתוך התופת אין להם זמן לחשוב אם בכלל כל המהלך שהם פה נכון או אסון כי הם בתוך הקופסה, כמו שלמפקדים בשטח לקח 15 שנים להבין שמה שהם עושים היא לא נכון ועד הרגע האחרון הם היו נגד ארבע האימהות, והנה ציטוט: מי צ'יקו תמיר ומסביר - ש"את החשבון התחלתי לעשות אחר כך, באותו רגע לא חשבתי על זה בכלל". את אותם הדברים מהדהד גם האלוף בדימוס משה קפלינסקי: "אם היית שואל אותי במעלה הדרך הייתי יודע להסביר בלהט גדול למה צריך להישאר שם. היום אני חושב שזאת היתה טעות".
4)הנקמה/הגאוה/לאומיות או כל שם אחר שיש לזה גוברת על המטרה, כפי שרואים שהמטרה היא הגנה על יישובי הצפון אבל במקום זאת בתוך כל המערבולת שהם נקלעו הם מביאים לכך במודע או שלא במודע לקטיושות על הצפון אע"פ שזה היפך המטרה שלזה הם הגיעו
5) אחד שלא קרוב לאסון לא מודע לאסון, החיילים ששירתו בלבנון והחיילים ששירתו בישראל וכן העם עד למהפכה התודעתי, זה שתי עולמות, כמו שיכולים לשמוע באחד הסרטונים שם איך אחת זועקת בלוויה של חבר "כמה חברים הגולני הזה לקח לי" ומצד שני בישראל הכל ממשיך כרגיל
6) ככל שעובר יותר זמן האנשים בצד השני של המתרס מקטינים את הריבוע בעיתון כלומר שהאסון הרחוק קרוב הופך לנרמול ולולא ארבע האימהות זה היה הופך לסטטוס קוו
סיכום יש לנו 6 דברים
1 מטרה מדומה
2 את האסונות מסתירים
3 האנשים בפנים לא קולטים
4 הלאומיות גוברת על המטרה
5 מי שלא קרוב לאסון לא מודע לזה
6 האסון ככל שעובר הזמן הופך לסטטוס קוו
עכשיו נשאר לנו לעשות רק העתק הדבק למדינה ללא שם,
1 ושמו מדינת ישראל, כן, עם שם, אבל ללא מטרה, מדינת ישראל בנה לה מטרה מדומה כאילו להגן על היהודים, כדי להצדיק את קיומה, והיא לא אחר מאשר רצועת ביטחון מדומה אחד גדול וכדי לשרוד היא משתמשת באותו פונקציות שעכשיו אנחנו רואים שהיה ברצועת הביטחון
2 את האסונות מסתירים כל היום מדברים על גרפיטי אנטישימי בחול בשעת שבהארץ לא עובר שבוע בלי פיגוע ויום בלי נסיון פיגוע וכל שעובר יום כאילו לא היה אתמול
3 אנחנו האזרחים לא קולטים, איננו יכולים לעשות את החשבון הנפש אם לכל המדינה הזאת יש בזה צורך, כיון שאנחנו בתוך התופת אז אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו, ואנחנו יכולים להסביר בלהט למה צריך זאת כי אם לא, ימחקו אותנו כמו שאמר האלוף בדימוס משה קפלינסקי: "אם היית שואל אותי במעלה הדרך הייתי יודע להסביר בלהט גדול למה צריך להישאר שם. היום אני חושב שזאת היתה טעות"., אבל היום הזה שהוא יכול לומר שזאת הייתה טעות היא רק בגלל שהוא כבר לא בתוך התופת, ולנו היום הזה חסר ועוד לא הגיע
4 הלאומיות גוברת על המטרה, המטרה הייתה להגן על העם היהודי כביכול אבל במקום להגן היא כבר שלחה אל מותם 23,816 חללים שספק גדול אם זה היה קורא לולא המדינה במציאות שאחרי השואה וגם בשבעים שנה עד הצהרת בלפור שהלהיבה את הלהבות, היא לא קרה, אבל מה נעשה שהיא צריך להצדיק את קיומה
5 מי שלא קרוב לאסון לא מודע לזה, אנשים שלא קרובים למשפחות שכולות לא יודעים מה זה לאבד בן למטרה שספק אם היא מטרה וספק אם היא מצדיק זאת וודאי לא במדינה מערבית, וודאי וודאי לא, בדת היהודית, והנה ציטוט שקרע אותי, גנן בהר הרצל מספר שאמא שכולה צועקת אליו בוא, בוא תחפור ותוציא לי את הבן שלי, תראו איזה כאב תראו איך היא לא יכולה להפרד היא אוכלת את עצמה על שהיא שלח אותה לצבא, תראו למשל איך הערבים מדברים על מות בנם, 'שהיד' מיום שנולד זה השאיפה אבל לאוכלסייה ב2020 כבר הגיע לומר די אנחנו כבר מקיאים את עצמנו ממלחמות ומוותרים על הלאומיות שעושה לה מטרה מדומה כדי להצדיק את קיומה
6 ככל שעובר הזמן האסונות נהפכות לסטטוס קוו כבר שוכחים שהייתה יכול להיות בלי הסבל הזה לשתי העמים העם היהודי והערבי שסובל הרבה יותר, ולא יוותר על כלום, על זכות השיבה, ובאמת למה שזה לא יגיע לו, בחברה מוסרית זה שלו אנחנו הם אלו שהגיעו לכאן, ומי שיצעק שלפי היהדות אנחנו היינו לפני, אז שיידע שלפי היהדות עוד לא הייתה לנו זכות לחזור מהגלות
ולסיכום די להקריב קורבנות למזבח הלאומי שמשקרת לנו במטרה מדומה כמו רצועת הביטחון בלבנון, די לפוסט טראומה של ילדינו שספק אם היא יותר טוב מאלו שנהרגו, בנו כאן מדינה שלמה של הלומי קרב, וילדים פוסט טראומתים מעוטף עזה
מוותרים על המדינה שאין בזה צורך לא מוסרי ולא דתי ולא הגנתי
מקווה שתבינו את הנאמר כאן כיון שאחד שבתוך התופת לא יכול לחשבן ולהבין זאת, אולי במודל של רצועת הביטחון שהיא המודל הכי טוב לנעשה כאן במדינה ב72 שנות קיומה תבינו ויפנימו זאת,
)