בע"ה
תראו, זה לא סוד שאנשי יצהר, ומהבולטים בהם- שלושת נושאי הצו, עסוקים בעיקר בפעילות המכונה 'תג מחיר'. [להבדיל מאנשים אחרים שמניפים את דגל ההתיישבות והבנייה.]
מלכתחילה, מדיניות התג מחיר נועדה ע"מ להלחיץ את הגופים הממסדיים ולתת להם תחושה של חוסר שליטה. ככל הנראה, זה הצליח: כיוון שאין לממשל שליטה על תגי המחיר ועל מי שיוזם ופועל אותם- הוא נאלץ לנקוט נגדם בצעד הנואש של צו מנהלי.
נגד מאחזים הצבא עדיין חזק, וברצונו מפנה או מותיר. מאחזים, במובן מסוים- זה קטן עליהם. מאחז לא יכול בשום מצב לעמוד כנגד גזירת גירוש. אין מה לעשות הצבא גדול וחזק עלינו.
לעומת זאת- המגרש בו הצבא לא כל יכול הוא המגרש שלא מוגדר עפ"י הכללים שלהם. המיקום הזמן והאופי הם עצמאיים וכאובים: תגי המחיר.
עכשיו- תגי מחיר זה נחמד. אבל הקמת מאחזים זה בניין, וזה בניין הארץ. זה אינטרס כללי, זה המעשה הנכון, זה עיסוק בחיוב וזה מה שיהודי נדרש לעשות בימים אלו בארץ ישראל.
אבל: תג מחיר זה מלחיץ אותם. ראינו איך הסיורים בחברון דחו את פינוי בית השלום, ראינו איך זה מיסמס את הפינוי של רמת גלעד, ואנחנו רואים, באמצעות הצווים הללו, כמה הממסד חסר אונים אל מול תגי המחיר.
התהייה שלי היא כזו:
לאיזה מקום נכון לנתב את הכוחות? ז"א, עכשיו אנחנו עומדים בפתחה של מערכה. אהוד ברק התחייב להתחיל לפנות את המאחזים לאחר חג הסוכות. במה נכון להשקיע כעת- האם עלינו להלחיץ את המערכת בתגי מחיר ולהפחיד אותם מהתעסקות איתנו, או שנכון להמשיך לבנות ולהתרחב- ולקבוע עובדות בשטח. ועל יד כל בית שמיועד לפינוי להקים כעת שישה מבנים נוספים?
ובכלל, באופן כללי- האם הלחצת המערכת היא חיובית? האם נכון יותר לבנות, להיפגע ולספוג פעם אחר פעם, או שאפשר גם להעמיד מאזן אימה לטובתנו באמצעות פעילות בעלת אופי שונה?
בציפיית הישועה.