זה רק בהתחלה של הטירונות, וזה עדיף במקום השנים שלושה שהיו נהרגים כל שנה לפני שהיו עושים את זה.

לפי התגובה לא מובן לי מה היה כשאתה היית בצבא או אצל אחרים

אבל אצלי בטירונות זה מה שהראו לנו - כמה מסוכן לשחק בנשק. 

אתה רוצה להגיד לי שרק אצלי זה היה? קשה לי להאמין.

מה שאני כן זוכר זה שתמיד ידעתי שאם אני יורה, כדאי שאני יחשוב טוב מאוד מה לאן זה פוגע. חוץ מזה אותנו לימדו כל הטירנות שאפשר ואפילו כדאי להכיר את הנשק שמנקים אותו. זה לא מסוכן. מה שכן מסוכן זה מקפורק וזהירות יתר שמובילה לפחד ואי מקצעיות. 

מן הסתם במקרה שהוא תיאר אפילו לא היה מחסנית שם. אתה מבין לאיזה רמות של הזיה הצבא הגיע?

שהחברל׳ך שמתגייסים לקרבי (או יותר נכון לגדודים) הם בהרבה מקרים לא הכי חדים. ולכן כן צריך לקחת מקדמי בטיחות כאלו. אני מסכים שעם אנשים נורמלים זה מיותר - ולראיה - אקדחים.
לכן, לגבי המקפורק אנלא חושב שזה מיותר, למרות שבפעילויות דאגתי להיות בלעדיו.(אבל גם אף פעם לא קרה לי שהוא נתקע, זה קורה לתקולים)

זה טימטום, זה לא עושה לנו טוב בשום צורה שהיא. לא ביחיסי דעת קהל בעולם ולא גורם לאויב שלנו שיעריך אותנו

אבל למה הלכת ליד המ"מ? לא יכלת להחליף עם מישו?

זה היה כביש שמותר לנסוע בו על 90 קמ"ש, ובכל כמה ק"מ היה צומת מרומזר. 

באותם רגעים כמובן לא ידעתי שזה 120, אבל היה ברור שזה ממש ממש מהר, בעוד אני נוסע לאט (רק יצאתי מרמזור שהתחלף לירוק), ולכן אין לי מספיק כוח בשביל לזנק קדימה ולהתחמק.

בסופו של דבר, טוב שגם לא ניסיתי להאיץ בשביל להתחמק. כאמור, המנוע ספג את כל העוצמה, וטוב שכך. בדיעבד התברר לי שהמנועים היום מתוכננים ככה שהם יספגו כמה שיותר מהעוצמה של ההתנגשות, ויעבירו כמה שפחות אנרגיה לתוך תא הנוסעים. זאת גם הסיבה שהמנוע היה נראה כאילו הוא עשוי מפלסטלינה: לא בגלל שהוא חלש ודפוק, אלא בגלל שכך הוא תוכנן בשביל לספוג את המכה במקומי (אפשר לקרוא על זה עוד קצת כאן). 

אשריהם של מהנדסי מאזדה, שבזכותם המנוע ספג במקומי טון וחצי במהירות 120 קמ"ש.

לשאלה הראשונה:

בעיקר עבר לי בראש "לא לא לא לא לא לא למה אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור לא לא לא לא הצילו"...

בשבריר שנייה של המכה, כשכריות האוויר נפתחו וכו' - זה היה פחד שאי אפשר לתאר.

אחרי כמה שניות, כשהרכב הפסיק להסתחרר והתחלתי להרגיש כאבים בכל מיני מקומות, הבנתי שזה מאחורי...

כי הפח מתעקם בשניה, בניגוד לרכבים של פעם. פיזיקה זה חשוב

אחרי שהבנתי שאני יחסית בסדר, מיד התקשרתי למד"א.

אמרתי להם שיש תאונה ויש פצועים.

כשהמוקדן שאל אותי איפה התאונה, התחלתי לצעוק מהיסטריה שאין לי מושג איפה אני, אז שיאתר את הטלפון שלי. הוא אמר לי שהוא לא יכול לעשות את זה, ואני חייב לתאר לו איפה אני. התחלתי להתבלבל ולא דיברתי לעניין.

מיד אנשים פתחו את דלת הרכב שלי, הם אמרו לי שהם כבר הזמינו אמבולנס, הציעו לי מים, שאלו איפה כואב לי... פשוט המון אנשים שיצאו מהמכונית שלהם, ובמקום להגיע לאן שהיו צריכים - עצרו בשוליים ובאו לעזור. ממש עד שהאמבולנס הגיע היו אתי אנשים, שעזרו לי להרגע והציעו לי כל דבר שעלה בדעתם שיכול לעזור.

כמה שהכל לטובה.

הזוי ממש!!

כמה ימים אחרי התאונה, הרגשתי צורך לראות שוב את המכונית. לעשות מן סגירת מעגל, לחוות את הנס הגדול שנעשה לי.

אחרי כמה בירורים עם המשטרה גיליתי לאיזה מגרש הם שלחו אותה (מגרש של מכוניות שסיימו את דרכן בעולם ולא ניתנות לתיקון).

אחרי שנסעתי למגרש, בעל המקום אמר לי שאין כניסה לאזרחים. הסברתי לו שעברתי תאונה לפני כמה ימים, ואני פשוט חייב לראות את המכונית כדי שאוכל להמשיך הלאה בחיי. לסגור את הפרק של התאונה. 

משום מה, הוא הסכים.

אז כמו שאתם יכולים לראות...

הדלת של הנהג נראית חדשה - ממש כאילו המכונית יצאה עכשיו מהמפעל ביפן:

 

עניין של פחות מחצי מטר, וכל העוצמה המטורפת הזאת הייתה פוגעת בי ישירות.

 

(מהתמונה אפשר אולי לחשוב שזה רק קצת פלסטיקה מבחוץ, אבל המנוע עצמו פשוט התכווצ'ץ' והתקמט מעוצמת הפגיעה.)

 

אגב, חלק מהדימומים שהיו לי (בפנים ובידיים) נובעים מפתיחת כריות האוויר (הן נפתחות תוך שבריר שניה מרגע ההתנגשות, ובגלל המהירות והעוצמה של הפתיחה - הן בעצמן עלולות לגרום לפציעות, ובמיוחד כאשר מרכיבים משקפיים...).

 

בדרך לים המלח

זה היה כזה קרוב שראיתי את הפנים של הנהג שהיה מולנו

הייתי בטוחה שזהו

נגמר בנס

ואשכרה אני מסוגלת לכתוב את זה רק כי עבר כבר מספר שנים מכובד מאז..

זה היה רכב שיצא לעקיפה והיה נראה שאין לו לחזור כי הנתיב שלו מלא
אבל בשבריר השניה האחרונה הוא הצליח
ולא היה עוזר לבלום.. לא היה מספיק זמן ומרחק
שני הרכבים היו במהירות יחסית גבוהה 

והאמת? לא יכולה לשכוח את הפרצוף המבועת של הנהג שהיה מולנו
אבל בטח נראינו אותו דבר 

נהיגה עם כלי מסוים על הר תלול עם אמר"ל שבקושי רואים בו.(בלילה בלי ירח כמובן)

אם זה היה כשעברתי במקום די שומם,

ופתאום רץ אלי כלב פיטבול משוחרר שתמיד כשעברתי ליד החצר שלו (כשהוא מאחרי גדר) הוא נבח והשתגע

ועכשיו פתאום לא היה בינינו כלום.  כולי הייתי קפוא מפחד אבל בסוף הוא רק הריח אותי והלך.

או שזה היה בשיעור נהיגה

שהגברת שהייתה על ההגה פתאום סטתה מהנתיב בדיוק כשהיה בצד השני אוטובוס במרחק כמה מטרים ספורים

המורה הספיק מהר להסיט חזרה ממש בשניה האחרונה.  חשבתי אני מת

לא מורידים ומרימים?

וטבעתי לידה והיא הצילה אותי ממש בשנייה האחרונה(תודה לך בורא עולם)

פעם שניה בתאונה שהרכב התרסק ויצאתי חיה ובריאה (תודה לך אבא בשמיים)

תלויות

פעם טבעתי בסחנ'ה למזלי דודים שלי היו לידי(שניהם מצילים)

פעם אמא שלייצאה בצומת טי והיא לא שמה לב שמשני הכיוונים הגיעו משאיות בטון... בנס היא שמה ורוורס ושניה אח"כ עברה המשאית מולנו..

עוד פעם שנכנסתי לכיכר וחטפתי זכות קדימה כמעט גרם לתאונה...

פעם בשיעור נהגתי לי לתומי בעיר פתאום איזה משוגע פתח דלת עוד שניה נכנסתי בו... (נס שיש מורי נהיגה)

אממ יש עוד כמה..

מחבל שלף סכין מול עיניי ודקר את בעלי (שבאותה עת היה חברי).

ולאחר מכן רץ לעברי והרביץ לי חזק- לא ידעתי שאין בידיו סכין, משמע חיכיתי לדקירה.

מסביבנו מלבד ערבים לא היה איש, ואותם לא בדיוק עניינו עם הצרחות שלנו.. וזעקות קריאתנו לעזרה.

זה פחד שקצת קשה להסביר, פחד ממוות. מלאבד אדם קרוב.

אתה נמצא בידיעה שאתה עוד מעט ומחזיר נשמתך לבורא, ואינך יודע מה לעשות כלל.

אתה לא שולט בשום שניה באותו המצב.

ובנוסף זה פחד, טראומה שממשיכה ומלווה אותך גם בחלוף הזמן ולא רק ברגע הנתון. לוקח זמן רב להשתחרר מהפחד הזה.

(אנני קשורה לפורום הזה. מתחת לעשרים עדיין... אך הרגשתי צורך עז להגיב.)

לרגע הזה שאמא שלך מגיבה לך על פוסט בפייסבוק

זה היה יום גשום, והוא היה מכוסה במעיל... אז לא יכולתי לראות אותו...
בגלל שהבודקה היה ממש בתוך הקיבוץ במרחק של כ7-8 מטר מהשער, ובכלל היה גם רוח, אז קודם הכנסתי אותו, ורק אז יכולתי להגיד לו שלום, ושמעתי שלום חזרה במבטא ערבי כבד...

התחלתי לדבר איתו על כך שאסור לו להיכנס בלי אישור \ ליווי וכו' בעודי עושה את עצמי דורך נשק דמיוני מתחת לשולחן.

והוא ניסה להסביר לי שיש מישהו שהזמין אותו.

בסוף הוא יצא עד שמישהו מהקיבוץ אסף אותו ברכב 

זה היה הדבר הכי מפחיד בחיים שלי, יותר מכל הדברים האמיתיים. סיוט נוראי. עד היום אני מצטמררת להיזכר בזה

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.

שהבעיה היחידה בו זה שהוא ממכר.

אה וגם שאין הקלטות.

זה מרגיש כמעט כמו וואטסאפ

@משה

אני זוכר נכון?

כלומר,  הש"א לא תומכת בזה. אבל אם המכשיר תומך בזה אז הש"א יודעת להציג.

אולי פעם יהיה לי כח להתמיך את הזוועה הזו. אם זה יקרה, זה יקרה עם תמלול מובנה.

ותראה.