א. הנערה לא חייבת אם היא לא רוצה. אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, הרבה פעמים דווקא היא כן היתה רוצה, ויש לזה כמה סיבות נפשיות ופרקטיות. (למשל תמר רצתה שאמנון יישא אותה, אחרי האונס).

ב. הסיבה שאין עונש הוא כמו כל דבר שבין אדם לחבירו, שהעונש הוא בממון ולא עונש גופני. הכסף הולך לאבא רק בקטנה או נערה (עד 12 וחצי) כיון שהיא ברשות אביה, כמו כל ממון שהיא היתה מקבלת. אם היא בוגרת, היא זוכה בכסף.

מתקבל?

שיעבירו את הגברת מסע של עינויים תחת הכינוי "חקירות", ואז הגבר אחרי עינוי דין רציני יקבל כמה שנים בכלא (כך שהוא גם יהיה למעמסה על משלם המיסים). 

לפי הדרך שהתורה מציעה, הנערה ואביה בוחרים את את האופציה שנראית להם ביותר.

זאת ועוד, צריך לזכור שרוב מעשי האונס, בטח פעם, מתרחשים אחרי הכרות מסויימת אם לא יותר. ולכן, זה לא רעיון "הזוי" שהוא ישא אותה לאישה.

התכוונתי מה הייית אומרת מעצמך. זו דרך להגיע להבנה של התורה

כל מי ששואל, צריך להציע אלנטרטיבה..

כיוון שדין התורה נאמר על כל מצב, גם מי שיצאה רק פעם בחיים.

ולגבי שאלתך, נכון - אי אפשר לתקן. אז מה השאלה בדיוק? לפחות שישלם על הנזק מה שאפשר.

צריכים להבין את תפיסת התורה השונה מתפיסתנו

התורה לא רוצה להכניס את האשה למעגל האומללות והקורבנות מהמעשה. היא נותנת פתרון יצירתי

שמדובר במציאות שאינה "אונס" כמו בימינו במובן של עינוי בלי שום רצון. אלא מדובר ב"אונס" מתוך הקשרות כלשהי.

ואין צורך ב"עונש" והיא איננה מרגישה פגיעה ואולי אפילו קשורה אליו ומתוך רצון שנמצא אצלה כידוע...

כך שכל מה שנצרך זה להמשיך איתה והכל טוב גם מצידה. ואם הוא לא רוצה אז זה "עונש" עבורו שחייב לקחתה כי נקשרה

ולפי הסוד כמדומני שמדובר שהם ממש "מיועדים" משמיים אלא שזה מגיע בדרך מורכבת

רמב"ן

[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ב פסוק ט"ו:

וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ, בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה--וְשָׁכַב עִמָּהּ:  מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ, לְאִשָּׁה.   אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ, לְתִתָּהּ לוֹ--כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. ]

ואמרו רבותינו (כתובות י.) כי ענין המוהר הזה הוא נקצב בענין האונס (דברים כב כט) כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה, אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה ששם נאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו. והטעם, כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות, בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו: ועל דעת רבותינו (כתובות לט) גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע: והנה הדין הזה איננו רק בנערה כדין האונס, אבל שם פירש הכתוב "כי ימצא איש נערה בתולה" (דברים כב כח), וכאן לא הזכיר נערה, והטעם, כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ), וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה. ואמר כאן אם מאן ימאן אביה לתתה לו, לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו כל שבח נעורים לאביה (קידושין ג), אבל באונס הוצרך לכתוב נערה להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא. והטעם, כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס:

נובמת, זה לא רלוונטי.

בבקשה לא לסטות לדיון שאינו הלכתי 

בראשית רבה פ"ח "וכבשוה, וכבשה כתיב, האיש כובש אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל. מנא לן? מן דינה, שנאמר (בראשית לד): ותצא דינה ולבסוף נכשלה, הדא הוא דכתיב (שם): וירא אותה שכם וגו'".

תנחומא בובר וישלח יב "וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה"

השבוע אמר לי חבר שעלה מאמריקה, שכבר לפני שנים רבות 50 % מהיהודים חטאו בדברים בתחום המדובר ענייני עריות

עם או בלי קשר, תראו ר' צדוק:

פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כ"כ עד שא"א לו שלא יחטא כד"ש (ברכות לב, א) מה יעשה הבן כו' ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטרי'. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שא"א לנצחו שייך אונס [ואם הש"י הסיב את לבו הרי אין חטא זה חטא כלל רק שרצון הש"י הי' כך] ועמ"ש בכתובות (דף נא:) גבי תחלתו באונס אפי' צוחת לבסוף שאלמלא מניחה היא שוכרתו מותרת לבעלה מ"ט יצר אלבשה הרי דזה מחשב אונס גמור אעפ"י שהוא מרצונה מ"מ יצר גדול כזה א"א באדם לכופו והוא אונס גמור ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון שהי' אנוס. אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר [וכמו ששמעתי בזה מענין זמרי שטעה בזה]:

מה רוצים מאיתנו בעת הזאת - בית המדרש

לא היה לך לומר אלא שלא באת כל עיקר אלא להסביר דברי רמב''ן.

לשון המחבר:
"האונס את הבתולה, חייב לישא אותה, ובלבד שהיא ואביה יהיו מרוצים, אפי' היא חגרת או סומא, ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה."

ואם היא לא רוצה - אז לא...

והוסיף החינוך:

"...גם בכך יש קצת תנחומים לענייה המבויישת שתשאר עמו לעולם, כי לא יאבה איש אחר לשאת אותה מפני המעשה הרע שאירע לה".

ומי אמר שלא מענישים אותו?
מי אמר שהיא חייבת ללכת איתו?
האם הנושא הזה נלמד עם רשי ועוד מפרשים לפני שעלה לדיון?

 יתכבד ויעלה כבודו ויפרוש בפנינו הסוגיה.

אני לא ממש יודע מה לעשנו עליה.

אני רק רוצה להתייחס לנקודה משמעותית שעולה מהדין של חיובו לשאתה (אם תרצה) ולא יוכל לשלחה-

מעשה מיני (במיוחד לאישה) יכול להיות מציאות של שיא התענוג, ולעומתו שיא ההשפלה והפגיעה- "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".

ההבדל בין שני המצבים אינו במציאות הפיזית, אלא בהיקשרות הנפשית-

מין שנעשה מתוך קרבה ואהבה מביא לתענוג ואינטימיות, ולעומתו אותו מעשה בדיוק, כאשר נעשה מתוך ניצול וכפיה, הוא פוגע עמוקות.

לכן, התורה אוסרת בכל מקרה מין ללא היקשרות ומחוייבות נפשית-

החל בחובה הבסיסית של חתונה, כלומר מין בא עם מחוייבות לקשר (יחסים).

כמובן איסור על זנות, שהוא מעשה בוטה של מיניות ללא קשר נפשי.

אנס הוא הדוגמא הכי חמורה ונוראית של "השתמש וזרק", לא מתעניין בכלל באדם שנמצא מולו, אובייקט להנות את עצמו על חשבון האדם האחר, בלי להתחשב, בלי לראות בו אדם.

כנגד זה התורה מחייבת- "לו תהיה לאישה, לא יוכל לשלחה...", כלומר, אין מעשה מיני בלי מחויבות, אתה לא יכול לראות את האישה הזו כאובייקט מיני, ולא כאדם, הוא מחוייב לה, הוא מתמודד עם ההשלכות של מעשיו. במהות, זה הפוך לחלוטין מהדינימקה של אונס, שבא לחטוף ולזרוק, אומרת התורה לאנס הפוטנציאלי (ואולי לכל גבר בעולם)- אין דבר כזה להשתמש וללכת, מין זה יחסים, קשר, אהבה, מחוייבות. אתה תסתכל על כל אישה לא כאובייקט מיני, אלא כעל אישיות, כעל אחת שאתה הולך להתחתן איתה, שההקשר הפיזי הוא רק אחד ממכלול ההיבטים שמרכיבים יחסים זוגיים.

[אותו דבר (גם מפרשת השבוע), הפרשה הקשה ש"דיברה תורה כנגד יצה"ר" בנוגע לאשת יפת תואר.גם כאן,  אין כזאת אפשרות של יחסי אישות בלי לקחת אותה לביתו. המעשה הנוראי (שהיה נפוץ מאד, עד לפני לא הרבה שנים) של אונס נשים במלחמה הוא אסור, וגם אחרי שדיברה תורה כנגד יצה"ר הוא נשאר אסור. התורה התירה (בדיעבד) לאדם שאינו יכול לכבוש את יצרו, שיקח את האישה ויהיה מחוייב להנשא לה, לא מין רגעי, זמני, כי אם קשר מחייב]

אחרי כל זה,

זה לא מסביר מדוע אין עונש ראוי לאנס על הפגיעה הנוראה, איך בכלל ניתן להעלות על הדת שאישה תרצה בכלל קשר עם האנס ועוד שאלות שבהחלט מטרידות.

[בכ"ז יש לציין שהאנס חייב גם בחיובי אדם המזיק- נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, שהולכים לנפגעת (תלוי באיזה גיל) שיכולים להסתכם לסכומים גבוהים מאד]

אונס זה אולי המקרה שהכי תופס את העין, אבל אם נבחין נשים לב, שאין בתורה שום עונש על פגיעה בזולת, חוץ מפגיעות שניתן לכמת בממון,

ניתן לשאול שאלה נפרדת, והיא - למה באמת זה כך,  אבל זה כבר לא השאלה "למה אין עונש על אונס"

ומה שניתן לענות על השאלה הזו, הוא שהיות והתורה נצחית, ולעומת זאת הנורמות המקובלות אין נצחיות. התורה לא נכנסה לרזולוציות של דברים מהסוג הזה, שמשתנים לפי החברה והנורמות. 

איך כן לדאוג לחברה מתוקנת? בדיוק לשם כך נתנה התורה תפקיד למלך ולבית דין - שמכוחם לתקן ולהעניש כפי הנראה בעיניהם. וכמובן -ש הם יידעו לעשות זאת לפי המתאים באותה עת.

עד כמה שידוע לי, זו התשובה האמיתית, והנכונה, על השאלה הזו, וכשמתבוננים בה שמים לב שהיא באמת מתיישבת על הלב! 

@נופת צוף

מצד אחד זה תשובה טובה, אבל זה לא ככ התיישב לי הלב.

כאילו הרגשתי שזה מן התשובות האלה שהמורה נותת לתלמידה חכמה כשאין תשובה אחרת כדי לסובב אותה.

(אני בטוחה שלא ככה נתת את התשובה ושהשקעת מחשבה, אבל בכללי קשה לי עם האמירה שהדינים בתורה לא מתאימים לכל דור זה מרגיש לי כמו תירוץ כזה)

כי כאילו מה הכוונה התורה לא נכנסה לזה?! כתוב בפירוש מה העונש שמבחינתי הוא לא מספק.

זה לא שלא כתוב עונש וכתוב -'ובכל דור בית הדין/ המלכות יחליטו כיצד לנהוג במקרה זה לפי כללי הדור'

להפך, כן כתוב בתורה במדוייק איך לנהוג, שלדעתי זה לא מספק כלל.

מה שכן יכול להיות שאולי הדורות שינו את הנורמות שהיו מקובלות אז ולכן העונש לא מתאים בעיניי

כמו מה שקצת הצלחתי להבין מהתגובה הזאת

אנחנו מדברים מתפיסות מוכרות לנו. התורה מדברת מתוך תפיסה שונה - בית המדרש

אולי זה שהנורמה היום אחרת זה הדבר המצער והבעייתי

זה יותר מצליח להתיישב על לבי

זה שהתורה לא נותנת עונש על ב"א לחברו, את יכולה לראות מכל התורה כולה, פשוט אין דבר כזה.

על מה כן נותנת? על נזק ממוני, והנזק של הנאנסת, לא החלק של הפגיעה בה, אלא החור בכיס שנהיה לה, נטו, שווה חמישים כסף, לא יותר.  זה לא סותר כלל לכך שזה מעשה נתעב שמגיע על עצם הפגיעה עונש פי מליון. וזה דבר שהתורה משאירה למלך ולבית דין, וברמב"ם מפורש שזה אחתצ המטרות העיקריות של מלך - לענוש לפי העניין, כפי שהוא מבין. זה שכן נכתב עונש - זה על חלק אחד של הפרשה, על החלק של הנזק הממוני. החסרון הפיזי.

וזה לא תשובה שאומרים בביה"ס כשאין תשובה אחרת, אלא זו תשובה למדנית אמיתית, זה מה שעולה מניתוח של כל התורה כולה, לכל אורכה, שרואים שזה הדרך שלה, להמנע מלקבוע עונשים על דברים מסוג זה. אונס לא זא דוגמה מיוחדת, אלא היא בדיוק כמו כל השאר.

שמח.

התשובה לזה היא יותר פשוטה - אין כאן שום עונש לה, אם היא לא רוצה היא לא חייבת.

נתנו לה את האפשרות לדרוש את זה, זה הכל. והיו זמנים שהיה שווה לה לדרוש את זה.

כל הדוגמאות שהבאת לא רלוונטיות, מדובר או בדברים שניתנים לאומדן וכימות - צער, ריפוי, שבת, וכו' הם לצורך זה כמו נזק פיזי. או בדברים שהעונש עליהם הוא בב"א למקום שלהם, כגון עד זומם, הוא נענש כמו שנענשים על חילול שבת. וכן שאר הדינים שהבאת, זקן ממרא, נשבע לשקר, וכו' וכו'. הכל או במערכת הממונית - של חושן משפט, או בב"א למקום.

ולעומת זאת, על לשה"ר, אונאת דברים, נזק בגרמא, הלבנת פני חבירו, וכו' וכו', - התורה לא קובעת עונש, ואכן זה ססיטמטי בכל התורה כולה - התורה לא קובעת מסמרות לשום עונש על דברים מסוג זה.

ולגבי הנישואין - אין כאן שום התעלמות, עניין מציאותי גרידא, הנאנסת מתקשה במציאת שידוך אחר, ומציאות החיים של אז, בצירוף לכלל הידוע של טב למיתב טן דו, מביא אותנו למסקנה שהנאנסת תשמח שיהיה לה מרא לידה וחוטרא לקבורא, ולו בדמות האונס עצמו, אם היא לא רוצה - תפאד'ל, אבל אם היא כן רוצה - התורה לא מאפשרת לאונס לברוח, עשה את הכיף שלו ונעלם, אלא עליו לישא באחריות ולשתות בעציצו. לא רואה כאן שום דבר לא רלוונטי. אני סבור שאם לא מתעקשים ללכת ראש בראש עם התורה זה מובן והגיוני ומוסרי לחלוטין. 

אלא שבאמת קשה עד בלתי אפשרי בעבורה להינשא למישהו אחר.

כמו שנכתב כאן אולי ענו את זה , קראתי מעט תגובות .. - בית המדרש

ושכתבתי בקצרה כאן אכן, לזה לא התייחסתי.. - בית המדרש

לתת לה כסף לא יעזור. היא רוצה בעל. וכן, היו זמנים ותרבויות, שהיה אופניםש אשה תעדיף להנשא לאנס, מאשר להשאר רווקה כל ימיה. יכול להיות שזה לא בריא, אבל לא מה שאת התכוונת- לא בריא אצלה, אלא לא בריא בתרבות, זו הייתה התרבות. עובדה.

לגבי שאר האפשרויות שנתת - עניתי כאן: תשובה: - בית המדרש 

שמח לשמוע.

אתה מניח הנחות וקובע דברים ואז מאשים.

קוראים לזה איש קש.

אין אפשרות מחיקה (אבל אתה יכול לבקש שימחקו ואז ימחקו) אבל אתה יכול לערוך את התגובה ולכתוב 2 נקודות או 2 תווים במקום. כולל הכותרת. לדוגמא (..)

ולא, אין אפשרות לערוך אחרי שהגיבו לי.

ממשה.

שכחתי מזה - מחילה (כאילו אני גרמתי בטעות שאתה לא תוכל למחוק, בזה שהגבתי לך)

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

והתמונה הגדולה (שלעולם לא נשיג אותה בשלמותה כי היא אינסופית) היא הדרך להתחבר למי שצייר אותה.

אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לנסיון להבין מה המקום של כל דבר.

ממליץ ללמוד את מאמר ייסורים ממרקים של הרב, וכן לקרוא את המבוא של הספר בין החסידות לראי"ה של הרב שילת.

אפשר להסביר סתירות שונות באופנים שונים, לדוג':

1. כל הבנה מדברת על רובד אחר, וכל ההבנות הן דרך להתחבר למקור האחדותי שמאחורי הדברים. זה כמו שאין סתירה בין זה שחבר שלך מצחיק וקל דעת לפעמים לבין זה שהוא חכם ורציני, אלו דרכים שונות בהן המהות שלו מתגלה אליך.

2. לפעמים קל לראות את המכנה המשותף. לדוג', מי שתופס את הבריאה כחידוש, כלומר שקיומנו לא היה מוכרח והיינו יכולים לא להיות, לא רואה סתירה מהותית בין טבע לבין נס כי שניהם מחודשים, הטבע מחודש ביחס לה' והנס מחודש ביחס לטבע.

3. לפעמים הבנה מסויימת מזככת את הדעת ומנקה את השטח כדי שהבנה אחרת תובן בצורה נכונה.

אני חושב שיש שני עקרונות שאם הולכים איתם אז הדרך ברורה יותר- להבין שיש אחדות אלהית מאחורה ולחפש אותה, ולהבין שהאלהות הזו היא דינאמית. אנחנו לא מתעסקים בסתירות בין מושגים, אלא בהבנה של משהו "חי", שמכיל "סתירות" מעצם הגדרתו, שמתגלה פעם ככה ופעם ככה. הנגזרת של זה היא לדעת איך להתנהל כיצורים חיים כאן בעולם (לדוג' היחס בין בטחון לאקטיביות).

במילים אחרות, צריך לאחד כמה שניתן בין התפיסה הנבואית לתפיסת החכמה. בין החוש שמרגיש את האחדות והדינאמיות לבין השכל שרוצה שהדברים יהיו מוגדרים ומובנים. השילוב ביניהם מפרה מאוד ופותח פתח ליותר הבנה שכלית ויותר דבקות נשמתית. וזו בדיוק העבודה של דורנו, אחרי גלות ארוכה ארוכה. ובכך נזכה ל"וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".

דוג' נוספות- תפילה. בתפילה יש גם תיקון של האני (מידות וקרבת ה') בזכות העמידה מול ה', אבל בוודאי שיש גם מימד שה' מתגלה אלינו כ"מישהו" שבאמת מרחם על בנו שכואב לו וצועק אליו.

תורה. התורה היא ספר חוקים וסיפורים שהגיעו אלינו בצורה של התגלות אלהית (בניגוד למדע שהגיע דרך חקירה שלנו). לכן ממילא היא גונזת בתוכה כח של התגלות אלהית וכח של השפעה אלהית על המציאות. זו המהות שלה. 

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)