א. הנערה לא חייבת אם היא לא רוצה. אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, הרבה פעמים דווקא היא כן היתה רוצה, ויש לזה כמה סיבות נפשיות ופרקטיות. (למשל תמר רצתה שאמנון יישא אותה, אחרי האונס).
ב. הסיבה שאין עונש הוא כמו כל דבר שבין אדם לחבירו, שהעונש הוא בממון ולא עונש גופני. הכסף הולך לאבא רק בקטנה או נערה (עד 12 וחצי) כיון שהיא ברשות אביה, כמו כל ממון שהיא היתה מקבלת. אם היא בוגרת, היא זוכה בכסף.
מתקבל? 
שיעבירו את הגברת מסע של עינויים תחת הכינוי "חקירות", ואז הגבר אחרי עינוי דין רציני יקבל כמה שנים בכלא (כך שהוא גם יהיה למעמסה על משלם המיסים).
לפי הדרך שהתורה מציעה, הנערה ואביה בוחרים את את האופציה שנראית להם ביותר.
זאת ועוד, צריך לזכור שרוב מעשי האונס, בטח פעם, מתרחשים אחרי הכרות מסויימת אם לא יותר. ולכן, זה לא רעיון "הזוי" שהוא ישא אותה לאישה.
חידושהתכוונתי מה הייית אומרת מעצמך. זו דרך להגיע להבנה של התורה
כל מי ששואל, צריך להציע אלנטרטיבה..
כיוון שדין התורה נאמר על כל מצב, גם מי שיצאה רק פעם בחיים.
ולגבי שאלתך, נכון - אי אפשר לתקן. אז מה השאלה בדיוק? לפחות שישלם על הנזק מה שאפשר.
צריכים להבין את תפיסת התורה השונה מתפיסתנו
התורה לא רוצה להכניס את האשה למעגל האומללות והקורבנות מהמעשה. היא נותנת פתרון יצירתי
שמדובר במציאות שאינה "אונס" כמו בימינו במובן של עינוי בלי שום רצון. אלא מדובר ב"אונס" מתוך הקשרות כלשהי.
ואין צורך ב"עונש" והיא איננה מרגישה פגיעה ואולי אפילו קשורה אליו ומתוך רצון שנמצא אצלה כידוע...
כך שכל מה שנצרך זה להמשיך איתה והכל טוב גם מצידה. ואם הוא לא רוצה אז זה "עונש" עבורו שחייב לקחתה כי נקשרה
ולפי הסוד כמדומני שמדובר שהם ממש "מיועדים" משמיים אלא שזה מגיע בדרך מורכבת
רמב"ן
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ב פסוק ט"ו:
וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ, בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה--וְשָׁכַב עִמָּהּ: מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ, לְאִשָּׁה. אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ, לְתִתָּהּ לוֹ--כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. ]
ואמרו רבותינו (כתובות י.) כי ענין המוהר הזה הוא נקצב בענין האונס (דברים כב כט) כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה, אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה ששם נאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו. והטעם, כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות, בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו: ועל דעת רבותינו (כתובות לט) גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע: והנה הדין הזה איננו רק בנערה כדין האונס, אבל שם פירש הכתוב "כי ימצא איש נערה בתולה" (דברים כב כח), וכאן לא הזכיר נערה, והטעם, כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ), וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה. ואמר כאן אם מאן ימאן אביה לתתה לו, לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו כל שבח נעורים לאביה (קידושין ג), אבל באונס הוצרך לכתוב נערה להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא. והטעם, כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס:
נובמת, זה לא רלוונטי.
בבקשה לא לסטות לדיון שאינו הלכתי
בראשית רבה פ"ח "וכבשוה, וכבשה כתיב, האיש כובש אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל. מנא לן? מן דינה, שנאמר (בראשית לד): ותצא דינה ולבסוף נכשלה, הדא הוא דכתיב (שם): וירא אותה שכם וגו'".
תנחומא בובר וישלח יב "וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה"
השבוע אמר לי חבר שעלה מאמריקה, שכבר לפני שנים רבות 50 % מהיהודים חטאו בדברים בתחום המדובר ענייני עריות
עם או בלי קשר, תראו ר' צדוק:
פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כ"כ עד שא"א לו שלא יחטא כד"ש (ברכות לב, א) מה יעשה הבן כו' ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטרי'. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שא"א לנצחו שייך אונס [ואם הש"י הסיב את לבו הרי אין חטא זה חטא כלל רק שרצון הש"י הי' כך] ועמ"ש בכתובות (דף נא:) גבי תחלתו באונס אפי' צוחת לבסוף שאלמלא מניחה היא שוכרתו מותרת לבעלה מ"ט יצר אלבשה הרי דזה מחשב אונס גמור אעפ"י שהוא מרצונה מ"מ יצר גדול כזה א"א באדם לכופו והוא אונס גמור ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון שהי' אנוס. אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר [וכמו ששמעתי בזה מענין זמרי שטעה בזה]:
לא היה לך לומר אלא שלא באת כל עיקר אלא להסביר דברי רמב''ן.
לשון המחבר:
"האונס את הבתולה, חייב לישא אותה, ובלבד שהיא ואביה יהיו מרוצים, אפי' היא חגרת או סומא, ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה."
ואם היא לא רוצה - אז לא...
והוסיף החינוך:
"...גם בכך יש קצת תנחומים לענייה המבויישת שתשאר עמו לעולם, כי לא יאבה איש אחר לשאת אותה מפני המעשה הרע שאירע לה".
ומי אמר שלא מענישים אותו?
מי אמר שהיא חייבת ללכת איתו?
האם הנושא הזה נלמד עם רשי ועוד מפרשים לפני שעלה לדיון?
יתכבד ויעלה כבודו ויפרוש בפנינו הסוגיה.
אני לא ממש יודע מה לעשנו עליה.
אני רק רוצה להתייחס לנקודה משמעותית שעולה מהדין של חיובו לשאתה (אם תרצה) ולא יוכל לשלחה-
מעשה מיני (במיוחד לאישה) יכול להיות מציאות של שיא התענוג, ולעומתו שיא ההשפלה והפגיעה- "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".
ההבדל בין שני המצבים אינו במציאות הפיזית, אלא בהיקשרות הנפשית-
מין שנעשה מתוך קרבה ואהבה מביא לתענוג ואינטימיות, ולעומתו אותו מעשה בדיוק, כאשר נעשה מתוך ניצול וכפיה, הוא פוגע עמוקות.
לכן, התורה אוסרת בכל מקרה מין ללא היקשרות ומחוייבות נפשית-
החל בחובה הבסיסית של חתונה, כלומר מין בא עם מחוייבות לקשר (יחסים).
כמובן איסור על זנות, שהוא מעשה בוטה של מיניות ללא קשר נפשי.
אנס הוא הדוגמא הכי חמורה ונוראית של "השתמש וזרק", לא מתעניין בכלל באדם שנמצא מולו, אובייקט להנות את עצמו על חשבון האדם האחר, בלי להתחשב, בלי לראות בו אדם.
כנגד זה התורה מחייבת- "לו תהיה לאישה, לא יוכל לשלחה...", כלומר, אין מעשה מיני בלי מחויבות, אתה לא יכול לראות את האישה הזו כאובייקט מיני, ולא כאדם, הוא מחוייב לה, הוא מתמודד עם ההשלכות של מעשיו. במהות, זה הפוך לחלוטין מהדינימקה של אונס, שבא לחטוף ולזרוק, אומרת התורה לאנס הפוטנציאלי (ואולי לכל גבר בעולם)- אין דבר כזה להשתמש וללכת, מין זה יחסים, קשר, אהבה, מחוייבות. אתה תסתכל על כל אישה לא כאובייקט מיני, אלא כעל אישיות, כעל אחת שאתה הולך להתחתן איתה, שההקשר הפיזי הוא רק אחד ממכלול ההיבטים שמרכיבים יחסים זוגיים.
[אותו דבר (גם מפרשת השבוע), הפרשה הקשה ש"דיברה תורה כנגד יצה"ר" בנוגע לאשת יפת תואר.גם כאן, אין כזאת אפשרות של יחסי אישות בלי לקחת אותה לביתו. המעשה הנוראי (שהיה נפוץ מאד, עד לפני לא הרבה שנים) של אונס נשים במלחמה הוא אסור, וגם אחרי שדיברה תורה כנגד יצה"ר הוא נשאר אסור. התורה התירה (בדיעבד) לאדם שאינו יכול לכבוש את יצרו, שיקח את האישה ויהיה מחוייב להנשא לה, לא מין רגעי, זמני, כי אם קשר מחייב]
אחרי כל זה,
זה לא מסביר מדוע אין עונש ראוי לאנס על הפגיעה הנוראה, איך בכלל ניתן להעלות על הדת שאישה תרצה בכלל קשר עם האנס ועוד שאלות שבהחלט מטרידות.
[בכ"ז יש לציין שהאנס חייב גם בחיובי אדם המזיק- נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, שהולכים לנפגעת (תלוי באיזה גיל) שיכולים להסתכם לסכומים גבוהים מאד]
אונס זה אולי המקרה שהכי תופס את העין, אבל אם נבחין נשים לב, שאין בתורה שום עונש על פגיעה בזולת, חוץ מפגיעות שניתן לכמת בממון,
ניתן לשאול שאלה נפרדת, והיא - למה באמת זה כך, אבל זה כבר לא השאלה "למה אין עונש על אונס"
ומה שניתן לענות על השאלה הזו, הוא שהיות והתורה נצחית, ולעומת זאת הנורמות המקובלות אין נצחיות. התורה לא נכנסה לרזולוציות של דברים מהסוג הזה, שמשתנים לפי החברה והנורמות.
איך כן לדאוג לחברה מתוקנת? בדיוק לשם כך נתנה התורה תפקיד למלך ולבית דין - שמכוחם לתקן ולהעניש כפי הנראה בעיניהם. וכמובן -ש הם יידעו לעשות זאת לפי המתאים באותה עת.
עד כמה שידוע לי, זו התשובה האמיתית, והנכונה, על השאלה הזו, וכשמתבוננים בה שמים לב שהיא באמת מתיישבת על הלב!
מצד אחד זה תשובה טובה, אבל זה לא ככ התיישב לי הלב.
כאילו הרגשתי שזה מן התשובות האלה שהמורה נותת לתלמידה חכמה כשאין תשובה אחרת כדי לסובב אותה.
(אני בטוחה שלא ככה נתת את התשובה ושהשקעת מחשבה, אבל בכללי קשה לי עם האמירה שהדינים בתורה לא מתאימים לכל דור זה מרגיש לי כמו תירוץ כזה)
כי כאילו מה הכוונה התורה לא נכנסה לזה?! כתוב בפירוש מה העונש שמבחינתי הוא לא מספק.
זה לא שלא כתוב עונש וכתוב -'ובכל דור בית הדין/ המלכות יחליטו כיצד לנהוג במקרה זה לפי כללי הדור'
להפך, כן כתוב בתורה במדוייק איך לנהוג, שלדעתי זה לא מספק כלל.
מה שכן יכול להיות שאולי הדורות שינו את הנורמות שהיו מקובלות אז ולכן העונש לא מתאים בעיניי
כמו מה שקצת הצלחתי להבין מהתגובה הזאת
אנחנו מדברים מתפיסות מוכרות לנו. התורה מדברת מתוך תפיסה שונה - בית המדרש
אולי זה שהנורמה היום אחרת זה הדבר המצער והבעייתי
זה יותר מצליח להתיישב על לבי
זה שהתורה לא נותנת עונש על ב"א לחברו, את יכולה לראות מכל התורה כולה, פשוט אין דבר כזה.
על מה כן נותנת? על נזק ממוני, והנזק של הנאנסת, לא החלק של הפגיעה בה, אלא החור בכיס שנהיה לה, נטו, שווה חמישים כסף, לא יותר. זה לא סותר כלל לכך שזה מעשה נתעב שמגיע על עצם הפגיעה עונש פי מליון. וזה דבר שהתורה משאירה למלך ולבית דין, וברמב"ם מפורש שזה אחתצ המטרות העיקריות של מלך - לענוש לפי העניין, כפי שהוא מבין. זה שכן נכתב עונש - זה על חלק אחד של הפרשה, על החלק של הנזק הממוני. החסרון הפיזי.
וזה לא תשובה שאומרים בביה"ס כשאין תשובה אחרת, אלא זו תשובה למדנית אמיתית, זה מה שעולה מניתוח של כל התורה כולה, לכל אורכה, שרואים שזה הדרך שלה, להמנע מלקבוע עונשים על דברים מסוג זה. אונס לא זא דוגמה מיוחדת, אלא היא בדיוק כמו כל השאר.
הָיוֹ הָיָהשמח.
התשובה לזה היא יותר פשוטה - אין כאן שום עונש לה, אם היא לא רוצה היא לא חייבת.
נתנו לה את האפשרות לדרוש את זה, זה הכל. והיו זמנים שהיה שווה לה לדרוש את זה.
כל הדוגמאות שהבאת לא רלוונטיות, מדובר או בדברים שניתנים לאומדן וכימות - צער, ריפוי, שבת, וכו' הם לצורך זה כמו נזק פיזי. או בדברים שהעונש עליהם הוא בב"א למקום שלהם, כגון עד זומם, הוא נענש כמו שנענשים על חילול שבת. וכן שאר הדינים שהבאת, זקן ממרא, נשבע לשקר, וכו' וכו'. הכל או במערכת הממונית - של חושן משפט, או בב"א למקום.
ולעומת זאת, על לשה"ר, אונאת דברים, נזק בגרמא, הלבנת פני חבירו, וכו' וכו', - התורה לא קובעת עונש, ואכן זה ססיטמטי בכל התורה כולה - התורה לא קובעת מסמרות לשום עונש על דברים מסוג זה.
ולגבי הנישואין - אין כאן שום התעלמות, עניין מציאותי גרידא, הנאנסת מתקשה במציאת שידוך אחר, ומציאות החיים של אז, בצירוף לכלל הידוע של טב למיתב טן דו, מביא אותנו למסקנה שהנאנסת תשמח שיהיה לה מרא לידה וחוטרא לקבורא, ולו בדמות האונס עצמו, אם היא לא רוצה - תפאד'ל, אבל אם היא כן רוצה - התורה לא מאפשרת לאונס לברוח, עשה את הכיף שלו ונעלם, אלא עליו לישא באחריות ולשתות בעציצו. לא רואה כאן שום דבר לא רלוונטי. אני סבור שאם לא מתעקשים ללכת ראש בראש עם התורה זה מובן והגיוני ומוסרי לחלוטין.
נופת צוף אלא שבאמת קשה עד בלתי אפשרי בעבורה להינשא למישהו אחר.
כמו שנכתב כאן אולי ענו את זה , קראתי מעט תגובות .. - בית המדרש
ושכתבתי בקצרה כאן אכן, לזה לא התייחסתי.. - בית המדרש
לתת לה כסף לא יעזור. היא רוצה בעל. וכן, היו זמנים ותרבויות, שהיה אופניםש אשה תעדיף להנשא לאנס, מאשר להשאר רווקה כל ימיה. יכול להיות שזה לא בריא, אבל לא מה שאת התכוונת- לא בריא אצלה, אלא לא בריא בתרבות, זו הייתה התרבות. עובדה.
לגבי שאר האפשרויות שנתת - עניתי כאן: תשובה: - בית המדרש
הָיוֹ הָיָהאחרונהשמח לשמוע.
....מי שאוהב את האב אי אפשר שלא יאהב את הבן!!!
מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא אי אפשר שלא יאהב את בניו כל יהודי באשר הוא יהודי.
גלינו מארצנו רק כדי לחזק קודם כל את אהבת העם.
גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.
ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.
עיין מהלך האידאות בישראל
...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.
לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.
כל מי שבא ברוך הבא.
שני היו גומלי חסדים.
אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.
שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.
חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.
זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.
ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.
זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.
כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.
הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם
מעשים ודעות זה משהו אחר.
את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.
אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....
ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.
שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".
התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.
אני מחפש מקורות לנושא בכותרת. אשמח לכל הפניה, גם אם זה רק לפרק יחיד בתוך ספר.
אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
תודה
תודה לGEMINI
שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".
שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה
לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא
אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)
(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)
יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה
ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י
סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך
לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.
א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)
ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)
לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים
חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש
"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16
פירוש נוסף-
בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה
[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17
כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)
הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...
לט אבות מלאכה שאסורות בשבת נעשו לצורך בניית המשכן.
לשם מה נצטרכו בבניית המשכן למלאכות של הכנת הלחם?
זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, טוחן, מרקד, לש, אופה?
@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.
@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.
(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת 
)
רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות
האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו
מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן
וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ
בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.
הכי שיש ביהדות.
בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו
כְּקֶדֶםאחרונהשאלה ממש בסיסית.
לפעמים אני רואה בקבוצות שו"ת בווצאפ שאלות על קיום מצוות שילוח הקן ואני מבין שניתן לקיימה גם בימינו.
טשמח להבין האם זה אומר שהשואל בהכרח מעונין לאכול את הביצים שבקן?
גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש
הם רוצים לקיים מצווה
בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים
