לא מה הגורמים, אלא מה התנאים שמוכיחים שקיימת התאמה זוגית?

אני לא לגמרי סגור על המונח הזה ומשמעותו...

ברור שיש המון רמות של "טוב להם ביחד", אבל בסופו של דבר השאלה היא מה החלופות. האם להמשיך לחפש או לומר "טוב מספיק, נשארים כאן". או שבעצם זה רע מאד...

באמת מנסה להבין....

אני מניח שהיו זוגות מאוהבים שהאמינו בכל ליבם שהם שייכים לאופציה השניה, ואנשים אחרים או הם עצמם יגידו "בכלל לא מתאימים"; ולהיפך, זוגות שהתחילו ברמה הנמוכה - ואדייק, "נחמד כזה, יש על מה לדבר אבל לא יותר מזה; אבל אם נחליט להתחתן יהיה לנו טוב ביחד כי אני אדם טוב וגם היא ואנחנו נעשה מה שצריך כדי להסתדר טוב ביחד" - והגיעו (אחרי החתונה? בטוח שבציבור החרדי נמצא גם כאלה) לחיי נישואין מצויינים

ולכן אני מבין שההתאמה איננה רמת ההנעה, המוטיבציה, לקרבה/נישואין, אלא משהו נוסף, של השאלה עד כמה נוכל להסתדר יחד. התאמה כנראה יכולה ליצור מוטיבציה... אבל לא בהכרח בצורה בלעדית

נ.ב. אנשים אחרים - שרואים את הקשר ואומרים לך "אתה סתם עושה את זה, זה לא מתאים לך, לא בשבילך"

ב. השכל יכול להעיד שיהיה בסדר, או לפחות אני יכול לחשוב שזה מה שהוא אומר, כאשר יש אי-התאמה

א. לא כל בן אדם - במיוחד מישהו שלא חווה את זה - יחפש אהבה משמעותית

הרבה פעמים אדם מקבל החלטה שאיננה טובה לו. ויעידו הרבה זוגות שהתחתנו מתוך אהבה והתגרשו, גם בלי שהתברר מידע עובדתי חדש שהוסתר ע"י אחד הצדדים, וכן הצליחו לנהל - כל אחד מהם - מערכת יחסים טובה בזמן אחר.

ולפעמים אדם חיצוני יכול לומר לך "אתה עושה טעות", לא בגלל שהוא יודע מידע שלא ידוע לך, אלא בגלל שהוא אובייקטיבי יותר, חכם יותר, מפוכח יותר, עם הערכת מציאות בריאה יותר...

אני מרגיש שאתה לא נותן אמון באופציה הזאת, של אדם שפועל למען אדם אחר מתוך רצון לעזור ובדרכים שהן הגיוניות וסבירות כשלעצמן. אתה חושד באנשים שאם הם אומרים משהו זה נובע מטעות שלהם, רוע לב (לא מודע?) שלהם...

ברור שכל האפשרויות קיימות.

הבאתי את מה שאנשים אומרים כדוגמה לזה שאכן אנשים אובייקטיביים יכולים לפעמים לראות זוג שעושה טעות. זה הכל. אם אתה רוצה, תחליף את זה באותו אדם עצמו אחרי שנה.

מה שרציתי לומר היה שבעיני המושג "התאמה" הוא מושג שמאד קשה למדוד אותו או להתייחס אליו, ואשמח להבין מה פירושו של המושג הזה. מה זה אומר "היא מתאימה לי"? שכיף לי איתה? זה משהו אחר. לא אמרתי "כיף לי", אמרתי מתאימה. זאת שאלה אחרת.

אתה טוען שרמת הקרבה הרגשית והאמון השכלי (תשתמש במונחים שלך אם שלי לא מדויקים) בשקלול הנכון=התאמה בדיעבד. (נכון?)

אני טוען שאם כך, למה צריך בכלל את מונח ההתאמה - פשוט תגיד "כיף לי ואני סומך עליה". או שבעיניך זה באמת מונח שקול

מה מרתיע בזה? מה אתה חושב שתצטרך לשלם עבור זה?

איזה מאמץ כרוך בזה?

אם תסביר יותר נראה לי שיותר נוכל להבין..

מאמץ זה נשמע לי דבר מלאכותי. אולי אתה סולד מקשר מלאכותי כדרך להגיע לקשר עמוק?

זה נשמע ביטוי מאוד לא חיובי.

אם הבחורה נראת לך בעלת פוטנציאל לקשר טוב איתה - לך על זה.

אם נראה לך שלא - אז לא נורא.

מה זה "לשכנע את עצמי"? למה צריך את זה?

אם יצא לך להכיר בנאדם שוואלה קלטת שאתה יכול להיות חבר טוב שלו - אז אתה זורם לשם. ככה גם עם בחורה.

אולי זאת בעצם השאלה שמעסיקה אותך?

אם זה כך - מה שמוזר לי שאתה כותב "וואלה אני יכול להתחתן איתה", משמע שאתה מזהה שהקשר הוא פוטנציאלי לחתונה, לכאורה זה הסרט הכי ורוד שיכול להיות, לא? 

כמו שאתה מציג, כל ה'כותרות' שאתה כותב בכרטיסי שידוכים קיימות אך הקשר עצמו לא טוב - צריך לברר מה לא טוב בקשר עצמו. כל קשר בפני עצמו. זה משהו ממש פרקטי ספציפי שאץה צריך לבדוק כלפי כל בחורה.

אולי זה דורש ממך לשבור את ה'סכמות' שפתחת לעצמך בראש לגבי הבחורה שמתאימה לך. נשמע מאוד הגיוני.

אני לא יכול להתחתן איתה אם אני לא רוצה.

ותודה @צהרים על הפרגון

כשאתה אומר "בלי אהבה זה לא יקרה" - איך אתה, כנשוי, תתרגם לי, כרווק מה היא כן אהבה שנדרשת שלזה, ומה לא?

למה ההחלטה של "אני הולך להקים בית עם __, והיא אדם שונה ממני, יש לה רצונות וצרכים אחרים, היא בן אדם לעצמה, אבל יש לנו יעד משותף" לא יכולה להספיק? ולמה הרגש שרוצה קרבה (זאת אהבה?) שאמנם מיקל על כל הסיפור, הוא קריטי יותר מאשר הנכונות לעבוד נכון?

לעצם המקרה הקונקרטי כאן אני לגמרי מקבל שלא בהכרח יש סיבה להשקיע בטירוף... אבל מנסה להבין באופן עקרוני (השיקולים של בחור בן 22 לא יהיו אותם שיקולים של רווק בן 44)

אהבה זה לבבות באוויר. לא 'התאהבות' שאדם עם ראש בעננים אבל כן משהו שרק איש ואישה כולים להרגיש אחד עם השני.

בוא ניקח בחור בן 44. פגשתי אחד כזה, היום הוא בן 46.

ההיא לא התאימה לו, את ההיא הוא פספס, את זאת הוא לא רצה. 

עכשיו נגיד שהוא פוגש מישהי, והם מחליטים שלא טוב היות האדם לבדו. הם חיים ביחד, ונחמד להם - כמו כל שני אנשים סבירים וחביבים. מצידי שיישנו בשני חדרים נפרדים. שיבחרו עד כמה לשתף ועד כמה לא.

יגדלו ילדים ביחד, ישלמו ארנונה ושכירות.

מה רע?

ברור שיכול להיות יופי וכיף. הוא יכול גם להתחתן עם מישהי אחרת שיש לה יותר תכונות שהוא אוהב. אבל הוא בחר בזאת, וחי איתה - לא יכול להיות לו טוב? טוב באמת? עדיף שימשיך לחפש?

שלא צריך להיות כ"כ רומנטיקן? אפשר גם בלי זה לבנות בית בריא?

באמת אני חושב שמתקרבים לגיל ה35 באמת המחשבה נראה לי מתהפכת מבחינת השיקולים.

אפשר להציב רף נמוך כמו שאתה מציע, אבל בדר"כ זה לא מה שהאנשים מחפשים.

יכול להיות שיש אלטרנטיבה מלבד להמשיך לחפש. מה שאתה מתאר זה ממש יאוש מהחלום. זה לא נראה לי כ"כ דבר חיובי.

אני מנסה לנהל דיון שיזקק את החלום של "זוגיות נפלאה עם מישהי שהיא מושלמת באמת, בלי דאגות כלכליות ועם מרפסת מעל האגם" לשאלה מה באמת צריך. על מה לא לוותר, מה חיוני, מה המחירים של כל דבר.

אתה יכול להתארח בבית של מיליארדר, להשתרע על איזו ספה שבא לך, ולאכול מה שאתה רוצה. 

ואתה יכול לחיות בתנאים שהקב"ה נתן לך, ולנהל תקציב, ולהחליט שאתה לא תקנה היום גלידה כדי שיהיה לך דג טוב יותר לשבת. 

אבל בשביל לנהל תקציב אתה צריך להבין מחירים.

אהבה וקרבה רומנטית זוגית זה צורך אמיתי.

לא סתם נתת דוגמא על אדם בן 46 ולא סתם לא כולם רוצים לחיות בדירה נפרדת מהבן/בת זוג ולנהל ככה בית.

בודקים בדייטים אם יש אפשרות להגיע לרגש אהבה אמיתי. לא צריך להרגיש עם הראש בעננים (ויש הרבה סכנות שמרגישים ככה) אבל כן צריכה להיות ודאות רגשית חזקה.

אהבה זה הצורך בה' הידיעה שצריך לבדוק.

כשהגיל מתקדם ועולה חשש רציני שזה לא יקרה, אז בהחלט נכנסים לפשרות כואבות בתחום. אבל זה מקרה קיצון.

אבל על כל דבר אפשר לוותר - השאלה מה מקבלים במקום.

אני רוצה להציג את הצד שאומר:

אהבה זה טוב, אהבה זה חשוב. אהבה זה כיף.

זוגיות במנותק מאהבה זה חשוב, זה טוב, זה אפילו כיף (כמובן אם מנהלים נכון, לא בשנאה)

משפחה במנותק מאהבה זה חשוב, זה טוב, זה כיף.

והאמירה "אם אין אהבה אין כלום" היא לא נכונה.

אם אין אהבה, אין אהבה. ואהבה זה החלק שהכי קל לבנות, כשיש לך זוגיות ומשפחה.

לבנות משפחה או זוגיות זה החלק הקשה...

זוגיות ללא אהבה זה כמו קשר סחבקי בין חברים. זה לא זה.

נשמע לי הזוי מה שאתה מציע ולכן קשה לי אפילו לדון על זה.

אם הצורך שלך לאהבה הוא לא כזה גדול - לך על זה!

ברור שבן אדם שמציעים לו עבודה קלה ומשכורת כבדה יעדיף את זה על פני עבודה קשה ומשכורת ברצפה.

השאלה היא כשאתה צריך לבחור.

לזוגיות כמו לאהבה יש כל כך הרבה צורות.

ברור שזוגיות עם אדם ששונא אותך זה אסון. זוגיות "כמו סחבק בין חברים" זאת אופציה יחסית סבירה

על לחיות בבית אחד עם האבא של הילדים שלך

על לחיות עם עוד אדם בוגר בבית

על הזכות של הילד שלך להכיר את אביו

גם אם הוא לא אפשרי. מתי שזה יוצא מגדר האפשר פשוט יש כאב עמוק קשה מאוד.

גם קיבלו את זה, "לא בשמים היא"..

ב"ה יש חסדים גדולים בעולם.

זה כמו שתגיד שרוב האנשים שאני מכיר לא מתו.

זה אכן לא מאד נדיר, וזה אכן מאפיין את רוב הזוגות הנשואים - לכן הם נשואים.

השאלה היא לא האם זה אפשרי. השאלה היא אם אדם מרגיש שיש לו סיבה לוותר, כי אולי הוא מהמעטים שלא יצליחו להשיג יותר, או כי יש שיקולים צדדיים חזקים מספיק, אם אכן כדאי לו לוותר

אנשים התחתנו כי היה אהה וחיבור ביניהם. משמע שזה מה שחשוב להם.

אהבה זה לא דבר צדדי זה הדבר העיקרי.

כל המשק בית לא שווה הרבה אם אין לך אהבה לילדים ולאישה שלך.

אהבת אישה זה לא כמו אהבה אחרת. זה צורך אחר.

התכוונתי לכך שיש הרבה זוגות שיש להם זוגיות טובה ולכן @קל"ת מתפללת על משהו מאוד סביר. עובדה מבחינה סטטסטית הוא קורה.

לא נאמר דברים חדשים.

מה שמצחיק זה שאתה מציין זוגות שהתחתנו מתוך אהבה כהוכחה לזה שאי אפשר בלי.

כמו להביא ג'ינג'ים כהוכחה לזה שכולם ג'ינג'ים.

ואני לא שולל את האפשרות, אבל גם לא למות במגפה אנשים התפללו. חלקם הצליחו, חלקם לא.

רק רציתי להגיד שזה מעולה להפלל עבור מטרה נעלה.

ואם אתה אומר "יש אנשים שיתמלאה בקשתם בתפילה ויש כאלה שלו" אתה מזלזל בכל הערך של התפילה. ברור שתפילה זה לא כספומט.

בהנחה שלאדם חברים, הוא לא צריך מערכת זוגית בשביל עוד חבר סחבק. אין לו צרוך בזה.

מה זאת אומרת "זאת אופציה יחסית סבירה"? אולי מבחינת הצורך שלך זה סביר, לרוב האנשים זה לא עומד בבחינת הסביר. זה עניין מאוד יחסי. חיים ללא (אפשרות ל)זוגיות טובה קשה לי מאוד לקרוא להם חיים טובים.

אתה החלטת שה סביר מבחינתך - אחלה דבר! לא נראה לי שנכון להשליך את זה לאחרים. זה ממש אישי כל אחד והצרכים שלו. ממה שאני מכיר - זה צורך אמיתי מאוד. וכן אנשים מרגישים שזוגיות ללא אהבה חסרה מאוד ויוצאת מגדר הסביר.

העולם קיים בצורה כזאת שאתה לא יכול לנסות הרבה מערכות זוגיות יציבות של הרבה שנים

ובדרך כלל החיים מזמנים לך מעט מאד הזדמנויות לבדוק איך נראית זוגיות

ברור שבחור שהתחתן עם מישהי ומנהל זוגיות נפלאה איתה מגיל 22 ועד 35, יגיד שזה חשוב ונפלא ואפילו הכרחי.

מצד שני מישהו שהתחתן עם מישהי מתוך פשרה - אולי יגיד שזה נורא ואיום, אבל השאלה מה הוא היה יכול לבנות חוץ מזה.

אני מדבר על - מה באמת קריטי. מה הוא שאי אפשר בלעדיו.

מה סדרי העדיפויות.

ברור שאהבה זה כיף וטוב וחשוב.

השאלה היא על מה אני יכול לוותר.

אתם שוב ושוב חוזרים לשאלה איך נראית זוגיות אידאלית, ומוכנים להרבה פשרות אחרות חוץ מאשר אהבה - הרגש המאד חמקמק (כמה אהבה צריך? איך מודדים בכלל?). ואני באמת חושב שאפשר טיפה להוריד את הרף. אם יועצי נישואין - שהם האנשם היחידים בעיני שחוו הרבה מערכות זוגיות לפחות ברמה מסוימת - שיש להם דעה מוחלטת, זה יעניין אותי באמת

אלא השאלה מה העיקר ומה טפל.

ממילא אפשר לוותר על הטפל בשביל העיקר.

אם אהבה זה טפל, אדרבה! - תוותר על זה בשביל העיקר.

הדיון שיותר נכון לקיים הוא מה שהעלת בחצי השני של התגובה - 

איך מודדים אהבה? איך אהבה מתפתחת? ממתי יודעים לזהות קיים פוטנציאל?

תעשה הבחנה בין שני הדיונים -

"עד כמה אהבה זה חשוב"

לבין

"מה זה אהבה"

אלו שני דיונים שונים לגמרי.

כמו הצעת עבודה - אתה רוצה תנאים ומשכורת

תנאים יותר טובים ומשכורת פחות? להיפך? זה מאד תלוי באדם, מאד תלוי כמה יותר טוב וכמה פחות טוב.

כמו שקודם כל נחליט שצריך תנאים טובם בעבודה, ואחר כך נחליט על איזה משכורת נתפשר

וזה לא נכון, כי ה ימשיך להיות משוקלל יחד

אח"כ תסביר למה היא טפל או עיקר.

יש לך הסבר למהי אהבה?

ואז להחליט מה חיוני ומה לא.

לא כדאי שתזלזל בזה שאנשים אומרים שאהבה זה העיקר מבחינתם. זה נראה לי לא נכון.

בטח שלא רגיש לומר להם שהם מתפנקים בשביל מותרות..

בדיוק כמו שמזרון נוח הוא לא מותרות, אבל אם אין לך, אתה מעדיף מזרון לא נוח.

והאמירה "אם אין מזרון נוח, או אם אין מזרון, אני ישן על ספסל בפארק" היא בעיני סדר עדיפויות לא נכון.

אך לא אפשרי במסגרת הזאת. זה דיון מורכב מדי שלדון על כך.

אם כל הדימויים שלך על מקום עבודה ועל מזרון נוח ולא נוח הם לרוונטיים מבחינתך סבבה.

אבל אין לך שום יכולת לדבר איתי כי אני תופס את הדברים באופן שונה לגמרי.

אתה חושב שהסדר עדיפויות דלך הוא נכון ושלי הוא פגום סבבה. כל עוד הנחה הזאת לא פתוחה - אני לרואה דרך לקדם את הדיון.

חזרנו לשאלת הכמות - כמה נחשב לחיוני, כמה לחשוב, כמה טוב שיהיה, וכמה ממש בונוס

שיהיו לו ילדים, אז יכול להיות מאוד שזה עדיף.

לפחות לדעתי, ואני חושב שזה די ברור.

לחיות בבית אחד עם גבר שאכפת לו ממך אבל לא "אוהב" אותך, כל כך כואב, שאת מתחילה להתחבא בשיחים (גם אם זה שיחים של רבנים)

אני בעד, ואותך זה כל כך מפחיד שאת בורחת לאופציות מאד בעייתיות

ממש לא. לכל זוג יש הפרדה ביניהם, השאלה כמה. יש כאלה שזה ברמת מברשת שיניים, יש כאלה שזה ברמת איזה אוכל הם אוהבים לאכול, לא נראה לי אסון שזה יהיה ברמת החדר שבו ישנים.

ב. גם אם מפחיד אותי - לגור לבד בבית, כשלכל החברים שלי יש את המשפחה שלהם שהיא לפני הכל, וממילא אני אחרי הכל, מפחיד אותי הרבה יותר. 

איש ואשה שחיים בבית אחד וישנים בחדרים נפרדים, יותר טוב מאשר איש שחי לבד אולי עם ילד מאומץ או אשה עם ילד שלא יודע מי אבא שלו

לאם חד הורית. יכול להיות מאוד שבשביל המבנה המשפחתי עדיף זוג הורים ללא אהבה מאשר להיות אם חד הורית.

אבל מציאות של זוגיות פושרת בין ההורים עדיפה על פני אם חד הורית

שבמקרי קיצון מה שהוא אומר נכון, שאפשר לוותר על 'אהבה' בזוגיות (רק במקרי קיצון)

הילד יחווה משהו כמו הורים גרושים (אולי יותר טוב אפילו). זה יותר טוב ממשפחה חד הורית גם אם זה לא המודל של משפחה אידיאלית

רואים את ההורים שלהם רבים. לפחות קצת, טיפה. נראה לי. לא ריב של שנאה, ויכוח.

ואני לא רואה בשום צורה איך הורים שגרים בבתים נפרדים הם טובים יותר מהורים שגרים בחדרים נפרדים ומתנהלים בצורה תקינה - כמו חברים.

שאנחנו מסתדרים ביחד אבל מעדיפים לישון בחדר לבד

למה חייב להיות או אוהבים או לא מסתדרים

ואולי זה יישמע מוזר, אבל יכולים להיות גם שני אנשים שמאד אוהבים אבל בגלל קור/חום וכדומה מעדיפים לישון בחדרים נפרדים...

לכן מראש אני קצת לא שותף לתחושות

בעיני להתחתן ולהישאר בחדרים נפרדים זאת מציאות הגיונית שאומרת "אנחנו מסתדרים אבל רוצים פרטיות", ואילו להתגרש זה אומר פעם אהבתי אותך ממש, היום לא מסוגל לגור איתך באותו בית ולא משנה מה המחיר שנשלם"

שתעשה טובה, ותמצא גבר, שיהיה האבא של הילדים שלה.

אשה שחושבת שהיא יכולה לגדל ילדים, אבל לא מסוגלת לתת להם להכיר את אבא שלהם - היא אדם מאד לא מוסרי. יש לי מעט מאד חמלה כלפי זה

הבסיס של האמירה נשאר נכון בעיני - מישהי שקל יותר בעיניה לגדל ילד לבד מאשר להתפשר על גבר בינוני ועל זוגיות טובה פחות, היא לדעתי עם סדרי עדיפויות פגומים.

זאת דעתי. על הרבה דברים בדיון הזה אמרתי את דעתי ואמרתי שמי שחושב אחרת לגיטימי גם אם אינני מסכים, כאן אני חולק על עצם הלגיטימיות של סדרי העדיפויות האלה.

אולי מתוך כאב - ואז לא באמת מדובר בעמדה מבוררת מספיק, ואולי באמת מדעה שכלית מנומקת. בכל אופן אני מזדהה עם העמדה הזאת

קודם כל, גם זה צורך, ולא רוצה להכנס לזה. כל אחד ישלים לבד.

דבר שני, מדובר כאן בשותפות יציבה יותר מאשר שותף לדירה. מדובר בשותפות שיכולה להמשך עשרות שנים.

אגב, מהרי"ל (גדול פוסקי אשכנז לפני 600 שנה) חי בדירה נפרדת מאשתו השניה, וזה מתואר בספרו כתופעה תקינה במסגרת שהיתה קיימת.

דבר שלישי - אתה שוכח ילדים. זאת האפשרות היחידה שהם יהיו קיימים. יגדלו, יראו בתים אחרים, ישאלו "למה אבא ואמא ישנים בחדרים נפרדים", ויענו להם "כי אבא אוהב לישון באור ואמא בחושך", יגדלו עוד יותר ויסבירו להם שבגלל הרצון למשפחה הם ויתרו על משהו (בהנחה שעם השנים לא עברו לחדר משותף)

חשבון משותף וכו' הם אלמנטים לא הכרחיים לזוגיות. יודע על זוגות שחיים ככה. שאלה של תכנון

שניכם תצטרכו לעבוד על זה..

אתה מחפש קשר שיזרום יותר בקלילות הכוונה? רוצה להרגיש שזה-זה מיד?

(לרוב לפחות זה ממש מובנה)

זה אדם שהוא עולם ומלואו. יש 20 שנה+ מאחוריו ולגם לך יש 20 שנה + מאחוריך.

כל העננת הלחץ של בגלל שזה דייט מאוד מפריעה לזרימה וגם אם לא. את לא מכירים באופן טבעי.

אולי אפשר לנסות לחפש אפשרויות יותר טבעיות להכיר..

נשמע לי לא תקין מצב בו רוצים קשר רק בגלל שעבדנו עליו קשה, (למרות שאני מבינה גם את המצב השני..)

חוסר הרצון לעבוד מעיד על חוסר רצון בקשר , לא?

אם כן, למה לכפות על עצמינו?

מה גורם לך לא לרצות לעבוד בקשר?זה משהו בבחורה?

חוסר הרצון אומר שאתה לא מעוניין וזה לגיטימי לגמרי.

שאתה סך הכל נהנה להיות בחברתה, נהנה להסתכל עליה ואוהב את מה שמצאת בה.. וגם אם זה כל מה שיש בה, יכולת להתחתן ולחיות איתה בכיף.

מה שיגרום לך להיות איתה, ולהשקיע בקשר. עד שתכיר אותה עוד יותר..

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"