הארות לפרשת ראה #5
בוקר טוב,
ישנה אמירה שראיתי בכמה מקומות בשם הרמב"ן, שכאשר אדם מרגיש איזה חשק רגשי, פנימי, לעבוד את ה', עליו להשליך את זה על איזה 'חפץ' של מצווה, כלומר לעשות עם זה משהו מעשי. הוא מבסס את האמירה הזו על הפסוק- *אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ* - האהבה צריכה לקבל ביטוי בחפץ, ורק אז היא מתעוררת ממש.
האדמו"ר מסוכטשוב, מתבסס על הרעיון הזה כדי להסביר את אחד העקרונות החשובים בעלייה לרגל, שמופיע ממש בסוף הפרשה שלנו. התורה מצווה עלינו, שכאשר נעלה לרגל, נעלה מלאים ולא ריקים:
*שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ... וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק רֵיקָם*
ההסבר הפשוט הוא שעלינו להביא איתנו קרבן, אבל האמת שזה לא לגמרי ברור, כי הרי מה אכפת לה' אם נבוא ריקם? מספיק שאנחנו מגיעים, לא? מספיק שאנחנו באים בלב שלבם, בנפש חפצה ובשמחה פנימית, לא?
מסביר האדמו"ר שבעצם הרעיון של המצווה הזו, בדיוק כמו האמירה של הרמב"ן, הוא לומר לאדם- התלהבות זה טוב ושמחה זה טוב, אבל זה לא מספיק. אם ההתלהבות הזאת לא תתבטא במשהו מעשי, בחפץ של מצווה, אז היא עלולה לקבל ביטוי שלילי. לא, אנחנו לא מאמינים באהבה אפלטונית. אתה אוהב את ה'? תבטא את זה במעשה כלשהו. אין לה' שינוי בעקבות המעשה שלנו, אבל מבחינתנו, זה הופך את האהבה לממשית.
הרעיון הזה הוא רעיון מקסים אבל גם מאד מעשי. כל אחד מאיתנו לפעמים מרגיש איזו התלהבות חיובית כזאת. זה יהיה מאד חכם מצידנו אם ניקח את ההתלהבות הזאת, ולא רק נשמח בה וניתן לה ביטוי, אלא נמצא איזו דרך מעשית להשתמש בה בעולם.
המשך יום טוב,
יואל
(אגב-כתב את זה יואל פרנקנבורג, הוא שולח הערות יפיפיות על הפרשה כל בוקר. מי שמעוניין אני יכולה לשלוח לו בפרטי קישור לקבוצת ווצאפ של זה

)