לא מה הגורמים, אלא מה התנאים שמוכיחים שקיימת התאמה זוגית?

אני לא לגמרי סגור על המונח הזה ומשמעותו...

ברור שיש המון רמות של "טוב להם ביחד", אבל בסופו של דבר השאלה היא מה החלופות. האם להמשיך לחפש או לומר "טוב מספיק, נשארים כאן". או שבעצם זה רע מאד...

באמת מנסה להבין....

אני מניח שהיו זוגות מאוהבים שהאמינו בכל ליבם שהם שייכים לאופציה השניה, ואנשים אחרים או הם עצמם יגידו "בכלל לא מתאימים"; ולהיפך, זוגות שהתחילו ברמה הנמוכה - ואדייק, "נחמד כזה, יש על מה לדבר אבל לא יותר מזה; אבל אם נחליט להתחתן יהיה לנו טוב ביחד כי אני אדם טוב וגם היא ואנחנו נעשה מה שצריך כדי להסתדר טוב ביחד" - והגיעו (אחרי החתונה? בטוח שבציבור החרדי נמצא גם כאלה) לחיי נישואין מצויינים

ולכן אני מבין שההתאמה איננה רמת ההנעה, המוטיבציה, לקרבה/נישואין, אלא משהו נוסף, של השאלה עד כמה נוכל להסתדר יחד. התאמה כנראה יכולה ליצור מוטיבציה... אבל לא בהכרח בצורה בלעדית

נ.ב. אנשים אחרים - שרואים את הקשר ואומרים לך "אתה סתם עושה את זה, זה לא מתאים לך, לא בשבילך"

ב. השכל יכול להעיד שיהיה בסדר, או לפחות אני יכול לחשוב שזה מה שהוא אומר, כאשר יש אי-התאמה

א. לא כל בן אדם - במיוחד מישהו שלא חווה את זה - יחפש אהבה משמעותית

הרבה פעמים אדם מקבל החלטה שאיננה טובה לו. ויעידו הרבה זוגות שהתחתנו מתוך אהבה והתגרשו, גם בלי שהתברר מידע עובדתי חדש שהוסתר ע"י אחד הצדדים, וכן הצליחו לנהל - כל אחד מהם - מערכת יחסים טובה בזמן אחר.

ולפעמים אדם חיצוני יכול לומר לך "אתה עושה טעות", לא בגלל שהוא יודע מידע שלא ידוע לך, אלא בגלל שהוא אובייקטיבי יותר, חכם יותר, מפוכח יותר, עם הערכת מציאות בריאה יותר...

אני מרגיש שאתה לא נותן אמון באופציה הזאת, של אדם שפועל למען אדם אחר מתוך רצון לעזור ובדרכים שהן הגיוניות וסבירות כשלעצמן. אתה חושד באנשים שאם הם אומרים משהו זה נובע מטעות שלהם, רוע לב (לא מודע?) שלהם...

ברור שכל האפשרויות קיימות.

הבאתי את מה שאנשים אומרים כדוגמה לזה שאכן אנשים אובייקטיביים יכולים לפעמים לראות זוג שעושה טעות. זה הכל. אם אתה רוצה, תחליף את זה באותו אדם עצמו אחרי שנה.

מה שרציתי לומר היה שבעיני המושג "התאמה" הוא מושג שמאד קשה למדוד אותו או להתייחס אליו, ואשמח להבין מה פירושו של המושג הזה. מה זה אומר "היא מתאימה לי"? שכיף לי איתה? זה משהו אחר. לא אמרתי "כיף לי", אמרתי מתאימה. זאת שאלה אחרת.

אתה טוען שרמת הקרבה הרגשית והאמון השכלי (תשתמש במונחים שלך אם שלי לא מדויקים) בשקלול הנכון=התאמה בדיעבד. (נכון?)

אני טוען שאם כך, למה צריך בכלל את מונח ההתאמה - פשוט תגיד "כיף לי ואני סומך עליה". או שבעיניך זה באמת מונח שקול

מה מרתיע בזה? מה אתה חושב שתצטרך לשלם עבור זה?

איזה מאמץ כרוך בזה?

אם תסביר יותר נראה לי שיותר נוכל להבין..

מאמץ זה נשמע לי דבר מלאכותי. אולי אתה סולד מקשר מלאכותי כדרך להגיע לקשר עמוק?

זה נשמע ביטוי מאוד לא חיובי.

אם הבחורה נראת לך בעלת פוטנציאל לקשר טוב איתה - לך על זה.

אם נראה לך שלא - אז לא נורא.

מה זה "לשכנע את עצמי"? למה צריך את זה?

אם יצא לך להכיר בנאדם שוואלה קלטת שאתה יכול להיות חבר טוב שלו - אז אתה זורם לשם. ככה גם עם בחורה.

אולי זאת בעצם השאלה שמעסיקה אותך?

אם זה כך - מה שמוזר לי שאתה כותב "וואלה אני יכול להתחתן איתה", משמע שאתה מזהה שהקשר הוא פוטנציאלי לחתונה, לכאורה זה הסרט הכי ורוד שיכול להיות, לא? 

כמו שאתה מציג, כל ה'כותרות' שאתה כותב בכרטיסי שידוכים קיימות אך הקשר עצמו לא טוב - צריך לברר מה לא טוב בקשר עצמו. כל קשר בפני עצמו. זה משהו ממש פרקטי ספציפי שאץה צריך לבדוק כלפי כל בחורה.

אולי זה דורש ממך לשבור את ה'סכמות' שפתחת לעצמך בראש לגבי הבחורה שמתאימה לך. נשמע מאוד הגיוני.

אני לא יכול להתחתן איתה אם אני לא רוצה.

ותודה @צהרים על הפרגון

כשאתה אומר "בלי אהבה זה לא יקרה" - איך אתה, כנשוי, תתרגם לי, כרווק מה היא כן אהבה שנדרשת שלזה, ומה לא?

למה ההחלטה של "אני הולך להקים בית עם __, והיא אדם שונה ממני, יש לה רצונות וצרכים אחרים, היא בן אדם לעצמה, אבל יש לנו יעד משותף" לא יכולה להספיק? ולמה הרגש שרוצה קרבה (זאת אהבה?) שאמנם מיקל על כל הסיפור, הוא קריטי יותר מאשר הנכונות לעבוד נכון?

לעצם המקרה הקונקרטי כאן אני לגמרי מקבל שלא בהכרח יש סיבה להשקיע בטירוף... אבל מנסה להבין באופן עקרוני (השיקולים של בחור בן 22 לא יהיו אותם שיקולים של רווק בן 44)

אהבה זה לבבות באוויר. לא 'התאהבות' שאדם עם ראש בעננים אבל כן משהו שרק איש ואישה כולים להרגיש אחד עם השני.

בוא ניקח בחור בן 44. פגשתי אחד כזה, היום הוא בן 46.

ההיא לא התאימה לו, את ההיא הוא פספס, את זאת הוא לא רצה. 

עכשיו נגיד שהוא פוגש מישהי, והם מחליטים שלא טוב היות האדם לבדו. הם חיים ביחד, ונחמד להם - כמו כל שני אנשים סבירים וחביבים. מצידי שיישנו בשני חדרים נפרדים. שיבחרו עד כמה לשתף ועד כמה לא.

יגדלו ילדים ביחד, ישלמו ארנונה ושכירות.

מה רע?

ברור שיכול להיות יופי וכיף. הוא יכול גם להתחתן עם מישהי אחרת שיש לה יותר תכונות שהוא אוהב. אבל הוא בחר בזאת, וחי איתה - לא יכול להיות לו טוב? טוב באמת? עדיף שימשיך לחפש?

שלא צריך להיות כ"כ רומנטיקן? אפשר גם בלי זה לבנות בית בריא?

באמת אני חושב שמתקרבים לגיל ה35 באמת המחשבה נראה לי מתהפכת מבחינת השיקולים.

אפשר להציב רף נמוך כמו שאתה מציע, אבל בדר"כ זה לא מה שהאנשים מחפשים.

יכול להיות שיש אלטרנטיבה מלבד להמשיך לחפש. מה שאתה מתאר זה ממש יאוש מהחלום. זה לא נראה לי כ"כ דבר חיובי.

אני מנסה לנהל דיון שיזקק את החלום של "זוגיות נפלאה עם מישהי שהיא מושלמת באמת, בלי דאגות כלכליות ועם מרפסת מעל האגם" לשאלה מה באמת צריך. על מה לא לוותר, מה חיוני, מה המחירים של כל דבר.

אתה יכול להתארח בבית של מיליארדר, להשתרע על איזו ספה שבא לך, ולאכול מה שאתה רוצה. 

ואתה יכול לחיות בתנאים שהקב"ה נתן לך, ולנהל תקציב, ולהחליט שאתה לא תקנה היום גלידה כדי שיהיה לך דג טוב יותר לשבת. 

אבל בשביל לנהל תקציב אתה צריך להבין מחירים.

אהבה וקרבה רומנטית זוגית זה צורך אמיתי.

לא סתם נתת דוגמא על אדם בן 46 ולא סתם לא כולם רוצים לחיות בדירה נפרדת מהבן/בת זוג ולנהל ככה בית.

בודקים בדייטים אם יש אפשרות להגיע לרגש אהבה אמיתי. לא צריך להרגיש עם הראש בעננים (ויש הרבה סכנות שמרגישים ככה) אבל כן צריכה להיות ודאות רגשית חזקה.

אהבה זה הצורך בה' הידיעה שצריך לבדוק.

כשהגיל מתקדם ועולה חשש רציני שזה לא יקרה, אז בהחלט נכנסים לפשרות כואבות בתחום. אבל זה מקרה קיצון.

אבל על כל דבר אפשר לוותר - השאלה מה מקבלים במקום.

אני רוצה להציג את הצד שאומר:

אהבה זה טוב, אהבה זה חשוב. אהבה זה כיף.

זוגיות במנותק מאהבה זה חשוב, זה טוב, זה אפילו כיף (כמובן אם מנהלים נכון, לא בשנאה)

משפחה במנותק מאהבה זה חשוב, זה טוב, זה כיף.

והאמירה "אם אין אהבה אין כלום" היא לא נכונה.

אם אין אהבה, אין אהבה. ואהבה זה החלק שהכי קל לבנות, כשיש לך זוגיות ומשפחה.

לבנות משפחה או זוגיות זה החלק הקשה...

זוגיות ללא אהבה זה כמו קשר סחבקי בין חברים. זה לא זה.

נשמע לי הזוי מה שאתה מציע ולכן קשה לי אפילו לדון על זה.

אם הצורך שלך לאהבה הוא לא כזה גדול - לך על זה!

ברור שבן אדם שמציעים לו עבודה קלה ומשכורת כבדה יעדיף את זה על פני עבודה קשה ומשכורת ברצפה.

השאלה היא כשאתה צריך לבחור.

לזוגיות כמו לאהבה יש כל כך הרבה צורות.

ברור שזוגיות עם אדם ששונא אותך זה אסון. זוגיות "כמו סחבק בין חברים" זאת אופציה יחסית סבירה

על לחיות בבית אחד עם האבא של הילדים שלך

על לחיות עם עוד אדם בוגר בבית

על הזכות של הילד שלך להכיר את אביו

גם אם הוא לא אפשרי. מתי שזה יוצא מגדר האפשר פשוט יש כאב עמוק קשה מאוד.

גם קיבלו את זה, "לא בשמים היא"..

ב"ה יש חסדים גדולים בעולם.

זה כמו שתגיד שרוב האנשים שאני מכיר לא מתו.

זה אכן לא מאד נדיר, וזה אכן מאפיין את רוב הזוגות הנשואים - לכן הם נשואים.

השאלה היא לא האם זה אפשרי. השאלה היא אם אדם מרגיש שיש לו סיבה לוותר, כי אולי הוא מהמעטים שלא יצליחו להשיג יותר, או כי יש שיקולים צדדיים חזקים מספיק, אם אכן כדאי לו לוותר

אנשים התחתנו כי היה אהה וחיבור ביניהם. משמע שזה מה שחשוב להם.

אהבה זה לא דבר צדדי זה הדבר העיקרי.

כל המשק בית לא שווה הרבה אם אין לך אהבה לילדים ולאישה שלך.

אהבת אישה זה לא כמו אהבה אחרת. זה צורך אחר.

התכוונתי לכך שיש הרבה זוגות שיש להם זוגיות טובה ולכן @קל"ת מתפללת על משהו מאוד סביר. עובדה מבחינה סטטסטית הוא קורה.

לא נאמר דברים חדשים.

מה שמצחיק זה שאתה מציין זוגות שהתחתנו מתוך אהבה כהוכחה לזה שאי אפשר בלי.

כמו להביא ג'ינג'ים כהוכחה לזה שכולם ג'ינג'ים.

ואני לא שולל את האפשרות, אבל גם לא למות במגפה אנשים התפללו. חלקם הצליחו, חלקם לא.

רק רציתי להגיד שזה מעולה להפלל עבור מטרה נעלה.

ואם אתה אומר "יש אנשים שיתמלאה בקשתם בתפילה ויש כאלה שלו" אתה מזלזל בכל הערך של התפילה. ברור שתפילה זה לא כספומט.

בהנחה שלאדם חברים, הוא לא צריך מערכת זוגית בשביל עוד חבר סחבק. אין לו צרוך בזה.

מה זאת אומרת "זאת אופציה יחסית סבירה"? אולי מבחינת הצורך שלך זה סביר, לרוב האנשים זה לא עומד בבחינת הסביר. זה עניין מאוד יחסי. חיים ללא (אפשרות ל)זוגיות טובה קשה לי מאוד לקרוא להם חיים טובים.

אתה החלטת שה סביר מבחינתך - אחלה דבר! לא נראה לי שנכון להשליך את זה לאחרים. זה ממש אישי כל אחד והצרכים שלו. ממה שאני מכיר - זה צורך אמיתי מאוד. וכן אנשים מרגישים שזוגיות ללא אהבה חסרה מאוד ויוצאת מגדר הסביר.

העולם קיים בצורה כזאת שאתה לא יכול לנסות הרבה מערכות זוגיות יציבות של הרבה שנים

ובדרך כלל החיים מזמנים לך מעט מאד הזדמנויות לבדוק איך נראית זוגיות

ברור שבחור שהתחתן עם מישהי ומנהל זוגיות נפלאה איתה מגיל 22 ועד 35, יגיד שזה חשוב ונפלא ואפילו הכרחי.

מצד שני מישהו שהתחתן עם מישהי מתוך פשרה - אולי יגיד שזה נורא ואיום, אבל השאלה מה הוא היה יכול לבנות חוץ מזה.

אני מדבר על - מה באמת קריטי. מה הוא שאי אפשר בלעדיו.

מה סדרי העדיפויות.

ברור שאהבה זה כיף וטוב וחשוב.

השאלה היא על מה אני יכול לוותר.

אתם שוב ושוב חוזרים לשאלה איך נראית זוגיות אידאלית, ומוכנים להרבה פשרות אחרות חוץ מאשר אהבה - הרגש המאד חמקמק (כמה אהבה צריך? איך מודדים בכלל?). ואני באמת חושב שאפשר טיפה להוריד את הרף. אם יועצי נישואין - שהם האנשם היחידים בעיני שחוו הרבה מערכות זוגיות לפחות ברמה מסוימת - שיש להם דעה מוחלטת, זה יעניין אותי באמת

אלא השאלה מה העיקר ומה טפל.

ממילא אפשר לוותר על הטפל בשביל העיקר.

אם אהבה זה טפל, אדרבה! - תוותר על זה בשביל העיקר.

הדיון שיותר נכון לקיים הוא מה שהעלת בחצי השני של התגובה - 

איך מודדים אהבה? איך אהבה מתפתחת? ממתי יודעים לזהות קיים פוטנציאל?

תעשה הבחנה בין שני הדיונים -

"עד כמה אהבה זה חשוב"

לבין

"מה זה אהבה"

אלו שני דיונים שונים לגמרי.

כמו הצעת עבודה - אתה רוצה תנאים ומשכורת

תנאים יותר טובים ומשכורת פחות? להיפך? זה מאד תלוי באדם, מאד תלוי כמה יותר טוב וכמה פחות טוב.

כמו שקודם כל נחליט שצריך תנאים טובם בעבודה, ואחר כך נחליט על איזה משכורת נתפשר

וזה לא נכון, כי ה ימשיך להיות משוקלל יחד

אח"כ תסביר למה היא טפל או עיקר.

יש לך הסבר למהי אהבה?

ואז להחליט מה חיוני ומה לא.

לא כדאי שתזלזל בזה שאנשים אומרים שאהבה זה העיקר מבחינתם. זה נראה לי לא נכון.

בטח שלא רגיש לומר להם שהם מתפנקים בשביל מותרות..

בדיוק כמו שמזרון נוח הוא לא מותרות, אבל אם אין לך, אתה מעדיף מזרון לא נוח.

והאמירה "אם אין מזרון נוח, או אם אין מזרון, אני ישן על ספסל בפארק" היא בעיני סדר עדיפויות לא נכון.

אך לא אפשרי במסגרת הזאת. זה דיון מורכב מדי שלדון על כך.

אם כל הדימויים שלך על מקום עבודה ועל מזרון נוח ולא נוח הם לרוונטיים מבחינתך סבבה.

אבל אין לך שום יכולת לדבר איתי כי אני תופס את הדברים באופן שונה לגמרי.

אתה חושב שהסדר עדיפויות דלך הוא נכון ושלי הוא פגום סבבה. כל עוד הנחה הזאת לא פתוחה - אני לרואה דרך לקדם את הדיון.

חזרנו לשאלת הכמות - כמה נחשב לחיוני, כמה לחשוב, כמה טוב שיהיה, וכמה ממש בונוס

שיהיו לו ילדים, אז יכול להיות מאוד שזה עדיף.

לפחות לדעתי, ואני חושב שזה די ברור.

לחיות בבית אחד עם גבר שאכפת לו ממך אבל לא "אוהב" אותך, כל כך כואב, שאת מתחילה להתחבא בשיחים (גם אם זה שיחים של רבנים)

אני בעד, ואותך זה כל כך מפחיד שאת בורחת לאופציות מאד בעייתיות

ממש לא. לכל זוג יש הפרדה ביניהם, השאלה כמה. יש כאלה שזה ברמת מברשת שיניים, יש כאלה שזה ברמת איזה אוכל הם אוהבים לאכול, לא נראה לי אסון שזה יהיה ברמת החדר שבו ישנים.

ב. גם אם מפחיד אותי - לגור לבד בבית, כשלכל החברים שלי יש את המשפחה שלהם שהיא לפני הכל, וממילא אני אחרי הכל, מפחיד אותי הרבה יותר. 

איש ואשה שחיים בבית אחד וישנים בחדרים נפרדים, יותר טוב מאשר איש שחי לבד אולי עם ילד מאומץ או אשה עם ילד שלא יודע מי אבא שלו

לאם חד הורית. יכול להיות מאוד שבשביל המבנה המשפחתי עדיף זוג הורים ללא אהבה מאשר להיות אם חד הורית.

אבל מציאות של זוגיות פושרת בין ההורים עדיפה על פני אם חד הורית

שבמקרי קיצון מה שהוא אומר נכון, שאפשר לוותר על 'אהבה' בזוגיות (רק במקרי קיצון)

הילד יחווה משהו כמו הורים גרושים (אולי יותר טוב אפילו). זה יותר טוב ממשפחה חד הורית גם אם זה לא המודל של משפחה אידיאלית

רואים את ההורים שלהם רבים. לפחות קצת, טיפה. נראה לי. לא ריב של שנאה, ויכוח.

ואני לא רואה בשום צורה איך הורים שגרים בבתים נפרדים הם טובים יותר מהורים שגרים בחדרים נפרדים ומתנהלים בצורה תקינה - כמו חברים.

שאנחנו מסתדרים ביחד אבל מעדיפים לישון בחדר לבד

למה חייב להיות או אוהבים או לא מסתדרים

ואולי זה יישמע מוזר, אבל יכולים להיות גם שני אנשים שמאד אוהבים אבל בגלל קור/חום וכדומה מעדיפים לישון בחדרים נפרדים...

לכן מראש אני קצת לא שותף לתחושות

בעיני להתחתן ולהישאר בחדרים נפרדים זאת מציאות הגיונית שאומרת "אנחנו מסתדרים אבל רוצים פרטיות", ואילו להתגרש זה אומר פעם אהבתי אותך ממש, היום לא מסוגל לגור איתך באותו בית ולא משנה מה המחיר שנשלם"

שתעשה טובה, ותמצא גבר, שיהיה האבא של הילדים שלה.

אשה שחושבת שהיא יכולה לגדל ילדים, אבל לא מסוגלת לתת להם להכיר את אבא שלהם - היא אדם מאד לא מוסרי. יש לי מעט מאד חמלה כלפי זה

הבסיס של האמירה נשאר נכון בעיני - מישהי שקל יותר בעיניה לגדל ילד לבד מאשר להתפשר על גבר בינוני ועל זוגיות טובה פחות, היא לדעתי עם סדרי עדיפויות פגומים.

זאת דעתי. על הרבה דברים בדיון הזה אמרתי את דעתי ואמרתי שמי שחושב אחרת לגיטימי גם אם אינני מסכים, כאן אני חולק על עצם הלגיטימיות של סדרי העדיפויות האלה.

אולי מתוך כאב - ואז לא באמת מדובר בעמדה מבוררת מספיק, ואולי באמת מדעה שכלית מנומקת. בכל אופן אני מזדהה עם העמדה הזאת

קודם כל, גם זה צורך, ולא רוצה להכנס לזה. כל אחד ישלים לבד.

דבר שני, מדובר כאן בשותפות יציבה יותר מאשר שותף לדירה. מדובר בשותפות שיכולה להמשך עשרות שנים.

אגב, מהרי"ל (גדול פוסקי אשכנז לפני 600 שנה) חי בדירה נפרדת מאשתו השניה, וזה מתואר בספרו כתופעה תקינה במסגרת שהיתה קיימת.

דבר שלישי - אתה שוכח ילדים. זאת האפשרות היחידה שהם יהיו קיימים. יגדלו, יראו בתים אחרים, ישאלו "למה אבא ואמא ישנים בחדרים נפרדים", ויענו להם "כי אבא אוהב לישון באור ואמא בחושך", יגדלו עוד יותר ויסבירו להם שבגלל הרצון למשפחה הם ויתרו על משהו (בהנחה שעם השנים לא עברו לחדר משותף)

חשבון משותף וכו' הם אלמנטים לא הכרחיים לזוגיות. יודע על זוגות שחיים ככה. שאלה של תכנון

שניכם תצטרכו לעבוד על זה..

אתה מחפש קשר שיזרום יותר בקלילות הכוונה? רוצה להרגיש שזה-זה מיד?

(לרוב לפחות זה ממש מובנה)

זה אדם שהוא עולם ומלואו. יש 20 שנה+ מאחוריו ולגם לך יש 20 שנה + מאחוריך.

כל העננת הלחץ של בגלל שזה דייט מאוד מפריעה לזרימה וגם אם לא. את לא מכירים באופן טבעי.

אולי אפשר לנסות לחפש אפשרויות יותר טבעיות להכיר..

נשמע לי לא תקין מצב בו רוצים קשר רק בגלל שעבדנו עליו קשה, (למרות שאני מבינה גם את המצב השני..)

חוסר הרצון לעבוד מעיד על חוסר רצון בקשר , לא?

אם כן, למה לכפות על עצמינו?

מה גורם לך לא לרצות לעבוד בקשר?זה משהו בבחורה?

חוסר הרצון אומר שאתה לא מעוניין וזה לגיטימי לגמרי.

שאתה סך הכל נהנה להיות בחברתה, נהנה להסתכל עליה ואוהב את מה שמצאת בה.. וגם אם זה כל מה שיש בה, יכולת להתחתן ולחיות איתה בכיף.

מה שיגרום לך להיות איתה, ולהשקיע בקשר. עד שתכיר אותה עוד יותר..

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

אם זה חסר טאקט זה שלה אבל כנראה היא רצתה ממש לשתף... 

היא כותבת לכן את זה דווקא בתור בנות שמבינות את הכאב ואת גודל הנס!!

אני בטוחה שהיא מתפללת עליכן!! ואולי היא חושבת שזה שקרה לה כזה נס יכול לעודד אתכן שבקרוב גם לכן זה יקרה!

זה לא טוב המבט הזה ששם במרכז את הכאבים של עצמו, לכולם יש כאבים... אז נשתף רק בדברים עצובים?? 

אומרים שיותר מלהשתתף בצער הזולת קשה להשתתף בשמחתו...  

מובן שיש קושי ומותר קצת להתמסכן אבל זה לא צריך להיות הלך הרוח שלנו אנחנו צריכים לחזק אחד את השני! 

אני לא שופטת אותך באופן אישי בטוחה שהיה כואב לקרוא דבר כזה... אבל זה ציבורי ואני חייבת להביע את התנגדותי כלפי המגמה והאוירה הזאת אצל רווקים... זה משגע אותי😟

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !