(לשגיא יש עיניים בצבע של שמיים, אבל כבר חצי שנה שאף בחורה לא ישבה לצידו בשקט, הביטה בעיניו העמוקות וניסתה להתאים את הדמות הנמרצת לתהום הפעורה בעיניו.)
האמת ששגיא לא אוהב את העיניים שלו. הוא לא מצליח להביא את עצמו לכדי שלום עם מבטו המהורהר, לא מגשר מעל הפער שבין אישיותו הנלהבת לעמקות ולרצינות הנשקפת ממבטו. כל אימת שעיניו נתקלות בשיטוטן המתמיד בעטור כסף הוא רועד, ומנסה להשכיח מעצמו את עצמו. קצת לחוות לבד.
כששגיא חוזר הביתה, המבט הטהור והרציני מתכסה מעט. שלא תטעו לחשוב, כל מי ששגיא ישים מבטו עליו עדיין יחוש בהתרחבות לבבו, ועדיין ירגיש כנחפץ ביותר בעולם כולו. אבל דוק של עצבות ממסך בין טהרת לבבו ובין מחשכי העולם הזה, אותם שגיא מכיר היטב.
בחדר של שגיא ישנם קירות תכולים עטורי זהב. במגרה הקיצונית משמאל תוכלו למצוא אוסף תעודות מרשים ובזאת שלידה תמצאו כתריסר מחברות, עדות לנסיונות חוזרים ונשנים לסדר את הנפש הקופצנית שלו. הנה התעודה מהחידון, הוא זכר את התשובות אבל לא רצה לנצח אז טען שלא יודע. להחזיר קצת אמונה בעצמו. הנה התעודה על הוכחת בקיאות בכל ספר יהושע מכיתה ח'. את התעודה על תפילה אין לו, הרגיש שזה לא שייך והלך הצידה לפני שקראו בשמו. והרי בכיתה ו', כשהוא קיבל את התעודה של עדיו לגדולות, אמר לו הרב שמצפים ממנו, ושרוליק אמר ששגיא מרמה או מבזבז את עצמו, הרי לא ייתכן שהוא מוציא מאיות ולא יושב בשיעור. הרב לא שמע ושגיא נותר לשבת למראה הנהוני ההסכמה, מנסה לגרש את הערפל מעיניו. אז למה שיישאר, לא מגיע לו.
כשלשגיא נמאס קצת מן העצבות המשתוררת עליו הוא מנסה לעיתים לפתוח את המחברת שלו. בצד ימין רשימה מסודרת של תאריכים, בצד שמאל רשימת ספרים שלא היתה מביישת בית מדרש ממוצע. כותרת בכתב יד לא-מסודר-בעליל של "ספרים שזיכני הבורא יתברך לסיים" ומשפט שנזעק בצהוב על הכריכה, חדרג. הוא מדפדף ורואה, הנה כמה ספרי אמונה, הנה מסכת בעיון, הנה תנ"ך ועוד אחד. הנה מאמר שהתקבל לאגודה והנה המאמר שקיבל עליו אישור ו"חזק וברוך" מראש הישיבה. אם זה לא עובד הוא פותח את המגרה הבאה. ניירות גזורים ביד רועדת, קצת ממבוכה, קצת מבושה, קצת מחוסר הצלחה במוטוריקה עדינה. הנה המאמר שהוקדש לו מראש הישיבה, תחת הכותרת לתלמיד שמגיע לו עוד. הנה ספר שהוא קיבל מהרב בסוף השנה, ומעולם לא העז לפתוח, וכמה ששאף פתח והציץ וסגר ופתח וטרק בעדינות, איך אפשר. בדרך כלל בשלב הזה הוא ירגיש רע עם עצמו, הרי הוא לא ראוי, יסגור את המגרה וישכב על הרצפה בתסכול.
בבית הוא לא לומד. יש לו עצבות בעיניים, הרי.

ובכל עשרים ושלוש שנותיה (בדיוק!) של יראת לא חוותה שמחה כזאת. ישובה על הרצפה היתה, עיניה הבהירות מכוונות הישר לליבו של אביתר, ומבטה שוחק. אביתר מביט בה בחיוך.
אתה בייניש, היא אומרת לו. הוא מסמיק ומסיט קמעא את מבטו הצידה. ביינישית את בעצמך, הוא מחזיר. עובדת את ד' ככה בפשטות, מאהבה, בין כתפייך שכן. את הבעת הקדושה שעלייך שום דבר לא מוחה. (יראת מתכווצת קצת, חיוכה רועד קלות. אבל אביתר, כמו אביתר, לא שם לב.) את, פשוט, את, הוא מסיים, והיא מחייכת בשקט וחוזרת להתעסק בקישורי שמלתה.
נו, הוא אומר לה אחרי כמה דקות. בואי.
לאן? היא שואלת, אבל כבר נעמדת ומסדרת בעדינות את תיק הצד הכחול שלה.
לטיול, הוא משיב, נעמד ומחכה לה. היא נעמדת לידו ושקט לה, שקט לה וטוב, והלוואי שיכלה כך לעולם.
*
אין דבר שמתחרה ברחובות של ירושלים. השקט, הרעש, הטוהר, העשן, המולת ההולכים והמקצב הפנימי שתמיד מתנגן בה בירושלים - כולם עושים יד אחת לשמחה. בכל עת שהיא מהלכת ברחובות השקטים/רועשים, עולה בה הרגש, ודמעותיה שעבר חשבה שהצליחה לכבוש צצות שנית. היא בולעת בעיניה כל פינה ופינה, כל אדם שעובר זוכה לסקירה חפוזה. וכל צעד מחושב, היא מהלכת כאילו בארמונו של מלך, ואם תשאלו אותו - בארמונו של מלך ממש היא מהלכת. הן זאת ירושלים.
הפעם לא. את הניצוץ העמוק שבעיניה לא זכו קירות ירושלים לראות, כי היא צועדת ליד אביתר, ועסוקה בלגמוע את מילותיו בצמא. מנסה לפחות, כי חצי ממוחה עוד מנסה לשחזר את מה שהלך בינהם, אך לפני דקות אחדות.
תקשיבי, הוא אמר לה. יראת נרעדה. הכל בסדר, הוא אמר. פשוט, רציתי לחשוב, להציע, זאת אומרת, לומר, אולי, אממ, אתמסכימהלהתחתןאיתי?
ליראת לקח כמה שניות לפענח מה ניסה אביתר לומר, במהלכן הוא הסמיק והחוויר חליפות. אממ, אם את לא רוצה, תראי, אה, אפשר לחכות, גם, לא דחוף להגיע להחלטה,
והמוח של יראת דחק בה, נו, יראת, תגידי עכשיו! זה הזמן! קדימה! ובשקט הרגיל שלה היא לחשה, אם כי קצת גבוה מהרגלה, האמת שדווקא אשמח ממש. [ואביתר הסתובב והחל לבכות והיא לא ידעה מה לעשות אפילו שכבר התחילה ללמוד והתחילה לפנות אליו בכל זאת למרות שלא ידעה והוא הסתובב והרגיע אותה ואמר שהכל בסדר, וכמעט שנשברה בעצמה והנה בעודה הולכת ברחוב שוב תפסו אותה הדמעות. והרוח התחזקה וטיפות קטנות ירדו, מנגבות את לחייה של יראת, ואז התגברו ואביתר צעק משהו שלא נשמע בסופה ואז עשה תנועה הצידה ויראת שהבינה את כוונתו התיישבה לצידו בפתח הבניין והורידה ראש אל הקיר, להסתכל על אהובה ולבכות בשקט]
[הכל בסדר, הוא אומר לה. הכל בסדר. תבכי, מותר לבכות, זה חשוב. והיא נבוכה קצת ואביתר מוריד את הסוודר שלו (שקצת רטוב אבל בכללו לא, כנראה בגלל התיק) ומניח על כתפיה בעדינות והיא מתכווצת אל תוך החום שלו ומניחה לעצמה להסחף הרחק]

אֶת הַריִיךְ
כְּבָר מזְּמָן
לֹא לִטְּפָה קֶרֶן סוֹרֶרֶת
וְגִבְעוֹתַיִךְ
דּוֹמְמוֹת
בְּבוּשָׁה
דּוֹמוֹת הֵן
כְּמִי
שֶׁכָּבֵד עָלָיו מַשּׂוֹי
וְזוֹנֵחַ הוּא
לְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה

אֶת עֵינַיִךְ
טַל הַשַּׁחַר
לֹא מַבְרִיק
בְּדַם לִבּוֹ
אֶת לְחָיַיִךְ
לֹא מְלַטֶּפֶת
אֲדָמָה
אֶת פִּיך
שֶׁכֹּה רַבּוֹת
דֻּבַּר עָלָיו בַּסְּתָו
סוֹכְרִים עַתָּה
עֲלֵי עֲשַׂב

אֶת לִבֵּךְ
שֶׁשְּׁעָרָיו
פְּתוּחִים לְעֵין כָּל זָר
לֹא סָגַרְתְּ
בִּפְנֵי
הַכְּאֵב
וְאֶת בָּנַיִךְ
שֶׁהִנֵּה הֵם
שָׁבוּ מֵרָחוֹק
הִפְנֵת הַרְחֵק
נִפְנֵת מִשְּׂחוֹק

אָז הגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אֵיכָה אוֹתִי עָזַבְתְּ
מַדּוּעַ
לֹא אֶמְצָא בָּךְ
שׁוּב עַצְמִי
וְשִׂפְתוֹתָיךְ
הַדּוֹמְמוֹת
מַדּוּעַ לֹא אֶרְאֶה
אֶצְעַד בָּהּ
וְעַד מוֹתִי.

שְׂעָרֵךְ
כְּבָר מִזְּמָן
לֹא מָצָא לוֹ מְנוּחָה
וְרַגְלַיִיךְ
שׁוּב כְּלוּאוֹת
מֵאָחוֹר
אָז הגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲהוּבָה
אֵיכָה אוּכַל
אוֹתָךְ לִמְצֹא

הֵן גַּם בַּחֹשֶׁךְ
וּבַלַּיִל
הִנֵּה אַתְּ
בְּלִבִּי
וְדִמְעוֹתַיִךְ
מַרְאוֹת הֵן
אֶת דַּרְכִּי
אָז הגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲהוּבָה
הֵיכָן אֶמְצָא
לָךְ מְנוּחָה.

שֶׁאֵת קְרִיאָתֵךְ
הַבּוֹדְדָה
לֹא יִשְׁמְעוּ בָּנַי
שֶׁיִּחְיוּ הֵם
יְשַׂחֲקוּ
בִּנְעוּרַיִךְ
וַאֲנִי, הֵן הִנְנִי
עוֹדֶנִּי שְׁפֵלָה
רַק לִמְצֹא לָךְ נַחֲלָה.

אֶשָּׂא מַבָּט
הַרְחֵק קֵדְמָה
אֶל אֶרֶץ לֹא כְּבוּשָׁה
אֵבוֹשׁ רֵאוֹת חֵוְרַת צָפוֹן
(וְהֵן לֹא עֵז אַבֵּט
יַמָּה הַבַּיְתָה
גְּלוֹת חֶרְפָּה
וְאֵין שׁוּבָה.)

אָז הִגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אַרְצִי הָאֲהוּבָה
הֵיכָן אוּכַל אוֹתָךְ לְגַלּוֹת
שֶׁאוּכַל, בֶּאֱמֶת
הָשֵׁב בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק
שֶׁאֲגַלֶּה שׁוּב
אֶת זָהֳרֵךְ.

(ויאיר. ויונדב. צריך עוד יונדב בחיים,)(איזה ביטוי עצוב)


(אריאל לא בסדר. לא ברור לו מה ואיך, אבל תחושת הוודאות הזאת, הצעקה המתנשאת בתוכו, מייסרת אותו מבפנים.)
אריאל מרגיש רע. מה זה רע, הוא מסוחרר וכבר שלוש שעות שהוא לא מפסיק להקיא, אבל לא זה מה שמפריע לו. יותר מפריעה לו ההבנה שהוא לא בסדר, שהוא יכול היה לעצור את זה, שזה היה בכוחו והנה לא פעל ודי. ובאחת הוא מתיישב, חלוש, במיטתו (איזה מונח מרשים לסדין דק פרוס על רצפה ושמיכה עבה מעליו), וקורא בשקט ליאיר.
יאיר לומד. הבעיה בזה שיאיר לומד, היא שבעת לימודו אין דבר שיכול להפריע לו, אם הוא מרוכז. אז באנחה מרים אריאל את הפלאפון ומחייג אליו, הוא שומע את הצלצול שמזמן העיר שהוא הרבה יותר מדי בקול, ויאיר לא עונה. כשהשיחה מתנתקת הוא שומע ברקע את קולו של יאיר, שכאילו לא סיים רק היום לומד בשקידה את הדף הראשון של תענית.
בלית בררה הוא ספק-צועד ספק-זוחל אל החדרון שבו יאיר עומד, מזדקף ומניח יד על כתפו, חצי מעיר חצי נשען. יאיר לא מגיב, וגם כשהוא מניח יד על הספר אריאל לא מקבל תגובה כלשהי. כעבור רגע הוא מבחין בעיניו העצומות ובלימוד המרוכז שלו, והוא נאנח.
אריאל מתיישב בתסכול סמוך ליאיר. מתישהו הוא יתקע במילים, או יאבד ריכוז, או ירצה להחליף תנוחה או כל דבר שיוציא אותו לרגע מהלימוד ויקל על אריאל להשיג את תשומת לבו. אבל חצי שעה חולפת והמחוגים כבר מתקרבים לאחת עשרה בלילה לפני שיאיר פותח את עיניו, סוגר את הספר ובצעד מהיר יוצא מן החדר.
אריאל? את הקול העדין הזה אריאל יכול לזהות בכל מצב, אבל כרגע אין בו כח לומר כן ואני כאן, ובכלל, הוא חש שאם רק יפתח פיו הוא יפול בחולשה. אז הוא עוצם עיניים ונשען עוד קצת על הקיר, מחכה שיאיר יגיע לכאן בחזרה.
והוא לא טועה. תוך חצי דקה משלים יאיר את הסיבוב וחוזר אל חדר הלימוד שלו, מתכופף אל מול אריאל ושואל אם הכל בסדר. וכמו תמיד, העיניים הרכות שלו חודרות אל ליבו, כך שהוא משיב שכן, ברוך ד', משתדלים. ויאיר מחייך ו, עוד פעם בקול השקט והעדין שלו, מציע שילך לישון ותומך בו בחזרה לחדר. ואריאל מודה בשקט אבל יודע שלא יוכל לישון בנחת עד שיקבל מחילה, והוא לא יכול לקבל מחילה בלי להכיר באשמה, והוא חלש מכדי להכיר באשמה כרגע.
יאיר יושב לצידו של אריאל ומתחיל לדבר בעצמו. תוך כדי הוא מצליח איכשהו לארגן לו מים וכדור להורדת חום ומחמם לו ארוחת ערב, שיאכל קצת, אבל לאריאל אכפת רק מהמילים שיאיר משמיע, שאולי לא מרפאות את הפצע בתוכו, אבל קצת, קצת, נותנות לו להתעלם לזמן מה.
[ולמרות שאח שלו נקבר בבגדים הוא מעולם לא חווה אובדן ככה, והמילים של יאיר כל כך מנחמות ושקטות ומלטפות בשקט את הלב שלו, שהוא מפסיק לחשוב על יאיר לרגע ועל העיניים הכמעט-כמעט-יבשות שלו, שכל אדם אחר לא היה יכול לזהות בהן את הפחד והגעגוע והכמיהה והחורבן]

ומה יש לעשות בסגר שואל אמיתי את עצמו, אין דייטים ואין ישיבה ומללמוד בבית כבר מזמן התייאש. והאמת שכבר חודשיים שהוא ורעיה נפגשים, והוא כבר התחיל לחשוב שהנה אולי זה זה, אבל כמה כבר אפשר רק לדבר בעפ ובזום הוא לא יכול, הוא נראה גרוע וכמה שניסה לא הצליח לשפר את זה, הוא לא רוצה שרעיה תעזוב אותו בגלל זה והנה רעיה אשה יפה יעלת חן כלה אומרת הוד והוא לא מסוגל להפסיק לשחק בפאות התמיד מבולגנות שלו ולשים מאחורי האוזן ולפני ולתקן את המשקפיים. בכללי ככה הוא מרגיש תמיד ליד רעיה, הוא אפילו הלך לקנות חולצה חדשה לפני הפעם הקודמת שהם נפגשו, והקפיד לבחור אחת מכופתרת בצבע תכלת בהיר "כמו השמיים" ובלי פסים, כי זה מה שהיא אוהבת. וכמה שהיא אומרת שזה שטויות ושהוא יפה בעיניה כך גם הוא מרגיש פחות ופחות יפה למולה. ולעלות מולה בזום, ככה עם השער הקופצני שלו ומול הקיר הלבן עם סימני הידיים של אודי, הוא לא מסוגל.
זום. איזה ביטוי מדויק זה זום. אם בפגישה נורמלית רעיה - מישהי - תתלהב לראות את החן שבו הוא שוזר את מילותיו ואת האווירה הטהורה שהוא משרה (כך אמרו עליו), הרי שבזום המיקוד הוא רק בפנים השוחקות הנבלעות בקיר, בכל לכלוך קטן שאולי לא ירד, בשריטה שחוצה לו את הפנים ולא בלבו ובנפשו. ואם יש משהו שאמיתי רוצה זה אמת ושלום ואהבה ולא עכשיו זום על החלקים הפחות נאים שבו.
ולא רק זה אלא שבפגישה אמיתית ונורמלית הוא יראה את רעיה ואת השמיים התכולים מסביבה ועננים לבנים וחייכנים שיסמלו את השמחה שלה, ובזום הוא סתם מוקף בריבוע שחור, כלוא בין קצה לקצה. וכשרעיה תקפוץ בהתלהבות הוא יראה רק חלק מהקוקו השחור-בלונדיני שלה [היא תמיד טוענת שהוא חום קיצוני, הוא תמיד שואל בבהלה אם היא פנאטית], והקצה שלו ישייט מחוץ לטווח ראייתו.
לא שהוא לא רצה לראות אותה. הוא נכנס בשם בדוי לזום של השירות של האגודה השניה שהיא התעניינה בה, מדפדף בעיניים חצי עצומות בין עשרות בנות עד שמצא אותה. הגדיל והביט בה, במבט החשוף ביותר שלה, בלי שהתכוננה ובלי כלום, ולמרות הריבוע השחור שלא יזיק לו להסתדר קצת היא היתה בעיניו יפה מכולן.
ואמיתי שואל את עצמו מה יש לעשות בסגר, ורעיה מבקשת פגישה בזום, והוא מתלבט ובסוף נכנע לה וקשה עליו האמירה.

ואנשים לא מבינים, מה שאריאל מחפש זה לא תירוץ, זה לא הסבר, זה לא לגרום לעצמו להרגיש טוב ושהכל בסדר. הוא מחפש הסבר לעצמו, להרגיע אותו, להשקיט את נפשו שכבר ארבעה חודשים הומה לה בשקט. וכשאריאל חוזר לביתו ביום שני מן ההפגנה, הוא נותן לדלת להסגר מאחוריו לפני שהוא מתיישב על הרצפה, מותש. יאיר מגיח מן החדר הפנימי ואומר שלום, ואריאל מהנהן בראשו וכובשו בין ברכיו.
לפני שהם עברו לגור ביחד הם דיברו קצת ואריאל שאל בצחוק אם יש משהו שיאיר דואג עליו. יאיר חייך וצחק ובין החיוך היה ניתן לראות את הלחץ הנדחק, אבל אריאל לא רצה להתעקש על זה.
הם נכנסו לדירה בעשרה בטבת. אריאל צחק על האמה-על-אמה שהושארה מעל הדלת ויאיר שתק. אריאל יצא למחרת למקווה ולהתפלל בשבע ויאיר נשאר, עייף, עד שמונה וחצי במיטה ואז קם ורץ ונטל ידיו, ואיפה למען ד' הסידור שלו והנה התפילין וחיכה רגע ופתח וקלט שהעביר, הניח והניח ועצם את עיניו לקש. אריאל חזר בערב מלא אנרגיה ויאיר הביט בו במבט עייף, מציע להכין לו ארוחת ערב.
ועברו פחות משלושה שבועות ושוב יאיר כבה, והוא יצא בערב ואמר שלא יחכה לו, חזר במוצאי ראש חודש ונכנס למיטתו. הביט בתקרה הלבנה ובמדבקות המתקלפות של הכוכבים הזוהרים בחושך - למה שמישהו ירצה כוכבים על התקרה, הוא לא הבין - ועצם שוב עיניים. כשאריאל חזר בצהריים הוא עוד לא קם, ואריאל הביט בו בדאגה וכבש שפתיים.
יומיים אחר כך שוב קם יאיר כרגיל ואריאל השתדל שלא להזכיר את הימים האלו. בתחילת ניסן נראה שמצב רוחו השתפר עד להפתיע, ואריאל שמח בשינוי הזה. יאיר היה השותף האולטימטיבי לאדם כמוהו - שמח, בקיא, כזה שיודע להקשיב אבל גם יודע לדבר ולחדש ולפשט ספקות בשני משפטים. וחצי, אם הוא רצה להבהיר עוד יותר. יאיר תמיד הרשה לו להשתמש בספרים שלא במדף העליון, אז באותו היום שאריאל ניגש וראה ספר חדש על שולחנו הוא לא הסס לרגע לפני שלקח אותו לידיו.
הספר היה שערי קדושה למהרח"ו. הוא הופתע - יאיר לא נראה האדם שישאיר ספר כזה בחוץ - אבל אסף אותו בידיו ופתח בעדינות. הדבר הראשון שנגלה לו היה עמוד השער, מלא במילים צפופות. הוא הצליח לקרוא רק מעטות מהן.
"הבטחתי ואקיים... יונדב, אתה יודע שכל... מתגעגע... כמו שהרב אמר... ולכן התשוקה העליונה..."
אריאל הוסיף להביט בדפיו של הספר, מופתע לראות טבלאות צפופות ורשימות. ארבעים יום, קרא כותרת אחת. מאה שישים ואז מאתיים עשרים, וישתלמו ימיהם בעבודת ד', עיין בהערה נוספת. ולמטה, בכתב היד הכי קטן ולחוץ שראה מיאיר, מילה שחזרה בכל עמוד ועמוד. ליונדב.
אריאל נרעד כשראה את יאיר מביט בו מפתח החדר. יאיר חייך, לקח את הספר מידיו ואמר, אם אתה רוצה, הכנתי ארוחת צהריים. אריאל חייך ושתק, יאיר שתק וחייך, והוא כבר חשב שהנושא לעולם לא יעלה שוב. לפחות עד שבפסח, זאת אומרת, בי"ד אחר חצות, הן התווכחו על ירבו ימיך ומה משמעות המילים. אריאל טען שלשון ריבוי הימים ויאיר אמר שהוא שמע פעם פירוש שזה דווקא ריבוי בימים, ושלא זוכר מי המקור אבל הוא שמע אותו מיונדב. ופתאום שוב התעננו פניו ואריאל הרגיש שהוא חייב לדעת, ויאיר סיפר. ואחרי שיאיר סיפר אריאל הרגיש באחת כאילו הבין, הבין הכל, ורצה רק לעצור לרגע ולחבק את יאיר ולומר לו - הוא לא היה בטוח מה, אבל רק לומר לו משהו, לנסות איכשהו לנחם אותו על מה שבלתי ניתן לנחמה, להרגיע אותו שהדבר שלא יכול להתבטל הזה הוא זמני, אבל יאיר התכווץ בעצמו ונשען אל הקיר.
ובדיוק כמו יאיר אז הרגיש אריאל כשהוא חזר מההפגנה. דמו רתח וראשו קפא והוא הרגיש על סף - הוא לא היה בטוח על סף מה, משהו בו היה עצור אבל משהו גם זעק ל זהלאיכוללהיות משהופהשגוי איןמצבשזהמהשקרה לאדינותגידולישזהחלום, והוא רצה לצעוק ורצה לחלום ורצה לשבת ולבכות ורצה לנקום, אבל רק התכווץ לקיר.
(ויאיר התיישב מולו והביט בו במבט הכל-כך רציני/שמח-אבל-תמיד-עם-העצב-הזה, וגם בו זיק הנקמה הזה בער בעיניים)

(לפעמים אין מילים)

(לְ)הָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ/ (עַבְדְּךָ עָרֵב אֶת הַנַּעַר.)

 

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ.

אֲנַחְנוּ, גַּם אַדְמָתֵנוּ,

אֵיכָה נְתָרֵץ לְעַצְמֵנוּ,

[אֵיכְשֶׁהוּ] עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ.

 

אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ.

עוֹדֶנּוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי ד', עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ, ו

עַצְמוֹתֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל,

הַיֵּשׁ ד' בְּקִרְבֵּנוּ.

 

הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵנוּ.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ,

אַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה, בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים.

אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָּבָר, כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ, שֶׁכְּבָר הָיָה, שֶׁכְּבָר מֵתוּ, שֶׁכְּבָר רָצָה

הָאֱלֹהִים! אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

 

עַל זֹאת אֶסְפְּדָה.

אֲנַחְנוּ הִרְשַׁעְנוּ, אֲנַחְנוּ נִמְלַטְנוּ, אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵּאלֹהֵינוּ.

אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ. הֲיִוָּדַע בָּחשׁךְ? הַיּוֹדוּ שָׁמַיִם?

הַצַּדִּיק אָבַד, ו

עַל כָּל שְׂכִיּוֹת

אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי בְּלֹא חֶמְדָּה

אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָּהּ.

 

אֶסְלְדָהּ בְּחִילָה בְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה,

אֲיַחֵל כִּי מָה כֹּחִי, נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ,

הָעָם הַרְבֵּה-בֶּכֶה, וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גֵּוָם.

(לפעמים גם לתנך אין. פשוט צריך לקום ולצעוק,)