לא מה הגורמים, אלא מה התנאים שמוכיחים שקיימת התאמה זוגית?

אני לא לגמרי סגור על המונח הזה ומשמעותו...

ברור שיש המון רמות של "טוב להם ביחד", אבל בסופו של דבר השאלה היא מה החלופות. האם להמשיך לחפש או לומר "טוב מספיק, נשארים כאן". או שבעצם זה רע מאד...

באמת מנסה להבין....

אני מניח שהיו זוגות מאוהבים שהאמינו בכל ליבם שהם שייכים לאופציה השניה, ואנשים אחרים או הם עצמם יגידו "בכלל לא מתאימים"; ולהיפך, זוגות שהתחילו ברמה הנמוכה - ואדייק, "נחמד כזה, יש על מה לדבר אבל לא יותר מזה; אבל אם נחליט להתחתן יהיה לנו טוב ביחד כי אני אדם טוב וגם היא ואנחנו נעשה מה שצריך כדי להסתדר טוב ביחד" - והגיעו (אחרי החתונה? בטוח שבציבור החרדי נמצא גם כאלה) לחיי נישואין מצויינים

ולכן אני מבין שההתאמה איננה רמת ההנעה, המוטיבציה, לקרבה/נישואין, אלא משהו נוסף, של השאלה עד כמה נוכל להסתדר יחד. התאמה כנראה יכולה ליצור מוטיבציה... אבל לא בהכרח בצורה בלעדית

נ.ב. אנשים אחרים - שרואים את הקשר ואומרים לך "אתה סתם עושה את זה, זה לא מתאים לך, לא בשבילך"

ב. השכל יכול להעיד שיהיה בסדר, או לפחות אני יכול לחשוב שזה מה שהוא אומר, כאשר יש אי-התאמה

א. לא כל בן אדם - במיוחד מישהו שלא חווה את זה - יחפש אהבה משמעותית

הרבה פעמים אדם מקבל החלטה שאיננה טובה לו. ויעידו הרבה זוגות שהתחתנו מתוך אהבה והתגרשו, גם בלי שהתברר מידע עובדתי חדש שהוסתר ע"י אחד הצדדים, וכן הצליחו לנהל - כל אחד מהם - מערכת יחסים טובה בזמן אחר.

ולפעמים אדם חיצוני יכול לומר לך "אתה עושה טעות", לא בגלל שהוא יודע מידע שלא ידוע לך, אלא בגלל שהוא אובייקטיבי יותר, חכם יותר, מפוכח יותר, עם הערכת מציאות בריאה יותר...

אני מרגיש שאתה לא נותן אמון באופציה הזאת, של אדם שפועל למען אדם אחר מתוך רצון לעזור ובדרכים שהן הגיוניות וסבירות כשלעצמן. אתה חושד באנשים שאם הם אומרים משהו זה נובע מטעות שלהם, רוע לב (לא מודע?) שלהם...

ברור שכל האפשרויות קיימות.

הבאתי את מה שאנשים אומרים כדוגמה לזה שאכן אנשים אובייקטיביים יכולים לפעמים לראות זוג שעושה טעות. זה הכל. אם אתה רוצה, תחליף את זה באותו אדם עצמו אחרי שנה.

מה שרציתי לומר היה שבעיני המושג "התאמה" הוא מושג שמאד קשה למדוד אותו או להתייחס אליו, ואשמח להבין מה פירושו של המושג הזה. מה זה אומר "היא מתאימה לי"? שכיף לי איתה? זה משהו אחר. לא אמרתי "כיף לי", אמרתי מתאימה. זאת שאלה אחרת.

אתה טוען שרמת הקרבה הרגשית והאמון השכלי (תשתמש במונחים שלך אם שלי לא מדויקים) בשקלול הנכון=התאמה בדיעבד. (נכון?)

אני טוען שאם כך, למה צריך בכלל את מונח ההתאמה - פשוט תגיד "כיף לי ואני סומך עליה". או שבעיניך זה באמת מונח שקול

מה מרתיע בזה? מה אתה חושב שתצטרך לשלם עבור זה?

איזה מאמץ כרוך בזה?

אם תסביר יותר נראה לי שיותר נוכל להבין..

מאמץ זה נשמע לי דבר מלאכותי. אולי אתה סולד מקשר מלאכותי כדרך להגיע לקשר עמוק?

זה נשמע ביטוי מאוד לא חיובי.

אם הבחורה נראת לך בעלת פוטנציאל לקשר טוב איתה - לך על זה.

אם נראה לך שלא - אז לא נורא.

מה זה "לשכנע את עצמי"? למה צריך את זה?

אם יצא לך להכיר בנאדם שוואלה קלטת שאתה יכול להיות חבר טוב שלו - אז אתה זורם לשם. ככה גם עם בחורה.

אולי זאת בעצם השאלה שמעסיקה אותך?

אם זה כך - מה שמוזר לי שאתה כותב "וואלה אני יכול להתחתן איתה", משמע שאתה מזהה שהקשר הוא פוטנציאלי לחתונה, לכאורה זה הסרט הכי ורוד שיכול להיות, לא? 

כמו שאתה מציג, כל ה'כותרות' שאתה כותב בכרטיסי שידוכים קיימות אך הקשר עצמו לא טוב - צריך לברר מה לא טוב בקשר עצמו. כל קשר בפני עצמו. זה משהו ממש פרקטי ספציפי שאץה צריך לבדוק כלפי כל בחורה.

אולי זה דורש ממך לשבור את ה'סכמות' שפתחת לעצמך בראש לגבי הבחורה שמתאימה לך. נשמע מאוד הגיוני.

אני לא יכול להתחתן איתה אם אני לא רוצה.

ותודה @צהרים על הפרגון

כשאתה אומר "בלי אהבה זה לא יקרה" - איך אתה, כנשוי, תתרגם לי, כרווק מה היא כן אהבה שנדרשת שלזה, ומה לא?

למה ההחלטה של "אני הולך להקים בית עם __, והיא אדם שונה ממני, יש לה רצונות וצרכים אחרים, היא בן אדם לעצמה, אבל יש לנו יעד משותף" לא יכולה להספיק? ולמה הרגש שרוצה קרבה (זאת אהבה?) שאמנם מיקל על כל הסיפור, הוא קריטי יותר מאשר הנכונות לעבוד נכון?

לעצם המקרה הקונקרטי כאן אני לגמרי מקבל שלא בהכרח יש סיבה להשקיע בטירוף... אבל מנסה להבין באופן עקרוני (השיקולים של בחור בן 22 לא יהיו אותם שיקולים של רווק בן 44)

אהבה זה לבבות באוויר. לא 'התאהבות' שאדם עם ראש בעננים אבל כן משהו שרק איש ואישה כולים להרגיש אחד עם השני.

בוא ניקח בחור בן 44. פגשתי אחד כזה, היום הוא בן 46.

ההיא לא התאימה לו, את ההיא הוא פספס, את זאת הוא לא רצה. 

עכשיו נגיד שהוא פוגש מישהי, והם מחליטים שלא טוב היות האדם לבדו. הם חיים ביחד, ונחמד להם - כמו כל שני אנשים סבירים וחביבים. מצידי שיישנו בשני חדרים נפרדים. שיבחרו עד כמה לשתף ועד כמה לא.

יגדלו ילדים ביחד, ישלמו ארנונה ושכירות.

מה רע?

ברור שיכול להיות יופי וכיף. הוא יכול גם להתחתן עם מישהי אחרת שיש לה יותר תכונות שהוא אוהב. אבל הוא בחר בזאת, וחי איתה - לא יכול להיות לו טוב? טוב באמת? עדיף שימשיך לחפש?

שלא צריך להיות כ"כ רומנטיקן? אפשר גם בלי זה לבנות בית בריא?

באמת אני חושב שמתקרבים לגיל ה35 באמת המחשבה נראה לי מתהפכת מבחינת השיקולים.

אפשר להציב רף נמוך כמו שאתה מציע, אבל בדר"כ זה לא מה שהאנשים מחפשים.

יכול להיות שיש אלטרנטיבה מלבד להמשיך לחפש. מה שאתה מתאר זה ממש יאוש מהחלום. זה לא נראה לי כ"כ דבר חיובי.

אני מנסה לנהל דיון שיזקק את החלום של "זוגיות נפלאה עם מישהי שהיא מושלמת באמת, בלי דאגות כלכליות ועם מרפסת מעל האגם" לשאלה מה באמת צריך. על מה לא לוותר, מה חיוני, מה המחירים של כל דבר.

אתה יכול להתארח בבית של מיליארדר, להשתרע על איזו ספה שבא לך, ולאכול מה שאתה רוצה. 

ואתה יכול לחיות בתנאים שהקב"ה נתן לך, ולנהל תקציב, ולהחליט שאתה לא תקנה היום גלידה כדי שיהיה לך דג טוב יותר לשבת. 

אבל בשביל לנהל תקציב אתה צריך להבין מחירים.

אהבה וקרבה רומנטית זוגית זה צורך אמיתי.

לא סתם נתת דוגמא על אדם בן 46 ולא סתם לא כולם רוצים לחיות בדירה נפרדת מהבן/בת זוג ולנהל ככה בית.

בודקים בדייטים אם יש אפשרות להגיע לרגש אהבה אמיתי. לא צריך להרגיש עם הראש בעננים (ויש הרבה סכנות שמרגישים ככה) אבל כן צריכה להיות ודאות רגשית חזקה.

אהבה זה הצורך בה' הידיעה שצריך לבדוק.

כשהגיל מתקדם ועולה חשש רציני שזה לא יקרה, אז בהחלט נכנסים לפשרות כואבות בתחום. אבל זה מקרה קיצון.

אבל על כל דבר אפשר לוותר - השאלה מה מקבלים במקום.

אני רוצה להציג את הצד שאומר:

אהבה זה טוב, אהבה זה חשוב. אהבה זה כיף.

זוגיות במנותק מאהבה זה חשוב, זה טוב, זה אפילו כיף (כמובן אם מנהלים נכון, לא בשנאה)

משפחה במנותק מאהבה זה חשוב, זה טוב, זה כיף.

והאמירה "אם אין אהבה אין כלום" היא לא נכונה.

אם אין אהבה, אין אהבה. ואהבה זה החלק שהכי קל לבנות, כשיש לך זוגיות ומשפחה.

לבנות משפחה או זוגיות זה החלק הקשה...

זוגיות ללא אהבה זה כמו קשר סחבקי בין חברים. זה לא זה.

נשמע לי הזוי מה שאתה מציע ולכן קשה לי אפילו לדון על זה.

אם הצורך שלך לאהבה הוא לא כזה גדול - לך על זה!

ברור שבן אדם שמציעים לו עבודה קלה ומשכורת כבדה יעדיף את זה על פני עבודה קשה ומשכורת ברצפה.

השאלה היא כשאתה צריך לבחור.

לזוגיות כמו לאהבה יש כל כך הרבה צורות.

ברור שזוגיות עם אדם ששונא אותך זה אסון. זוגיות "כמו סחבק בין חברים" זאת אופציה יחסית סבירה

על לחיות בבית אחד עם האבא של הילדים שלך

על לחיות עם עוד אדם בוגר בבית

על הזכות של הילד שלך להכיר את אביו

גם אם הוא לא אפשרי. מתי שזה יוצא מגדר האפשר פשוט יש כאב עמוק קשה מאוד.

גם קיבלו את זה, "לא בשמים היא"..

ב"ה יש חסדים גדולים בעולם.

זה כמו שתגיד שרוב האנשים שאני מכיר לא מתו.

זה אכן לא מאד נדיר, וזה אכן מאפיין את רוב הזוגות הנשואים - לכן הם נשואים.

השאלה היא לא האם זה אפשרי. השאלה היא אם אדם מרגיש שיש לו סיבה לוותר, כי אולי הוא מהמעטים שלא יצליחו להשיג יותר, או כי יש שיקולים צדדיים חזקים מספיק, אם אכן כדאי לו לוותר

אנשים התחתנו כי היה אהה וחיבור ביניהם. משמע שזה מה שחשוב להם.

אהבה זה לא דבר צדדי זה הדבר העיקרי.

כל המשק בית לא שווה הרבה אם אין לך אהבה לילדים ולאישה שלך.

אהבת אישה זה לא כמו אהבה אחרת. זה צורך אחר.

התכוונתי לכך שיש הרבה זוגות שיש להם זוגיות טובה ולכן @קל"ת מתפללת על משהו מאוד סביר. עובדה מבחינה סטטסטית הוא קורה.

לא נאמר דברים חדשים.

מה שמצחיק זה שאתה מציין זוגות שהתחתנו מתוך אהבה כהוכחה לזה שאי אפשר בלי.

כמו להביא ג'ינג'ים כהוכחה לזה שכולם ג'ינג'ים.

ואני לא שולל את האפשרות, אבל גם לא למות במגפה אנשים התפללו. חלקם הצליחו, חלקם לא.

רק רציתי להגיד שזה מעולה להפלל עבור מטרה נעלה.

ואם אתה אומר "יש אנשים שיתמלאה בקשתם בתפילה ויש כאלה שלו" אתה מזלזל בכל הערך של התפילה. ברור שתפילה זה לא כספומט.

בהנחה שלאדם חברים, הוא לא צריך מערכת זוגית בשביל עוד חבר סחבק. אין לו צרוך בזה.

מה זאת אומרת "זאת אופציה יחסית סבירה"? אולי מבחינת הצורך שלך זה סביר, לרוב האנשים זה לא עומד בבחינת הסביר. זה עניין מאוד יחסי. חיים ללא (אפשרות ל)זוגיות טובה קשה לי מאוד לקרוא להם חיים טובים.

אתה החלטת שה סביר מבחינתך - אחלה דבר! לא נראה לי שנכון להשליך את זה לאחרים. זה ממש אישי כל אחד והצרכים שלו. ממה שאני מכיר - זה צורך אמיתי מאוד. וכן אנשים מרגישים שזוגיות ללא אהבה חסרה מאוד ויוצאת מגדר הסביר.

העולם קיים בצורה כזאת שאתה לא יכול לנסות הרבה מערכות זוגיות יציבות של הרבה שנים

ובדרך כלל החיים מזמנים לך מעט מאד הזדמנויות לבדוק איך נראית זוגיות

ברור שבחור שהתחתן עם מישהי ומנהל זוגיות נפלאה איתה מגיל 22 ועד 35, יגיד שזה חשוב ונפלא ואפילו הכרחי.

מצד שני מישהו שהתחתן עם מישהי מתוך פשרה - אולי יגיד שזה נורא ואיום, אבל השאלה מה הוא היה יכול לבנות חוץ מזה.

אני מדבר על - מה באמת קריטי. מה הוא שאי אפשר בלעדיו.

מה סדרי העדיפויות.

ברור שאהבה זה כיף וטוב וחשוב.

השאלה היא על מה אני יכול לוותר.

אתם שוב ושוב חוזרים לשאלה איך נראית זוגיות אידאלית, ומוכנים להרבה פשרות אחרות חוץ מאשר אהבה - הרגש המאד חמקמק (כמה אהבה צריך? איך מודדים בכלל?). ואני באמת חושב שאפשר טיפה להוריד את הרף. אם יועצי נישואין - שהם האנשם היחידים בעיני שחוו הרבה מערכות זוגיות לפחות ברמה מסוימת - שיש להם דעה מוחלטת, זה יעניין אותי באמת

אלא השאלה מה העיקר ומה טפל.

ממילא אפשר לוותר על הטפל בשביל העיקר.

אם אהבה זה טפל, אדרבה! - תוותר על זה בשביל העיקר.

הדיון שיותר נכון לקיים הוא מה שהעלת בחצי השני של התגובה - 

איך מודדים אהבה? איך אהבה מתפתחת? ממתי יודעים לזהות קיים פוטנציאל?

תעשה הבחנה בין שני הדיונים -

"עד כמה אהבה זה חשוב"

לבין

"מה זה אהבה"

אלו שני דיונים שונים לגמרי.

כמו הצעת עבודה - אתה רוצה תנאים ומשכורת

תנאים יותר טובים ומשכורת פחות? להיפך? זה מאד תלוי באדם, מאד תלוי כמה יותר טוב וכמה פחות טוב.

כמו שקודם כל נחליט שצריך תנאים טובם בעבודה, ואחר כך נחליט על איזה משכורת נתפשר

וזה לא נכון, כי ה ימשיך להיות משוקלל יחד

אח"כ תסביר למה היא טפל או עיקר.

יש לך הסבר למהי אהבה?

ואז להחליט מה חיוני ומה לא.

לא כדאי שתזלזל בזה שאנשים אומרים שאהבה זה העיקר מבחינתם. זה נראה לי לא נכון.

בטח שלא רגיש לומר להם שהם מתפנקים בשביל מותרות..

בדיוק כמו שמזרון נוח הוא לא מותרות, אבל אם אין לך, אתה מעדיף מזרון לא נוח.

והאמירה "אם אין מזרון נוח, או אם אין מזרון, אני ישן על ספסל בפארק" היא בעיני סדר עדיפויות לא נכון.

אך לא אפשרי במסגרת הזאת. זה דיון מורכב מדי שלדון על כך.

אם כל הדימויים שלך על מקום עבודה ועל מזרון נוח ולא נוח הם לרוונטיים מבחינתך סבבה.

אבל אין לך שום יכולת לדבר איתי כי אני תופס את הדברים באופן שונה לגמרי.

אתה חושב שהסדר עדיפויות דלך הוא נכון ושלי הוא פגום סבבה. כל עוד הנחה הזאת לא פתוחה - אני לרואה דרך לקדם את הדיון.

חזרנו לשאלת הכמות - כמה נחשב לחיוני, כמה לחשוב, כמה טוב שיהיה, וכמה ממש בונוס

שיהיו לו ילדים, אז יכול להיות מאוד שזה עדיף.

לפחות לדעתי, ואני חושב שזה די ברור.

לחיות בבית אחד עם גבר שאכפת לו ממך אבל לא "אוהב" אותך, כל כך כואב, שאת מתחילה להתחבא בשיחים (גם אם זה שיחים של רבנים)

אני בעד, ואותך זה כל כך מפחיד שאת בורחת לאופציות מאד בעייתיות

ממש לא. לכל זוג יש הפרדה ביניהם, השאלה כמה. יש כאלה שזה ברמת מברשת שיניים, יש כאלה שזה ברמת איזה אוכל הם אוהבים לאכול, לא נראה לי אסון שזה יהיה ברמת החדר שבו ישנים.

ב. גם אם מפחיד אותי - לגור לבד בבית, כשלכל החברים שלי יש את המשפחה שלהם שהיא לפני הכל, וממילא אני אחרי הכל, מפחיד אותי הרבה יותר. 

איש ואשה שחיים בבית אחד וישנים בחדרים נפרדים, יותר טוב מאשר איש שחי לבד אולי עם ילד מאומץ או אשה עם ילד שלא יודע מי אבא שלו

לאם חד הורית. יכול להיות מאוד שבשביל המבנה המשפחתי עדיף זוג הורים ללא אהבה מאשר להיות אם חד הורית.

אבל מציאות של זוגיות פושרת בין ההורים עדיפה על פני אם חד הורית

שבמקרי קיצון מה שהוא אומר נכון, שאפשר לוותר על 'אהבה' בזוגיות (רק במקרי קיצון)

הילד יחווה משהו כמו הורים גרושים (אולי יותר טוב אפילו). זה יותר טוב ממשפחה חד הורית גם אם זה לא המודל של משפחה אידיאלית

רואים את ההורים שלהם רבים. לפחות קצת, טיפה. נראה לי. לא ריב של שנאה, ויכוח.

ואני לא רואה בשום צורה איך הורים שגרים בבתים נפרדים הם טובים יותר מהורים שגרים בחדרים נפרדים ומתנהלים בצורה תקינה - כמו חברים.

שאנחנו מסתדרים ביחד אבל מעדיפים לישון בחדר לבד

למה חייב להיות או אוהבים או לא מסתדרים

ואולי זה יישמע מוזר, אבל יכולים להיות גם שני אנשים שמאד אוהבים אבל בגלל קור/חום וכדומה מעדיפים לישון בחדרים נפרדים...

לכן מראש אני קצת לא שותף לתחושות

בעיני להתחתן ולהישאר בחדרים נפרדים זאת מציאות הגיונית שאומרת "אנחנו מסתדרים אבל רוצים פרטיות", ואילו להתגרש זה אומר פעם אהבתי אותך ממש, היום לא מסוגל לגור איתך באותו בית ולא משנה מה המחיר שנשלם"

שתעשה טובה, ותמצא גבר, שיהיה האבא של הילדים שלה.

אשה שחושבת שהיא יכולה לגדל ילדים, אבל לא מסוגלת לתת להם להכיר את אבא שלהם - היא אדם מאד לא מוסרי. יש לי מעט מאד חמלה כלפי זה

הבסיס של האמירה נשאר נכון בעיני - מישהי שקל יותר בעיניה לגדל ילד לבד מאשר להתפשר על גבר בינוני ועל זוגיות טובה פחות, היא לדעתי עם סדרי עדיפויות פגומים.

זאת דעתי. על הרבה דברים בדיון הזה אמרתי את דעתי ואמרתי שמי שחושב אחרת לגיטימי גם אם אינני מסכים, כאן אני חולק על עצם הלגיטימיות של סדרי העדיפויות האלה.

אולי מתוך כאב - ואז לא באמת מדובר בעמדה מבוררת מספיק, ואולי באמת מדעה שכלית מנומקת. בכל אופן אני מזדהה עם העמדה הזאת

קודם כל, גם זה צורך, ולא רוצה להכנס לזה. כל אחד ישלים לבד.

דבר שני, מדובר כאן בשותפות יציבה יותר מאשר שותף לדירה. מדובר בשותפות שיכולה להמשך עשרות שנים.

אגב, מהרי"ל (גדול פוסקי אשכנז לפני 600 שנה) חי בדירה נפרדת מאשתו השניה, וזה מתואר בספרו כתופעה תקינה במסגרת שהיתה קיימת.

דבר שלישי - אתה שוכח ילדים. זאת האפשרות היחידה שהם יהיו קיימים. יגדלו, יראו בתים אחרים, ישאלו "למה אבא ואמא ישנים בחדרים נפרדים", ויענו להם "כי אבא אוהב לישון באור ואמא בחושך", יגדלו עוד יותר ויסבירו להם שבגלל הרצון למשפחה הם ויתרו על משהו (בהנחה שעם השנים לא עברו לחדר משותף)

חשבון משותף וכו' הם אלמנטים לא הכרחיים לזוגיות. יודע על זוגות שחיים ככה. שאלה של תכנון

שניכם תצטרכו לעבוד על זה..

אתה מחפש קשר שיזרום יותר בקלילות הכוונה? רוצה להרגיש שזה-זה מיד?

(לרוב לפחות זה ממש מובנה)

זה אדם שהוא עולם ומלואו. יש 20 שנה+ מאחוריו ולגם לך יש 20 שנה + מאחוריך.

כל העננת הלחץ של בגלל שזה דייט מאוד מפריעה לזרימה וגם אם לא. את לא מכירים באופן טבעי.

אולי אפשר לנסות לחפש אפשרויות יותר טבעיות להכיר..

נשמע לי לא תקין מצב בו רוצים קשר רק בגלל שעבדנו עליו קשה, (למרות שאני מבינה גם את המצב השני..)

חוסר הרצון לעבוד מעיד על חוסר רצון בקשר , לא?

אם כן, למה לכפות על עצמינו?

מה גורם לך לא לרצות לעבוד בקשר?זה משהו בבחורה?

חוסר הרצון אומר שאתה לא מעוניין וזה לגיטימי לגמרי.

שאתה סך הכל נהנה להיות בחברתה, נהנה להסתכל עליה ואוהב את מה שמצאת בה.. וגם אם זה כל מה שיש בה, יכולת להתחתן ולחיות איתה בכיף.

מה שיגרום לך להיות איתה, ולהשקיע בקשר. עד שתכיר אותה עוד יותר..

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר