א. בכל מה שקשור להלכות של טהרת המשפחה, נידה וכו' - גברים רווקים בהרבה מאוד מקומות לא לומדים כלום. בטח שלא בישיבה התיכונית (להבדיל מנשים שכן לומדות על זה באולפנה), והרבה פעמים גם לא בהמשך הדרך הישיבתית.

ב. כן, רוב הזמן בישיבה מוקדש לגמרא, רק מיעוט מוקדש לנושאים אחרים (תנ"ך, מחשבת ישראל/אמונה, הלכה וכו').

ג. מה שלא נדרש לאנשים ביום יום - הם פחות מכירים.

לכן הם מכירים מן הסתם את הלכות הכשרות הנצרכות לאדם שאוכל, אבל פחות הלכות כשרות הנצרכות לאדם המכין את האוכל.

למשל, אדם שאוכל בעצמו אבל לא מכין אוכל - לא צריך לדעת על הדרך שבה בוררים אורז. אז יכול להיות שהוא יידע כי הוא למד, יכול להיות שהוא יידע כי הוא עזר להורים או שהיה בתורנות מטבח בצבא, אבל גם מאוד יכול להיות שהוא פשוט לא יידע את זה לפני שהוא יצטרך לבשל בכוחות עצמו.

אי אפשר להכליל את הרגלי הלמידה והתוכן - לגמרי ממציאות ההלכה...

כשהייתי מגיע הביתה לשבת (פעם אחת בכל שלוש שבתות), אמא שלי הייתה מבקשת שאגיד דבר תורה על פרשת השבוע.
כשאמרתי לה שלא הכנתי כלום, היא ענתה לי "אז מה אתם עושים שם בישיבה כל היום?!".

כן אמא, אנחנו מבוקר עד ערב לומדים פרשת שבוע כדי להכין וורטים לשולחן שבת 

שבנות מדברות על זה שהן רוצות דוס/אברך וכו'

הן בין היתר או בעצם בעיקר בונות על זה שיש להן סוג של כתובת לפניות הלכתיות?..

בנות יעריכו בעל שידע לענות תשובות בסיסיות ושלא יתן להן תחושה שאין לו מושג מכלום

כי את כל הדברים המפולפלים שאתם לומדים אנחנו פחות מכירות..

בקיצור, אמא שלך צודקת.

דוחף יותר נשים לתמוך בבעל לומד כשהן רואות תוצאות לעמל

תתחתני עם מישהו שלמד בצורה מסודרת לרבנות (אם הוא גם נבחן בהצלחה בבחינות הרבנות - זה בונוס אדיר).

לימודים לרבנות כוללים בעיקר הלכה, בשלל תחומים שונים של החיים.

פעם לא היו לומדים בכלל הלכה בישיבות, אלא רק גמרא. לאט לאט כן יש שיפור בנושא הזה, למשל עם התוכנית המעולה "צורבא מרבנן", של לימוד הלכה שיטתי בקבוצות בכל רחבי הארץ.

ידיעת הלכות וקיומן ואח"כ תוספות של פלפולים, גמרא ושות'

וכשהסדר הפוך זה קצת מוזר בעיני

קודם צריך שורשים יציבים וחזקים ואח"כ אמורים לצמוח ענפים ,עלים וכו' לא?

אני כן חושב שהבייניש הממוצע יודע את ההלכות הקשורות לחיי היום יום שלו.

אי אפשר להכיר את כל ההלכות בעולם בלי להשקיע בזה מספר שנים של לימוד שיטתי (אפילו בלימודי רבנות אין את כל ההלכות הרלוונטיות לימינו, ובטח שאין הלכות בית מקדש למשל).

ככל שמתקדמים במסלול החיים, לומדים את ההלכות החדשות הקשורות לעולמו החדש של האדם (למשל לפני הגיוס לומדים טוב הלכות עירוב, ולקראת החתונה הלכות טהרת המשפחה, הלכות כשרות המטבח וכיוצ"ב).

חוץ מזה חשוב להוסיף שבישיבה קודם כל לומדים איך ללמוד, לכן רוב המסכתות שלומדים בישיבה לא מדברות כ"כ על נושאים שנוגעים ליום יום.

בחור שלמד כמה שנים גמ' בעיון יוכל עכשיו ללמוד כל החיים הלכות בצורה הרבה יותר טובה ויסודית ממישהו שלא למד גמ' עיון.

ואני לא יודע באמת למה אתן מצפות, אבל אני חושב שהמעלה בבחור ישיבה, שזה מה שבחורה אמורה לרצות בו, זה שהוא עמל בתורה ותלמיד חכם, גם אם זה בפלפולים שפחות מובנים לה, 

הנידון מה צריך להיות הדגש בישיבות.

וגם מה ההגדרה להלכות בסיסיות?

למשל כשרות במטבח - את הבסיס אני מניחה שכל בחור ישיבה יודע 
מי שלא מצוי במטבח ונמצא בישיבה או תחת שולחן הוריו למה שידע אם הוא לא לומד למבחני רבנות?

שבת? באיזה הלכות שבת נתקלת שלא הכירו?

אני מסכימה עם מה ש @פשוט אני.. כתב למטה, 

לי הרבה יותר חשוב הרוח התורנית של הבחור, הלימוד תורה שהוא בוחר ללמוד , ה "עשה לך רב" של הבחור שילך וישאל שאלות את רבותיו

ופחות מעניין אותי אם הוא יודע מה הדין של קולפן בשבת [אני כן חושבת שבהתאם לתקופה שהוא נמצא בחיים ראוי שילמד] 

ואגב- גם בתיכון, לרוב בנים נבחנים ב 5 יחידות גמרא בשונה מבנות שנבחנות ב 5 יחידות הלכה. 

לגבי הלכות טהרת המשפחה- לפחות בתקופתי זה לא משהו שהיה נלמד באולפנות, אלא נלמד גם כיום אצל המדריכת כלה. 

וגם לא התיימרתי לדבר בשם כל הבנות, חלק כן..

פשוט נתקלתי בסיטואציה שחזרה על עצמה כמה פעמים..

פעם אחת, נטשטש פרטים וזה, ניגשו אל בחור ישיבה מס' אנשים כדי לקבל מענה לשאלות בסיסיות שאפילו אני ידעתי לענות עליהן והוא לא וזה היה קצת לא נעים

אני לא מדברת על ידיעת הלכות עם כל הראשונים אחרונים אלא ברמה של להגיד אסור או מותר.

אני חושבת שצריך לעבור על קיצור שולחן הערוך המקוצר רק כדי לדעת מלמעלה דברים בסיסיים

בלי כל העומק שלומדים בישיבות בשביל האנשים מחוץ לישיבה, זה לדעתי יכול להספיק.

אולי התפיסה שלנו לדברים בסיסיים שונה 

היה ילד ששאל חיממתי במיקרו בשרי בכל חלבי בטעות

או שטיפת כלים בשריים בסקוץ' חלבי וכו'

כאלה

בגלל הלימוד הכבד בישיבות יש תחושה שצריך לדעת הכל הכל מהבסיס כדי לענות על שאלות וזה מוריד להם את הביטחון , ככה הרגשתי, לענות אפילו תשובות בטוחות כמו להגיד תשובות שמאפשרות להחלץ מהסיטואציה בצורה שפותרת את כל החששות.

אפשר לעקוף שאלות כאלה ולתת בינתיים מענה בטוח זמני

כמו למשל לומר בינתיים תחליף סקוץ' כי ככה וככה, אם חוזרים ועונים אח"כ הרי זה משובח,

אבל לומר "לא יודע" ולהסתפק בזה למי שמעריך אותך ותופס ממך למרות המעלה של הענווה.. זה נותן הרגשה לא טובה. ראיתי את האכזבה שלהם בעיניים .

להגיד "איני יודע", במקום להגיד את הדבר הכי קל בעולם ("אסור"), זאת גדולה של ממש!

מה אכפת לי להגיד "אסור"? אני בטוח לא אגרום לשואל להיכשל, בטוח לא אגרום לו להטריף את המטבח או לאכול טרף, ואני גם יוצא אחד חכם שמבין בהלכות כשרות.

דווקא להגיד "אני לא יודע, תצטרך לברר אצל אדם אחר" - זו גדולה של ממש!

דמייני רופא צעיר, רק סיים את הלימודים.

נניח שאת שואלת אותו על אדם קרוב, שלקח כדור ללחץ דם אבל בכל זאת לחץ הדם שלו גבוה.

את מעדיפה שהוא יענה את התשובה הבטוחה והקלה ("לא לוקחים שני כדורים ברצף בלי הוראה מפורשת של הרופא המטפל"), או שיגיד "אני לא יודע, תצטרך לשאול רופא אחר"?

בעייני להגיד "אני לא יודע" זו תשובה הרבה יותר טובה.

אם ב"לא יודע" אתה גורם לילד לחשוב שאתה לא עושה כלום בישיבה- זה לא טוב במיוחד אם לא הולכים אח"כ לברר ולענות שוב!

זה גורם לרושם שלילי כלפי הלומדים כאילו הם מחממים כיסאות בבית מדרש.

אם זה מול מביני עניין זה משהו אחר

ובכן, הוא לא מכיר את עולם הישיבות - וזאת לא בעיה של הביינישים.

בייניש לא צריך ללמוד בע"פ את השולחן ערוך רק בשביל להוכיח לאנשים שהוא "עושה משהו", לא בשביל זה הוא מגיע ללמוד.

זה לפעמים גורם לקידוש או חילול ה',

וכן, זה חשוב איך לומד תורה נראה ומתנהג.

את רוצה עולם ישיבות שבו לומדים קודם כל את הבסיס של היום יום, כלומר הלכה, ורק על גבי הקומה הזאת מגיעים לתלמוד, ראשונים, אחרונים וכו'.

בהתאם לרצון שלך, את מקווה שהביינישים יעמדו בציפיות שלך בנוגע ליידע שאמור כביכול להיות להם.

המציאות היא שאין ישיבות כאלה (או שהן ממש נדירות), וזה ככה כבר מאות שנים. 

בישיבות לומדים לפחות 80% מהזמן גמרא, ואת הזמן שנותר מחלקים בין שלל "מקצועות" קודש נוספים, וההלכה היא רק אחת מהם.

להפיל את זה עכשיו על הביינישים, להגיד להם שהם גורמים לחילול ה' בגלל השיטה שבה לומדים תורה בכל הישיבות בעולם כבר מאות שנים, זה נראה לי לא הוגן.

לא הבנתי אז שאלתי.

זה בהחלט להפיל 

דברים, אני פשוט מתארת מציאות מתוך השטח-

אני מספרת מה התחושה כצופה מהצד וככזאת שראתה איך הדבר הזה משפיע על אחרים.

אתה צודק שזה משקל כבד אבל זה לא בא מזה שאני רוצה שכך יהיה- התוצאה היא כזאת..

כי יש ציפיות לבנ"א שלא מכירים את העניינים מבפנים .

כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר

המחשבה כאילו יש לכל מקרה שקיים סעיף בקיצור שו"ע המקוצר.

וזה ממש לא....

שטפתי בשרי עם סקוטצ' חלבי - חם או קר? נקי או מלוכלך? שומני או עם פירורים? אוכל בשרי או ארוחה שאכלנו עם בשר? איזה סבון אתה משתמש?

ברור שהתשובה "תזרוק לפח ותקנה חדש" היא הכי פשוטה. ולפעמים נכונה הלכתית.

אבל להכנס לכל הפרטים, ולשקלל נכון - זה ממש לא "רק לדעת". בדרך כלל זה דורש ממש מקצועיות.

במקרה השאלה הזאת היא קשה מאד מבחחינת השיקול דעת - כי יש המון שיקולים למה להקל והמון למה להחמיר (כי המקרה הקלאסי הוא - [להחמיר כי] מלוכלך, שומני עם ממש פירורים, [ולהקל כי] לא ממש חם, ועם סבון, וגם אחר כך זה רק לשטוף ולא לאכול ממנו.

שצריך תשובה מעשית, מה כ"כ רע לתת לו תשובה בטוחה?

ובא אלי אדם עם שאלה - האם להשקיע במניה מסוימת. אז קודם כל אסור לייעץ בלי רשיון, אבל אפילו עם רשיון, זה לא אומר שאני יכול לתת תשובה בטוחה.

אם את רוצה שחוץ מזה אחרטט בבטחון על נ"ט בר נ"ט ושיקולים להחמיר ולהקל, אני יכול. זה הסיפור?

"שאלה מצויינת שאלת!" ותלך לברר במרץ ותחזור אליו עם תשובה זה יתן המון,

ובינתיים עד בירור התשובה הפרטנית להמליץ פתרונות בטוחים

(ברור שהייתי שמחה אם כן אבל זה לא הנושא)

אלא מבחור תורני מאוד שמקדיש הרבה שנים מחייו ללימוד תורה..

אז לפי התגובות, אני מבינה שהשאלה מראה על בורות מהי הלכה איך פוסקים אותה

אבל צריך שיהיו איזשהם כלים להתמודד יפה ובכבוד עם שאלות של אנשים טובים שיש להם הערכה ליהדות וללומדי תורה

ואת הענווה של ה"לא יודע" לשמור לזמנים אחרים קצת או לומר "לא יודע" בצורה שלא תאכזב את השואל.

במבחני רבנות אין רק הלכות בסיסיות

אבל מה לגבי עזרה ראשונה? בסיסי? או מקרים פשוטים?

לא הגיוני שכל אשה תצטרך מבחנים לרבנות כדי לנהל מטבח

רוב הזמן הדברים הם מקרים פשוטים או יחסית פשוטים...

לומדים את הכללים, ובוחרים פוסק שלפיו אתה הולך.

אז כל האנשים צריכים רב צמוד בזמן שהם אוכלים ארוחה תמימה או שותים מרק?

אני לא מפקפק בו, אגב לא מכיר אותו. 

רק אומר,לפעמים אצל תלמידי חכמים מרוב ידע (שזה טוב!!) נוטים להתחיל לחשוש לכל הפוסקים

בזמן שמאדם פשוט זה בכלל לא נדרש

להגיד שחובה לעבור בחינות ברבנות כדי לא להתחייב בסקילה, זו הגזמה פרועה.

וחיזקת את זה.

אם כך כל בחור ישיבה צריך ללמוד לפחות פעם אחת טוב.

כי מי שלא לומד כנראה עובר על לא מעט איסורים, וחלקם בסקילה

ואי אפשר להתעלם מזה. 

למשל לפי שו"ת מהרי"ט צהלון אין איסור בורר בין מוצק לנוזל.

חכה קצת לפני שאתה סוקל אנשים...

לבין לדעת לענות ב'שלוף'.

הלימוד בישיבה הרבה פעמים לא עוזר ל'שלוף'.

[ולפעמים אפילו גורם לכך, שהלומד רואה מורכבות בשאלות שבלעדי הלימוד הוא היה עונה עליהם ב'שלוף'.]

אבל בד"כ, למי שלמד הרבה בישיבה יש יותר כלים למצוא תשובות לשאלות, [לפי רמתו, בין אם זה לפתוח את הספר המתאים, ולהבין, ובין אם זה לעיין בסוגיא ולהכריע].

אמא שלי גם ביקשה ממני אותו דבר, אבל ידעתי שיש לה סטנדרט גבוה, כלומר אם אני בישיבה הרבה זמן אז אני מבחינתה אמור להכין שיעור ארוך ומעניין וברמה גבוהה. אז כל פעם שהיא היתה מבקשת הייתי אומר לה בכיף. למדנו סוגיה מאוד מעניינת מה קורה אם אדם בועל את אחותו, נולדת בת והוא בועל אותה ונולדת עוד אחת והוא בועל גם אותה, כמה איסורי עריות הוא עבר, או לחלופין ששאני יכול להעביר שיעור מה קורה אם עשרה אנשים במקל אדם אחד, האם הלכתית הם רצחו אותו או לא

הייתי מלמד את השיעור לפרשת שבוע של הרבי מליובוויטש, מתוך "דבר מלכות" של אותו השבוע

מה שכן נכון, זה שבחור ישיבה שמסבירים לו הלכות בשר בחלב או בישול בשבת (מעשי, לא סוגיה במסכת שבת) עלול לקלוט יותר מהר את השיקולים ההלכתיים מאשר מישהו שלא למד בישיבה, שעלול להיות פחות מודע לניואנסים או לדרך חשיבה הלכתית

וואו, נפעמתי.

במלוא הרצינות.

שביינישים בעיקר לומדים גמרא. שמשם מתחיל הכל. יש דרך ארוכה עד השלב שהחומר הגולמי הופך להלכות של ממש. וגם אם לומדים המון משם, ביינישים לומדים בעיקר סדר נשים ונזיקין, ואין שם כל מיני דברים כמו נטילת ידיים לדוגמא.

אני באופן אישי למדתי גם על הלכות יומיומיות אבל די באופן עצמאי, והדבר המובנה היחיד כמעט שעסק בהלכות מעשיות היה לפני הצבא, מה שהיה מאוד מצומצם בהיקף יחסית לשאר מה שלמדנו.

(לגבי פלפול, הזכרת לי שהיתה סדנת שיעורים בנושא הלכות ייחוד. היא התעמקה בדברים הבסיסים כמו מה זה כשר ומה הכוונה אשתו שומרת עליו ודיני גויים, דבר לא ממש מעשי כי תמיד אפשר פשוט לפתוח דלת. כמעט לא התעסקנו בשאלות מעשיות איפה שאי אפשר לפתוח דלת או להתעמק בדברים הכתובים, כמו ייחוד בשמירה או בטיול)

אני באמת לא מבין איך אפשר לחיות חיי תורה, אם לא יודעים לקיים אותה בהכי בסיסי...

הרי כל עבירה או מצווה משפיעות על הנפש. 

עם כל הכבוד שגמרא זה המקור אבל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. 

ולמה זה ככה? זה באמת שאלה...  לדעתי צריך זמן לפלפולים וזמן להקיף את השולחן ערוך

דיברתם פה על הלכות כשרות, זה עוד ניחא...

מישהו פעם לקח אותי לטיול עם כולל אברכים,

כל הדרך באוטובוס הם התפלפלו על סוגיות ביבמות ונידה וכו' והביאו שמות של ראשונים.. לא הבנתי כלום.

כשעצרנו, לא היה מספיק מים לנטילה, ואף אחד מהם לא ידע הלכות פשוטות מה עושים.

אני נהייתי הרב שלהם 

בשביל הלכה מסוימת שאתה צריך עכשיו ברגע זה, אתה יכול לשאול את הרב שלך או לפתוח ספר או לחפש באפליקציה המופלאה של פניני הלכה (ושאלות בשבת יוכלו לקבל מענה בספר "שמירת שבת" או "מנוחת אהבה"). כלומר יש לך איך להשלים את החסר ברגע הצורך. בסופו של דבר, אפשר להסתדר*. 

אבל אם לא תלמד בישיבה את הש"ס, מתי ואיך תשלים את זה? 

*ברור שהמצב האידיאלי הוא שכולם ידעו הכל, אבל זה לא ריאלי, הזמן בישיבה (ובחיים בכלל) הוא מוגבל ובסופו של דבר צריך לבחור איפה נותנים את הדגש.

בסופו של דבר אותם אברכים מהכולל ידעו על הלכות נטילת ידיים (בזכותך, ואם לא היית שם אז הם היו עושים שיחת טלפון קצרב לרב שלהם), ואילו אתה לא ידעת את החומר שהם למדו - ואת זה אי אפשר להשלים בשיחת טלפון.

מי שחשוב לו לקיים את התורה, אמור ללמוד איך מקיימים ואיך לא לעבור עליה.

מה עם שאלה שהתעוררה בשבת לדוגמא? מה עם טיול? לא תמיד יש רב.    הלכות של יום יום חייבים לדעת לבד.

אם אדם יקרא כל יום במהירות יחסית שולחן ערוך, הוא ידע הלכות בסיסיות יופי!!  ככה אני עושה

ולבחור ישיבה בטוח שיש זמן לזה.  ויש מלא זמן גם לגמרא - בשפע!!

נכון בסופו של דבר אני לא יודע את מה שהם ידעו.. אבל כל הלימוד הוא בשביל לקיים.

אני מקיים את התורה - שזה הכי חשוב, בזמן שהם לומדים מה שלא נחוץ ובינתיים לא מקיימים אותה

כשרות זה גם יום יום, שבת, וכו'

הרבה לא יודעים.  

השאלה פה על אלה שלא יודעים.. 

עזוב שזה תגובה לא עניינית בכלל

לקיום התורה צריך להגיע לפני הכל.   זה מה שמשפיע על הנפש... ועד שיגיע לשם מה? יעבור עבירות?!

יש זמן לכל דבר, ולא קשה לקחת שעה ביום ללמוד הלכות.

כל הכבוד לכלים וכו' אבל יש בסיס...

זה יפה שתקרא לזה לימוד הלכה, זה גם נכון כמובן, אבל כמה זמן יקח עד שהוא ידע מה לעשות?

צריך הנחיות עכשיו שלא לעבור עבירות ואיך לקיים מצוות. 

זה החוקים של הקב"ה וצריך לדעת אותם לפני הכל.

אז סבבה, ללמוד גם את זה וגם את זה.  כמו שאתה אומר.. אנחנו מסכימים?

קישור לתורה, ואהבת התורה זה אחלה, באמת. 

אבל אין בור ירא חטא - לא אני אמרתי.

(אגב, תגיד לו שגם במבטא ספרדי התורה נשארת אותו דבר )

יעל, את צודקת מאד. צריך לעסוק בישיבות גם בלימוד הלכות. לפחות להגיע למצב שבחור ידע מה הפרמטרים ואיך לדון בהלכה, למשלף  האם חם/קר , בן יומו, נותן טעם לפגם וכו' וכן בהלכות שבת. וגם שידע היכן לעיין, באיזה ספר ובאיזה מקום כדשי לענות על שאלה הלכתית המתעוררת במטבח או בשבת

בדרך כלל גם למי שלמד קשה מאד להכריע בשאלות

יש שאלות פשוטות וברורות או שיש התייחסות מפורשת (ובלי מחלוקת!). הרוב הגדול מורכב, וכל פרט יכול לשנות, ולפעמים קשה להעריך מה הסיטואציה בדיוק, והרבה דברים תלויים במחלוקות ובמורכבות

תודה!

קשה לדעת ולזכור הלכה פרקטית, בדברים שלא עוסקים בהם למעשה [או לפחות, נשאלים עליהם למעשה לעיתים קרובות].

זה קשה גם למי שלומד הלכה ברצינות.

זה נעשה בכוונה. זאת שיטת הלימוד.

אצל הספרדים הקדישו חלק משמעותי מהזמן ללימוד הלכה, וזה קורה עדיין במקומות כמו איש מצליח.

אני חושב שהסיבה שזה מפריע לך היא כי את מחפשת בחור שהוא תלמיד חכם. יש כאלה, אבל בד"כ הם מבוגרים.

הרוב פשוט צריכים עוד זמן, וכדאי להמתין, במיוחד אם זה חשוב לך. ובכלל הרצון בבעל כזה הוא מקסים בעיניי.

את יכולה לנסות לחפש בחורים בישיבות שיש בהם לימוד עמוס, כמו איש מצליח, אבל בציבור שלנו זה לא כל כך מצוי.

נראה לי גם שבכללי אצל החרדים, בגלל שהלימוד הוא *רק* תורה, יותר מצוי בחורים צעירים שהראש שלהם עובד בדומה ובקירוב לאיך שראש של תלמיד חכם עובד. אבל יש מקרים יוצאי דופן.

כתבתי קצת מבולבל מחוסר זמן 

לא יודע לדבר בשם כל הישיבות.

יש ישיבות עם סגנון לימוד ספרדי, שבאמת עיקר המטרה שם זה לדעת איך לפסוק הלכה. לומדים את הסוגיות מהגמרא דרך הראשונים, אחרונים, עד לפסיקת הלכה מעשית. וזה גם דבר שלוקח המון זמן. כל סוגיה היא ארוכה. 

אני לומד בישיבה עם סגנון לימוד אשכנזי. שם המטרה זה בכלל לא פסיקת הלכה. אלא המטרה זה לדעת איך ללמוד סוגיה בעיון. לדעת איך ללמוד גמרא נכון, איך לחשוב עם שכל ישר. לחקור ולהבין את כל השיטות השונות, גם את השיטות שלא נפסקו להלכה. להבין את ההווה אמינא של הגמרא, ולהבין את המסקנה. לדעת להוציא מתוך הסוגיות הגדרות כלליות למושגים, לדינים. לדעת לשאול את השאלות הנכונות. לדעת לדקדק בלשון הגמרא והראשונים, ולהקיף את כל האפשרויות השונות להסביר אותם. לדעת להקשות קושיות טובות, ולענות תירוצים שמספקים את הדעת. כל הדברים האלה נקנים במהלך הרבה שנים של עמל בלימוד, של סוגיה אחר סוגיה. 

בגלל זה המסכתות שלומדים, זה מסכתות שיש הרבה מה לעיין בהם, גם אם אין בהם יותר מידי נושאים שקשורים להלכות מעשיות שהאדם הממוצע יתקל בהם. 

ומה עם לימוד הלכה? בדרך כלל רוב התלמידים מקדישים חלק קטן מהיום ללמוד הלכה בעצמם או עם חברותא. לרוב לומדים משנה ברורה, שזה גם לא לימוד קצר. לוקח כמה שנים להקיף את כל המשנה ברורה. וגם אז בכלל לא נוגעים בהלכות כשרות, שזה לא נמצא בכלל בחלק אורח חיים בשולחן ערוך אלא ביורה דעה.

אז איך יודעים הלכות כשרות? הכי טוב לשאול את אמא חח. ואפשר לקרוא ספרים שמסכמים את ההלכות האלה בקצרה. 

בסוף את רוב ההלכות המעשיות אנשים יודעים מהסביבה, מהבית, מחברים, מרבנים או שבאמת הם קראו קיצור שולחן ערוך פעם אחת או ילקוט יוסף.

אבל באמת אחד שלמד בישיבה כמה שנים צריך לדעת איפה לחפש. הוא אמור להכיר את הספרות ההלכתית מלמעלה, והוא צריך לדעת באיזה ספרים הוא יוכל למצוא תשובה לשאלה. אבל באמת יש שאלות מסובכות שדורשות שאלת רב.

חוץ מזה בישיבה משקיעים גם זמן ללמוד תנ"ך, אמונה, מוסר, חסידות. כל אחד מחלק את הזמן שלו איך שהכי טוב לו. אבל בסוף רוב היום זה לימוד גמרא (שלוש סדרים, שזה בערך 8 - 9 שעות), ולא תמיד הכי קל להכניס את שאר הדברים לתוך סדר הלימוד, כי קשה למצוא זמן. בקלות אתה מוצא את עצמך שובר את הראש מתי אני יכול להכניס לימוד הלכה לתוך הסדר יום העמוס שיש לי. 

גם בישיבות עם סגנון לימוד אשכנזי בסוף ידחפו ללמוד הלכה בעיון. אבל זה לאחר הרבה שנים של לימוד. כי התפיסה היא שבשביל לדעת לפסוק הלכה, אתה צריך לדעת ללמוד כמו שצריך. ורק אם אתה יודע לעיין בגמרא כמו שצריך, אחרי כמה שנים, אתה יכול גם ללמוד איך פוסקים דרך זה הלכות. כי בסוף ההלכה מתחילה מהגמרא, לכן בשביל לפסוק נכון אתה צריך להבין טוב את הסוגיה, את הראשונים, את כל הסברות, את כל הקושיות, ואז תבין למה פסקו כך ולא אחרת, תבין את העיקרון שעומד מאחורי הפסיקה, שלפיו תדע לפסוק גם במצבים שלא כתובים במפורש בספרים. 

מוזר שלא מקדישים קצת יותר זמן לעבור על לפחות קיצור שולחן ערוך/פניני הלכה או משהו כזה. 

לדעתי זה חשוב מאוד,מוזר לי החיפוף הזה אבל אל תתיחסו אלי כי אני לא מבינה כלום..

זה אומר שרק למעטים מאוד יהיה בניין גבוה בנוי היטב.

זה באמת הבסיס לדעת הלכות הנחוצות ליום יום. אבל זה לא בהכרח תפקיד הישיבה ללמד אותו את הדברים האלה. כל אחד יכול לפתוח לבד קיצור שולחן ערוך או ילקוט יוסף או פניני הלכה וללמוד, הוא לא צריך רב בשביל זה. יש כאלה שמגיעים לישיבה אחרי שהם כבר יודעים את רוב ההלכות הנחוצות, ומי שלא, אז יש לו אחריות אישית להקדיש זמן בשביל ללמוד את זה. לדעתי כל אחד צריך ללמוד את הרוב כבר בישיבה תיכונית, וברור שמי שלא למד חייב ללמוד את זה. 

הרבנים באים בשביל ללמד אותך איך לעיין ולהעמיק, וזה נעשה בעיקר בלימוד הגמרא. הם כן דוחפים ללמוד הלכה, אבל הם לא יעברו אתך על כל סעיף בשולחן ערוך, וגם אין צורך שהם יעשו את זה, אתה יכול להבין את הרוב לבד, רוב ההלכות הנחוצות לא מסובכות כל כך. זה שצריך ללמוד הלכות נחוצות, זה לא אומר שזה צריך להיות בתוך הסדר הקבוע שהישיבה קובעת. אכן יש לפעמים שיעורי הלכה, אבל הם מתמקדים יותר בעיון בסוגיה הלכתית מסוימת, בעיון בסעיף בשולחן ערוך וכד'. אי אפשר באמת להקיף את כל ההלכות דרך שיעורים כאלה. וזה בכלל לא המטרה של השיעורים האלה. שיעורי הלכה בישיבה באים לעיין בהלכות מסוימות שיש מה לעיין בהם, ולא סתם לקרוא הלכות פשוטות שאולי התלמיד לא יודע.

בישיבה יש נטייה חזקה להבין מה הסיבה מאחורי דעת התורה

אך זמן ההבנה לעומת ידיעת ההלכה, גדלה לאין שיעור!

בנוסף, שלא כל הבנה היא נפסקת להלכה.

ו, הרבה מהנלמד לא רלווטי ליום יום, כמו מסכת קידושין, גיטין, בבא קמא-בתרא בעצם כל המסכתות הישיבתיות.

אבל זה אכן בעייתי שלא לומדים הלכה לבד..

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

אם זה חסר טאקט זה שלה אבל כנראה היא רצתה ממש לשתף... 

היא כותבת לכן את זה דווקא בתור בנות שמבינות את הכאב ואת גודל הנס!!

אני בטוחה שהיא מתפללת עליכן!! ואולי היא חושבת שזה שקרה לה כזה נס יכול לעודד אתכן שבקרוב גם לכן זה יקרה!

זה לא טוב המבט הזה ששם במרכז את הכאבים של עצמו, לכולם יש כאבים... אז נשתף רק בדברים עצובים?? 

אומרים שיותר מלהשתתף בצער הזולת קשה להשתתף בשמחתו...  

מובן שיש קושי ומותר קצת להתמסכן אבל זה לא צריך להיות הלך הרוח שלנו אנחנו צריכים לחזק אחד את השני! 

אני לא שופטת אותך באופן אישי בטוחה שהיה כואב לקרוא דבר כזה... אבל זה ציבורי ואני חייבת להביע את התנגדותי כלפי המגמה והאוירה הזאת אצל רווקים... זה משגע אותי😟

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !