בעקבות @אהבה...
"אז מה", נועה אומרת לי. היא מדליקה סיגריה ושואפת שאיפה עמוקה. "מה אז מה?" אני שואלת. "אל תתחמקי." היא עונה. "אני לא מתחמקת." אני מתחמקת. "נו," היא דוחקת. "מה קורה איתך".
אני שותקת. אני לא יודעת, זאת האמת. "אני לא יודעת," אני אומרת בקול קטן.
"אוקי," היא אומרת, "אז בואי נתחיל מהתחלה. למה היית כל כך עצבנית הערב?" "אני לא יודעת," אני עונה בקול עוד יותר קטן, שרק לא ייצאו הדמעות.
"את היית ממש בעניין לצאת היום, נכון?" היא מוודאת את העובדות. "לבשת את השמלה החדשה והמהממת שלך, התאפרת, עשית הכל כדי להיות יפה, רצית שעומר יתפעל, נכון?". "נכון," אני מתוודה בשקט.
"באת היום לבר בכוונה להיות יפה. לרקוד מהמם. להוציא את העיניים, להרשים. נכון?" אני לא עונה, זה כואב לי מידי, אבל נועה מספיק מכירה אותי. היא משתתקת, נותנת לי קצת לחשוב. גם אני שותקת.
"את יודעת –" אני מתחילה פתאום, "אני באמת לא יודעת. זה כאילו אני זקוקה לשופוני הזה כמו אוויר לנשימה. אני צריכה שיסתכלו עלי, אני צריכה שיגידו שאני יפה, שיתחילו איתי מלא אנשים, שעומר יסתכל עלי, שכולם ידעו כמה יפה אני רוקדת.." אני נושמת רגע עמוק. "אני כאילו לא יכולה לחיות בלי זה".
אני משתתקת.
"ואז?" נועה שואלת.
"ואז," אני ממשיכה לאט, "ואז אני מקבלת את זה ובא לי להקיא."
"למה?" היא שואלת שוב כשהיא רואה שאני לא מתכוונת להמשיך.
"כי זה לא באמת אני."
אנחנו שותקות.
אני לא יכולה לסבול את זה.
"אז מי אני בעצם?" אני שואלת בהתרסה. נועה שותקת, מקשיבה. "אני לא יודעת". אני מסיימת בדמעות. "אני באמת זקוקה לשניהם, נועה", אני נשברת, מרגישה כל כך לא יציבה.
כמה טוב לנועה, אני חושבת לעצמי. היא פשוט היא, היא פשוט אוהבת את עצמה, היא פשוט אוהבת את אדם, אדם פשוט אוהב אותה. למה רק אצלי הכל מסתבך.
"טל," היא מתחילה פתאום, "את יודעת מה את צריכה?"
"לא", אני מופתעת.
"את צריכה זוגיות".
"וואט??" אני כמעט צועקת.
"ששש", היא משתיקה אותי, "את תעירי את כל השכונה".
"תגידי מה נהיית לי שדכנית?" אני מתעצבנת.
"לא נהייתי שדכנית". היא עונה בנחת. "פשוט אני חושבת שזוגיות תביא לך את הנחת הזו שאת מחפשת. יהיה לך אחד לעשות לו שופוני, אחד שאת באמת תאהבי. זה ייתן לך את המקום לפלרטט בו עם מישהו, וככה לא תצטרכי להוציא את זה מול כולם, ולא תגמרי את הערב בצורך בלתי נשלט להקיא מעצמך."
"את חושבת שאני מוכרת את עצמי?"
"לא, קרציה. תתייחסי למה שאמרתי בצורה עניינית".
אני נאנחת. אולי היא קצת צודקת, הנועה הזו. "אבל?" היא שואלת.
"אבל זה ממש מסובך", אני עונה לה.
"כן?" היא עונה בציניות, "מה כל כך מסובך?"
"שהדרך היחידה שלי לקבל צומי מאנשים זה לעשות שופוני. אבל אני כל כך זקוקה למישהו שזה לא יזיז לו, שידע שזו לא אני.. אבל איך הוא ידע את זה אם זה הדבר היחיד שאני מציגה לעולם?"
"בואי לא נגזים," נועה מרגיעה, "זה ממש לא הדבר היחיד שאת מציגה לעולם. אם זה היה נכון לא היינו חברות."
"בסדר, לא משנה", אני עונה, "הבנת למה התכוונתי."
"כן, אני חושבת שכן." נועה מודה.
שתי בחורות עומדות על מרפסת חשוכה, ושותקות.
