לגבי הדילוג הגדול בסיפור (סוף לסיפור (יודעת שדילגתי... אסביר בנפרד...) - פרוזה וכתיבה חופשית)
טוב, לכל מי ששאל, אני חייבת להסביר מה הלך עם הסיפור.
לאחר שהתחלתי לכתוב את הסיפור הרגשתי שזה כבד עלי, זה סיפור כואב מדי וכל פעם כשאנשים אמרו לי שהם בוכים מזה הייתה לי צביטה בלב (אולי זאת סתם שריטה שלי... אני לא יודעת...).
ב"ה הסיפור לא אמיתי אך מבוסס על תחושות ששמעתי מבנות יתומות שחוו דברים דומים....
אחת הסיבות שאני מפסיקה היא שאני מרגישה שאני לא באמת יכולה להעביר את התחושות כי אני (ב"ה) לא חוויתי אותם בעצמי.
אני מבקשת סליחה אם יש פה כאלה שעברו אתזה והרגיש שהפחתתי מהכאב.
אם יש פה בנות שקוראים להן מור/רעיה אני מאחלת בריאות וחיים ארוכים להורים שלהם!! מקווה שלא לקחו אתזה למקום מסויים ח"ו...
אחד הדברים שהיה לי חשוב להעביר (ומקווה שהצלחתי) היה שצריך לשים לב לעזור לאחר גם בהמשך, אחרי שבטוחים שהוא מתקדם, כי יש דברים שלא יכולים להרפות ממנו ואנשים שוכחים אתזה לפעמים ומתקדמים הלאה. לפעמים צריך להעיף מבט אחורה לראות מה קורה עם מי שמאחורי, אולי הוא צריך עזרה קטנה להתקדם קצת, חוץ מזה שחיבוק ועידוד אף פעם לא מזיקים.
אני מבקשת סליחה ממי שחיכה להמשך על זה שלא המשכתי את הסיפור, מקווה שתבינו אותי.
בשורות טובות!
