מתאים לך?

מוח ריק= מוח שקט.

עדיף שיהיה מלא...

שנים אני רואה בתוכניות בישול שאנשים עפים על זה , ממש רוצה לטעום פעם!

קחי כמה תאים שבא לך

נמחקו בלי להשאיר זכר. כאילו מישהו עשה DELETE ואז דאג גם לרוקן את סל המִחזור.

הלוואי שתמצאי איזה מתכנת מחשבים - או מתכנת אנשים - שיוכל להשתיל לך כמה תאים חדשים...

את נשמעת ממש עם מודעות ועם רגישות.

את נשמעת כאובה כל כך,

עברת המון 

והמציאות עדיין מכריחה אותך לגייס עוד ועוד כוחות

ואת לא יכולה להילחם גם על זה...

ובטח בא לך שהוא יילחם. נכון?

נשמה, בא לי לתת לך חיבוק גדול-גדול.

זה קודם כל.

על כל מה שאת עוברת,

על התסכול והמחנק שיש לך בגרון

וזה שאת צריכה לתפקד כאמא, 

ביחד עם כל זה...

לגבי העניין הזוגי-

לדעתי יחסי האישות יכולים פה ממש להועיל.

כי זה שביל עוקף 

וכי זה מוביל לחיבור.

כדאי לנסות להתאמץ בכיוון הזה..

ושוב חיבוק גדול מאוד.

זה לא קל להרגיש לב בזוגיות.

איזה קשה... נורא נורא קשה... הכול הכול ביחד...

את הולכת לטיפול עם הדיכאון אחרי לידה, נכון?

לדעתי זה יכול לעזור אם הוא יבוא איתך. לחלק מהפעמים, לפחות. זה יעזור לו לחוש אותך טוב יותר...

ואת יודעת מה - גם הוא צריך טיפול. זה לא קל לחוות אישה בדיכאון אחרי לידה... (אני זוכרת שבזמנו אמא שלי כל הזמן דאגה לבעלי - שהוא שורד, שהוא מרגיש טוב, שהוא מצליח לתפקד למרות שהצד השני במשוואה, כלומר אני, נמצא לגמרי על הקרשים... וזה נכון. הבעלים חווים טלטלה לא פחות קשה משל הנשים... רק היום, בפרספקטיבה ואחרי שהתאוששתי ב"ה, אני יכולה להבין את זה...)

שוב חיבוק. ותאמיני בכם. תאמיני שאתם תצאו מזה - ביחד, מחוזקים, קשורים יותר מאשר קודם, נכונים להתמודד מול האתגרים שיבואו בעתיד. (במובן מסוים אני שמחה שהדל"ל הגיע אלינו יחסית בשלב מוקדם בנישואין - בערך כמו השלב שלכם - כי אחרי שעברנו אותו - אנחנו יודעים שנצליח לעבור הכול, בע"ה...)

בס''ד

אני קוראת אותך וכאובת את כאבך. בע''ה תעברו את זה אבל בינתיים זה פשוט קשה וכואב, אני הכי מבינה אותך!! 

(כותבת לך עכשיו יותר באריכות באישי)

❤❤❤❤❤

בס''ד

מרק אהובה ומתוקה!!

קראתי אותך והלב נמחץ. 

אני כל-כך מבינה אותך!!!

מתוקה שלי,

איזה כאב ואיזה לא פשוט!

מבינה, מבינה, מבינה.

היו זמנים שהרגשתי ככה. כמו שאת מתארת. ואולי אפילו יותר. היו זמנים, במהלך הדיכאון, בהם חשבתי שהזוגיות שלנו נהרסה, וכנראה נהרסה סופית. הרגשתי מערבולת קשה של רגשות:

פחדתי (פחד מוות!) שנתגרש

כעסתי (והרבה יותר מזה אפילו...)

הרגשתי מושפלת

עזובה

נטושה

הרגשתי כל-כך לבד ואומללה

חשבתי שאין יותר סיכוי, שמה שנהרס לא יתוקן לעולם

רציתי שבעלי ייעלם משדה הראייה שלי. כל מפגש איתו פצע בבשר החי.

הרגשתי כישלון. שאני כל כולי כישלון. שהנישואין שלנו כישלון.

פחדתי שהאנשים בחוץ ידעו מה נהיה מהקשר שלנו.

זה ערער אותי כל-כך!

היסודות עליהם השתתנו את הקשר היו כל-כך טובים!

שנינו אנשים כל-כך ערכיים, טובים, מסורים!

איך, לכל הרוחות, מגיעים למצב כזה???

איך אני (אני!), במצב כל-כך עגום בזוגיות שלי? 

איך אנחנו,

שכמוכם ממש,

צעדנו,

עבדנו 

וחיינו יחד,

אנחנו שהיינו כל-כך מאושרים ביחד,

עוברים כזה משבר?!!

אנחנו!

זה כל-כך בלתי צפוי!

כל-כך לא מובן!

כל-כך לא פייר!

כל-כך מבלבל ומפחיד!

איזה חוסר שליטה ואיזה חוסר אונים...

איזה הסתר פנים.

גם אצלנו בעלי תמך כל עוד הוא יכל. 

עד שהוא כבר לא הצליח יותר להיות כאן בשבילי.

הנקודה הזאת,

כשהוא הפסיק להיות הבעל התמוך,

הסועד (...)

הייתה אחת הנקודות הכי, הכי, הכי כואבות

של כל התקופה האפלה הזאת.

גם אני ידעתי שהוא איש טוב. 

טוב מאד מאד!

ידעתי גם שהוא בסך הכל אנושי

מוגבל

לא כל יכול.

שזה לא אשמתו.

שכמה אפשר לשאת, כבר?

אבל הניכור הזה

העזיבה (הנפשית) שלו

- כשאני בתחתית התחתיות ושיא הזקוקה לו -

זה דבר שפגע בי אז

עד עומקי נשמתי.

***

מק''ר אהובה, אני רוצה לספר לך את מה שקרה אחר-כך. את מסכימה?

אני רוצה לספר לך

שדווקא מתוך המקום

הכי נוראי הזה -

הגיעה הישועה הפרטית שלנו.

היום אני מודה לה' שבעלי לא יכל לתמוך בי יותר.

מבטיחה לך!

אצלי זאת הייתה נקודת המפנה.

המקום שממנו התחלתי להחלים.

זה לא קרה בבת אחת

ולא עשיתי את זה לבד.

הייתי בטיפול אישי

היינו בטיפול זוגי.

וזה לקח זמן.

אבל שינוי הכיוון אירע

בנקודה הזאת -

שבעלי הפסיק להיות כאן בשבילי. 

את יודעת למה?

כי בסופו של דבר

זה החזיר לי את עצמי.

זה שבר את התלותיות

שנבנתה כתוצאה מהדיכאון

וזה החזיר לי

את צלם האנוש שבי

את כוח הבחירה שלי

את האחריות על עצמי ועל החיים שלי.

ובסוף זה החזיר לנו גם

את הזוגיות שלנו.

זוגיות שהיום מבוססת על משהו הרבה יותר בריא. לדבר הבריא הזה קוראים 'נפרדות'. שמעת על המושג הזה? 

בתמצית זה אומר שכל אחד אחראי

על החיים שלו

ועל האושר האישי שלו.

יש בקשר שלנו המון-המון אהבה ב''ה. אנחנו עוזרים ותומכים המון אחד בשני. באמת. אבל בשורה התחתונה, אני שואפת להיות מאושרת בלי קשר לבעלי (וכנ''ל גם הוא).

אני משתדלת לספק לעצמי את מקורות הכוח להם אני זקוקה. זה יכול להיות על-ידי פנייה למישהו אחר! הודעה בפורום, פגישה אצל הפסיכולוגית שלי, מפגש עם חברה וכו'. אני משתדלת לספק לעצמי את האישורים להם אני זקוקה כדי להרגיש שווה וטובה. אני הרבה יותר מנסה להוציא את עצמי ממצבים רגרסיביים...

יש לא מעט פעמים שאני כן פונה לאיש שלי והוא עוזר לי, אבל זה הרבה יותר מאוזן, שפוי, נקי ובריא ממה שהיה פעם.

***

יקרה! אהובה! אחותי!

אני יודעת כמה קשה לך.

כמה זה נראה כמו הר.

כמה זה נראה שלא משנה כמה את

משתדלת

נלחמת

פועלת

שום דבר לא עוזר 

והדיכאון כאן. עדיין.

אבל אנא ממך

יקרה ואהובה

אל תעזבי ידייך!

תמשיכי לנסות!

תמשיכי להשתדל! להלחם!

כי יש שכר לפעולתך!!!!!!!

עוד מעט, עוד קצת, תכף -

וכל זה יהיה לך 'כחלום יעוף'.

זיכרון של משהו לא פשוט

שבנה אותך

שבנה אתכם.

הקשר שלכם לא נעלם

הוא עובר משהו

גדול מאד

סוער

מערער

אבל בסופו של דבר

זה יחזק אתכם כל-כך.

עוד תזכו

לאהוב בצורה פשוטה אחד את השני

לבנות ביחד

להגשים חלומות

להזדקן ביחד

עם המבט הזה בעיניים

שרק אנשים שעברו ביחד כברת דרך

מביטים בהם בשותפיהם לדרך

באהוביהם.

אני שולחת אוקיינוס של תקווה. אני אזכיר אותך בתפילותיי בלני נדר. יהיה בסדר בעזרת ה'. ❤

בס''ד

תודה שכתבת בחזרה ❤. תרגישי טוב!!

(לפני תקופה משהי כתבה לי תגובה שעזרה לי מאד. הדפסתי אותה...)

את מתעסקת בלעזור לנשים בדכאון? אפשר לפנות אלייך בפרטי לשאלה?

(אל תדאגו זה לא בשבילי, אני ב"ה לא בדיכאון)

בס''ד

תודה יקרות על המילים. 

אין לי שום הכשרה מקצועית בנושא או דבר כזה... רק את עצמי ואת הסיפור שלי. אפשר לפנות בשמחה.

מתוך מקום של מי שגם עברה את זה (ובדיעבד מעריצה את בעלי שלא "נטש") - ניסחת את זה בצורה מצוינת! והתהליך הזה - פשוט מפעים! תודה על ההשראה...

כמה כוח ועוצמה יש למילים שלך!

וכמה כוח ועוצמה יש לך!

כמה טוב מתפרץ ממך, כמה!!!

חותמת על כל כל כל מילה שלך! אלופה אלופה אלופה!!!

מעבר להיצטרפותי הכנה לכל מילה שאמרו לך כל הנשים המדהימות כאן, ובמיוחד מילותיה המאירות, הטובות והמרפאות של @קמה ש.,

רציתי רק לכתוב לך שבלי להכיר לעומק אותך ואת הסיפור שלך (הודעה ראשונה שלך שאני קוראת) נשמע לי מאוד חזק שאת ובעלך נמצאים במצב בו שניכם נמצאים במצוקה בו זמנית.

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

גם הדיכאון מדבר כרגע ויכול לצבוע מה שבשחור בשחור כהה אפילו עוד יותר. זה מה שהוא עושה. זו ממש ההתמחות שלו והוא אלוף בזה

- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

רק אומר שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

כי תמיד שיש משבר -

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

אז קודם כל - לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -

שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך

ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?

מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?

איך זה בשבילך (בעלך) לראות תקופה ארוכה את אשתך כבויה?

כמה אתה מרגיש חסר אונים?

כמה כוחות נגמרו לך?

כמה עצוב וכואב לך עליה?

כמה אתה מנסה להיאבק כל יום מחדש להיות מתפקד ונוכח בשביל כולם כולל הילד המתוק?

כמה אתה מרגיש מתוסכל שאתה מת מת מת שאשתךתחייך שוב את החיוך היפה שלה אבל זה פשוט לא קורה?!

כמה אתה מפחד שאולי זה אף פעם לא יקרה?

והכי נורא - אין לך מה לעשות עם זה!!!

ואתה מרגיש כישלון

כישלון כישלון כישלון

שאתה כישלון של בעל

וכשלון של אבא

וכשלון של אדם

הרי אם אשתך לא שמחה איך תהיה הצלחה?! לא! אתה כ-י-ש-ל-ו-ן!!!

---------------------------

ואחרי שכתבתי ביחס לזוגיות, רוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני 10 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

גם לי היה דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 10 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

קוראת אותך וקוראת את עצמי של לפני 10 שנים.

אותן הרגשות בדיוק.

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי, 

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך, מק"ר יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי הרגשתי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

גם חיכינו לה 3 וחצי שנים,

וחפעמים איך שאומרים ״כגודל הציפייה כך גודל...״

אולי דווקא לזוגות שחיכו לילד (הראשון בפרט)

שהיו להם כל-כך הרבה שנים לחשוב, ולקוות, ולדמיין את הס המאושר שהם חובקים תינוק,

ולהרגיש שזו זו פסגת השאיפות והגשמת החלומות,

אולי לפעמים דווקא לזוגות כאלה ההתנפצות של המציאות מול החלום הורוד היא יותר חדה ויותר כואבת.

גם לפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

וךא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבך בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם היו לכם הרבה שנים של ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים.

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרןע 

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה 

וסימני מתיחה

וצלוליט

וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו! 

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת 

תוכנה זה קשה

וכמה עייפים

ןכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה?

זה עובר.

כמה שקשה להאמין 

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד ורומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך 

שיעודדו אותך 

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריא וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך 

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו מבטיחה

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר 

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם 

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

בהצלחה רבה רבה יקרה ואהובה ובשורות טובות במהרה :לב: :לב: :לב:

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

נעלמים מרשימת הפורומים, אחרי תקופה מסוימת ללא פעילות.

את יכולה לשאול בפורום משוב...

/forum/f51

(חיפשתי את השם של המנהלת, מסתבר שלשעבר, ודרכה הגעתי לפורום).

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

גם אנחנו שמים לב לזה אצל התאומים שלנו

בכל אופן, אם הייתם בהדרכת הורים בשביל הילד השני, אז בהחלט כדאי עכשיו ללכת להדרכת הורים על הילד הנוכחי. וזה בעצם יהיה על שניהם, כי אי אפשר לנתק אחים זה מזה.

ובהדרכת ההורים תוכלו להתייעץ אם כדאי ללכת איתו לאבחון או לטיפול רגשי...

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.