אמונה אוספת חול ביד ומפזרת.
נתן מסתכל עליה פתאום. ''מה את חושבת עלייך?''
אמונה מופתעת. ''אמ.. בקשר למה?''
''בקשר אלייך'' נתן מתעקש.
אמונה שותקת עם העיניים בריצפה.
''אני שחקנית'' היא אומרת בסוף, בקול נכנע ''ואתה יודע מה הכי גרוע?''
נתן מקשיב בשיא הרצינות ''מה הכי גרוע?''
''אני שחקנית טובה'' אמונה יורקת את זה בתיעוב ''אני שחקנית טובה מדי.''
נתן מהנהן. ''הבנתי''.
הם שותקים, הגלים מרעישים במקומם.
''ומה התפקיד שלך?'' נתן זורק פתאום.
אמונה לא תופסת. ''תפקיד?''
''מי את. מי את בהצגה הזאת..?'' נתן לוחש.
''אני.. אחות אולי. חובשת פצעים של אנשים, אמ.. מנקה מסביב ומרגיעה לפני זריקה'' אמונה חושבת בקול.
ההגדרה מדוייקת. נתן מחייך.
''זה מצחיק?'' אמונה שואלת.
נתן מזיז את הראש מצד לצד. ''זה לא, זה רציני מאוד''
אמונה מציירת משהו בחול.
''ובאמיתי, במציאות האמיתית מי את?'' נתן לוחש אפילו יותר בשקט ממקודם.
אמונה ממשיכה לצייר עם הפנים בקרקע. רק לא להישיר מבט, רק לא להתמודד.
היא נושפת על החול והציור נעלם.
אולי בכלל אפשר למחוק ככה גם אותה, ואת כל ההצגה הזאת.
היא מרימה גרגר חול אחד בודד. ''הנה אני. באמיתי אמיתי.''
נתן מהנהן. כל הזמן הוא מהנהן ככה, עם העיניים.
''את יודעת---'' הוא נתקע לרגע. רק לרגע. ''הוא לא סתם פה, הגרגר חול הזה. גם את הדבר הקטן והלכאורה מיותר הזה, הקב'''ה כיוון במדוייק לכאן''.
אמונה אוספת חול לגבעה קטנה. ''אבל יש פה עוד אלף כמוהו. אלף אלפים'' היא אומרת בקול סדוק כזה, שבור. נאסף לתוך עצמו, כמו גבעה כזאת. של חול.
חול. ואין קודש. הכל רק הצגה.
נתן מהנהן. ''זה עוד יותר גדול. למרות שיש אינסוף כמוהו, ה' יתברך רצה דווקא אותו''
''למה. לְמַה?''
''בשביל השליחות, שהיא רק שלו. התפקיד.''
אמונה מחייכת באירוניה. ''התפקיד בהצגה?''
נתן עושה תנועה כזאת שהיא גם כן וגם לא. ''ואולי לא?'' הוא שואל. ''אולי בעצם הרגעים האלה של הנחיתות, של האפסות. של השקר והבריחה. אולי הם בכלל ההצגה ואת האמיתית---'' נתן עוצר דקה לנשום כי הוא כמעט שוכח לעשות את זה כשהוא מתלהב. ''את אור אלוקי. לפיד בוער שה' יתברך שם בדיוק בדיוק איפה שאת כדי להאיר נשמות, להיות להן אחות''.
אמונה צוחקת פתאום צחוק משוחרר כזה. קל.
''זה מצחיק?'' נתן שואל.
אמונה מנענעת בראש בחיוך שובב. ''לא, זה רציני מאוד''
עכשיו גם נתן צוחק ואז הפלאפון של אמונה מצלצל.
''אוי סורי. אני שמתי אותו על שקט.''
היא מסתכלת על המסך. אה. רננה.
''אני מצטערת'' היא אומרת מהר, לפני שרננה תנתק. ''זאת חברה שלי, המצב שלה לא כל כך יציב בזמן האחרון אני צריכה להיות זמינה בשבילה.''
היא באה לענות ונתן עוצר אותה. ''למה את צריכה.''
''כי.. היא צריכה אותי''
''ואת?''
אמונה חושבת רגע. ''זה השליחות שלי, אני רוצה.. להאיר''
רוצה.
נתן מהנהן בחיוך. ''טוב תעני לה, היא תנתק בסוף''
אמונה מתרחקת קצת ונתן קורא אחריה. ''בהצלחה אחות''
היא מסובבת שניה את הראש אחורה בחיוך ואז מתמסרת לקול של רננה. למילים שלה.
ללב שלה, שמדבר בקול חלש וקטוע אבל נשמע.
נשמה.
ופתאום זה לא מרגיש כמו טקסט מובנה עם מילים יפות ואותיות מלטפות.
אין לחץ ואין פחד מהשקר ומהקהל. פתאום זה בסדר שהיא פשוט היא, והיא כאן.
והיא אמיתית, הכי אמיתית שיש.
הרגליים שלה שוקעות בחול.
והראש שלה בקודש.
והיא אחות. בלבן.
לבן של כלות.
קרבת אלוקים/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
נתן מסתכל עליה פתאום. ''מה את חושבת עלייך?''
אמונה מופתעת. ''אמ.. בקשר למה?''
''בקשר אלייך'' נתן מתעקש.
אמונה שותקת עם העיניים בריצפה.
''אני שחקנית'' היא אומרת בסוף, בקול נכנע ''ואתה יודע מה הכי גרוע?''
נתן מקשיב בשיא הרצינות ''מה הכי גרוע?''
''אני שחקנית טובה'' אמונה יורקת את זה בתיעוב ''אני שחקנית טובה מדי.''
נתן מהנהן. ''הבנתי''.
הם שותקים, הגלים מרעישים במקומם.
''ומה התפקיד שלך?'' נתן זורק פתאום.
אמונה לא תופסת. ''תפקיד?''
''מי את. מי את בהצגה הזאת..?'' נתן לוחש.
''אני.. אחות אולי. חובשת פצעים של אנשים, אמ.. מנקה מסביב ומרגיעה לפני זריקה'' אמונה חושבת בקול.
ההגדרה מדוייקת. נתן מחייך.
''זה מצחיק?'' אמונה שואלת.
נתן מזיז את הראש מצד לצד. ''זה לא, זה רציני מאוד''
אמונה מציירת משהו בחול.
''ובאמיתי, במציאות האמיתית מי את?'' נתן לוחש אפילו יותר בשקט ממקודם.
אמונה ממשיכה לצייר עם הפנים בקרקע. רק לא להישיר מבט, רק לא להתמודד.
היא נושפת על החול והציור נעלם.
אולי בכלל אפשר למחוק ככה גם אותה, ואת כל ההצגה הזאת.
היא מרימה גרגר חול אחד בודד. ''הנה אני. באמיתי אמיתי.''
נתן מהנהן. כל הזמן הוא מהנהן ככה, עם העיניים.
''את יודעת---'' הוא נתקע לרגע. רק לרגע. ''הוא לא סתם פה, הגרגר חול הזה. גם את הדבר הקטן והלכאורה מיותר הזה, הקב'''ה כיוון במדוייק לכאן''.
אמונה אוספת חול לגבעה קטנה. ''אבל יש פה עוד אלף כמוהו. אלף אלפים'' היא אומרת בקול סדוק כזה, שבור. נאסף לתוך עצמו, כמו גבעה כזאת. של חול.
חול. ואין קודש. הכל רק הצגה.
נתן מהנהן. ''זה עוד יותר גדול. למרות שיש אינסוף כמוהו, ה' יתברך רצה דווקא אותו''
''למה. לְמַה?''
''בשביל השליחות, שהיא רק שלו. התפקיד.''
אמונה מחייכת באירוניה. ''התפקיד בהצגה?''
נתן עושה תנועה כזאת שהיא גם כן וגם לא. ''ואולי לא?'' הוא שואל. ''אולי בעצם הרגעים האלה של הנחיתות, של האפסות. של השקר והבריחה. אולי הם בכלל ההצגה ואת האמיתית---'' נתן עוצר דקה לנשום כי הוא כמעט שוכח לעשות את זה כשהוא מתלהב. ''את אור אלוקי. לפיד בוער שה' יתברך שם בדיוק בדיוק איפה שאת כדי להאיר נשמות, להיות להן אחות''.
אמונה צוחקת פתאום צחוק משוחרר כזה. קל.
''זה מצחיק?'' נתן שואל.
אמונה מנענעת בראש בחיוך שובב. ''לא, זה רציני מאוד''
עכשיו גם נתן צוחק ואז הפלאפון של אמונה מצלצל.
''אוי סורי. אני שמתי אותו על שקט.''
היא מסתכלת על המסך. אה. רננה.
''אני מצטערת'' היא אומרת מהר, לפני שרננה תנתק. ''זאת חברה שלי, המצב שלה לא כל כך יציב בזמן האחרון אני צריכה להיות זמינה בשבילה.''
היא באה לענות ונתן עוצר אותה. ''למה את צריכה.''
''כי.. היא צריכה אותי''
''ואת?''
אמונה חושבת רגע. ''זה השליחות שלי, אני רוצה.. להאיר''
רוצה.
נתן מהנהן בחיוך. ''טוב תעני לה, היא תנתק בסוף''
אמונה מתרחקת קצת ונתן קורא אחריה. ''בהצלחה אחות''
היא מסובבת שניה את הראש אחורה בחיוך ואז מתמסרת לקול של רננה. למילים שלה.
ללב שלה, שמדבר בקול חלש וקטוע אבל נשמע.
נשמה.
ופתאום זה לא מרגיש כמו טקסט מובנה עם מילים יפות ואותיות מלטפות.
אין לחץ ואין פחד מהשקר ומהקהל. פתאום זה בסדר שהיא פשוט היא, והיא כאן.
והיא אמיתית, הכי אמיתית שיש.
הרגליים שלה שוקעות בחול.
והראש שלה בקודש.
והיא אחות. בלבן.
לבן של כלות.
קרבת אלוקים/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
מהלב.
