זה רק בהתחלה של הטירונות, וזה עדיף במקום השנים שלושה שהיו נהרגים כל שנה לפני שהיו עושים את זה.

לפי התגובה לא מובן לי מה היה כשאתה היית בצבא או אצל אחרים

אבל אצלי בטירונות זה מה שהראו לנו - כמה מסוכן לשחק בנשק. 

אתה רוצה להגיד לי שרק אצלי זה היה? קשה לי להאמין.

מה שאני כן זוכר זה שתמיד ידעתי שאם אני יורה, כדאי שאני יחשוב טוב מאוד מה לאן זה פוגע. חוץ מזה אותנו לימדו כל הטירנות שאפשר ואפילו כדאי להכיר את הנשק שמנקים אותו. זה לא מסוכן. מה שכן מסוכן זה מקפורק וזהירות יתר שמובילה לפחד ואי מקצעיות. 

מן הסתם במקרה שהוא תיאר אפילו לא היה מחסנית שם. אתה מבין לאיזה רמות של הזיה הצבא הגיע?

שהחברל׳ך שמתגייסים לקרבי (או יותר נכון לגדודים) הם בהרבה מקרים לא הכי חדים. ולכן כן צריך לקחת מקדמי בטיחות כאלו. אני מסכים שעם אנשים נורמלים זה מיותר - ולראיה - אקדחים.
לכן, לגבי המקפורק אנלא חושב שזה מיותר, למרות שבפעילויות דאגתי להיות בלעדיו.(אבל גם אף פעם לא קרה לי שהוא נתקע, זה קורה לתקולים)

זה טימטום, זה לא עושה לנו טוב בשום צורה שהיא. לא ביחיסי דעת קהל בעולם ולא גורם לאויב שלנו שיעריך אותנו

אבל למה הלכת ליד המ"מ? לא יכלת להחליף עם מישו?

זה היה כביש שמותר לנסוע בו על 90 קמ"ש, ובכל כמה ק"מ היה צומת מרומזר. 

באותם רגעים כמובן לא ידעתי שזה 120, אבל היה ברור שזה ממש ממש מהר, בעוד אני נוסע לאט (רק יצאתי מרמזור שהתחלף לירוק), ולכן אין לי מספיק כוח בשביל לזנק קדימה ולהתחמק.

בסופו של דבר, טוב שגם לא ניסיתי להאיץ בשביל להתחמק. כאמור, המנוע ספג את כל העוצמה, וטוב שכך. בדיעבד התברר לי שהמנועים היום מתוכננים ככה שהם יספגו כמה שיותר מהעוצמה של ההתנגשות, ויעבירו כמה שפחות אנרגיה לתוך תא הנוסעים. זאת גם הסיבה שהמנוע היה נראה כאילו הוא עשוי מפלסטלינה: לא בגלל שהוא חלש ודפוק, אלא בגלל שכך הוא תוכנן בשביל לספוג את המכה במקומי (אפשר לקרוא על זה עוד קצת כאן). 

אשריהם של מהנדסי מאזדה, שבזכותם המנוע ספג במקומי טון וחצי במהירות 120 קמ"ש.

לשאלה הראשונה:

בעיקר עבר לי בראש "לא לא לא לא לא לא למה אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור לא לא לא לא הצילו"...

בשבריר שנייה של המכה, כשכריות האוויר נפתחו וכו' - זה היה פחד שאי אפשר לתאר.

אחרי כמה שניות, כשהרכב הפסיק להסתחרר והתחלתי להרגיש כאבים בכל מיני מקומות, הבנתי שזה מאחורי...

כי הפח מתעקם בשניה, בניגוד לרכבים של פעם. פיזיקה זה חשוב

אחרי שהבנתי שאני יחסית בסדר, מיד התקשרתי למד"א.

אמרתי להם שיש תאונה ויש פצועים.

כשהמוקדן שאל אותי איפה התאונה, התחלתי לצעוק מהיסטריה שאין לי מושג איפה אני, אז שיאתר את הטלפון שלי. הוא אמר לי שהוא לא יכול לעשות את זה, ואני חייב לתאר לו איפה אני. התחלתי להתבלבל ולא דיברתי לעניין.

מיד אנשים פתחו את דלת הרכב שלי, הם אמרו לי שהם כבר הזמינו אמבולנס, הציעו לי מים, שאלו איפה כואב לי... פשוט המון אנשים שיצאו מהמכונית שלהם, ובמקום להגיע לאן שהיו צריכים - עצרו בשוליים ובאו לעזור. ממש עד שהאמבולנס הגיע היו אתי אנשים, שעזרו לי להרגע והציעו לי כל דבר שעלה בדעתם שיכול לעזור.

כמה שהכל לטובה.

הזוי ממש!!

כמה ימים אחרי התאונה, הרגשתי צורך לראות שוב את המכונית. לעשות מן סגירת מעגל, לחוות את הנס הגדול שנעשה לי.

אחרי כמה בירורים עם המשטרה גיליתי לאיזה מגרש הם שלחו אותה (מגרש של מכוניות שסיימו את דרכן בעולם ולא ניתנות לתיקון).

אחרי שנסעתי למגרש, בעל המקום אמר לי שאין כניסה לאזרחים. הסברתי לו שעברתי תאונה לפני כמה ימים, ואני פשוט חייב לראות את המכונית כדי שאוכל להמשיך הלאה בחיי. לסגור את הפרק של התאונה. 

משום מה, הוא הסכים.

אז כמו שאתם יכולים לראות...

הדלת של הנהג נראית חדשה - ממש כאילו המכונית יצאה עכשיו מהמפעל ביפן:

 

עניין של פחות מחצי מטר, וכל העוצמה המטורפת הזאת הייתה פוגעת בי ישירות.

 

(מהתמונה אפשר אולי לחשוב שזה רק קצת פלסטיקה מבחוץ, אבל המנוע עצמו פשוט התכווצ'ץ' והתקמט מעוצמת הפגיעה.)

 

אגב, חלק מהדימומים שהיו לי (בפנים ובידיים) נובעים מפתיחת כריות האוויר (הן נפתחות תוך שבריר שניה מרגע ההתנגשות, ובגלל המהירות והעוצמה של הפתיחה - הן בעצמן עלולות לגרום לפציעות, ובמיוחד כאשר מרכיבים משקפיים...).

 

בדרך לים המלח

זה היה כזה קרוב שראיתי את הפנים של הנהג שהיה מולנו

הייתי בטוחה שזהו

נגמר בנס

ואשכרה אני מסוגלת לכתוב את זה רק כי עבר כבר מספר שנים מכובד מאז..

זה היה רכב שיצא לעקיפה והיה נראה שאין לו לחזור כי הנתיב שלו מלא
אבל בשבריר השניה האחרונה הוא הצליח
ולא היה עוזר לבלום.. לא היה מספיק זמן ומרחק
שני הרכבים היו במהירות יחסית גבוהה 

והאמת? לא יכולה לשכוח את הפרצוף המבועת של הנהג שהיה מולנו
אבל בטח נראינו אותו דבר 

נהיגה עם כלי מסוים על הר תלול עם אמר"ל שבקושי רואים בו.(בלילה בלי ירח כמובן)

אם זה היה כשעברתי במקום די שומם,

ופתאום רץ אלי כלב פיטבול משוחרר שתמיד כשעברתי ליד החצר שלו (כשהוא מאחרי גדר) הוא נבח והשתגע

ועכשיו פתאום לא היה בינינו כלום.  כולי הייתי קפוא מפחד אבל בסוף הוא רק הריח אותי והלך.

או שזה היה בשיעור נהיגה

שהגברת שהייתה על ההגה פתאום סטתה מהנתיב בדיוק כשהיה בצד השני אוטובוס במרחק כמה מטרים ספורים

המורה הספיק מהר להסיט חזרה ממש בשניה האחרונה.  חשבתי אני מת

לא מורידים ומרימים?

וטבעתי לידה והיא הצילה אותי ממש בשנייה האחרונה(תודה לך בורא עולם)

פעם שניה בתאונה שהרכב התרסק ויצאתי חיה ובריאה (תודה לך אבא בשמיים)

תלויות

פעם טבעתי בסחנ'ה למזלי דודים שלי היו לידי(שניהם מצילים)

פעם אמא שלייצאה בצומת טי והיא לא שמה לב שמשני הכיוונים הגיעו משאיות בטון... בנס היא שמה ורוורס ושניה אח"כ עברה המשאית מולנו..

עוד פעם שנכנסתי לכיכר וחטפתי זכות קדימה כמעט גרם לתאונה...

פעם בשיעור נהגתי לי לתומי בעיר פתאום איזה משוגע פתח דלת עוד שניה נכנסתי בו... (נס שיש מורי נהיגה)

אממ יש עוד כמה..

מחבל שלף סכין מול עיניי ודקר את בעלי (שבאותה עת היה חברי).

ולאחר מכן רץ לעברי והרביץ לי חזק- לא ידעתי שאין בידיו סכין, משמע חיכיתי לדקירה.

מסביבנו מלבד ערבים לא היה איש, ואותם לא בדיוק עניינו עם הצרחות שלנו.. וזעקות קריאתנו לעזרה.

זה פחד שקצת קשה להסביר, פחד ממוות. מלאבד אדם קרוב.

אתה נמצא בידיעה שאתה עוד מעט ומחזיר נשמתך לבורא, ואינך יודע מה לעשות כלל.

אתה לא שולט בשום שניה באותו המצב.

ובנוסף זה פחד, טראומה שממשיכה ומלווה אותך גם בחלוף הזמן ולא רק ברגע הנתון. לוקח זמן רב להשתחרר מהפחד הזה.

(אנני קשורה לפורום הזה. מתחת לעשרים עדיין... אך הרגשתי צורך עז להגיב.)

לרגע הזה שאמא שלך מגיבה לך על פוסט בפייסבוק

זה היה יום גשום, והוא היה מכוסה במעיל... אז לא יכולתי לראות אותו...
בגלל שהבודקה היה ממש בתוך הקיבוץ במרחק של כ7-8 מטר מהשער, ובכלל היה גם רוח, אז קודם הכנסתי אותו, ורק אז יכולתי להגיד לו שלום, ושמעתי שלום חזרה במבטא ערבי כבד...

התחלתי לדבר איתו על כך שאסור לו להיכנס בלי אישור \ ליווי וכו' בעודי עושה את עצמי דורך נשק דמיוני מתחת לשולחן.

והוא ניסה להסביר לי שיש מישהו שהזמין אותו.

בסוף הוא יצא עד שמישהו מהקיבוץ אסף אותו ברכב 

זה היה הדבר הכי מפחיד בחיים שלי, יותר מכל הדברים האמיתיים. סיוט נוראי. עד היום אני מצטמררת להיזכר בזה

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

קשוט עצמך תחילה.

הפוסל במומו פוסל.

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

רבים כמו שתי תרנגולי הודו מרוטי נוצות

אני נהנה

תמשיכו

1. אוהב לרדת על בנות [משו מציק לו, כך זה נשמע..]

2. חכמולוג אמיתי

3. אוחז מעצמו פחד

4. שנון

5. תופתעו לשמוע - יש לו קטע דיסקרטי

6. רוצה לתקן את העולם. בכל מחיר. בדרך כלל בדרך הקשה

7. ידען גדול

8. יודע להקשיב!! [כמה מפתיע..]

9. איש טוב!

10. ירא שמיים

11. מכור למילה 'הבלים' [כנראה מזכיר לו משו שהיה מעדיף לשכוח..]

12. אוהב לעזור

13. הדם עולה מהר למח

14. כשהוא מחוץ לתמונה ורק אז - הוא מגלה אמפתיה מיוחדת לחלשים...

15. ומשפט המחץ: כריש בין דגיגונים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בהצלחה נקדימון!

מישו מכיר כזה אדם?

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

הגבעונים זה נטו מסירות נפש.

במי שלא, יש כאלו שהמניעים טהורים ויש כאלו שזה מעורבב.

אבל חבר'ה - בבקשה כנות!!!

אל תנופפו בדגלים שלא שלכם!!

יש עניין ומצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל ובמיוחד במקומות בהם רוצים אויבים להתיישב ומנסים לגרש אותנו מהם.

זה שזה גם נוח מבחינות מסויימות שולל את המצווה שבזה?

אם כיף לך לשבת בסוכה ואתה נהנה לשבת בחוץ בצל הסכך וללמוד זה הופך את זה לפחות מצווה מאשר מישהו שלא נהנה עושה את זה במסירות נפש? 

מופיע אם זה בת או בן (מסר למחבר או שיחה אישית עם המחבר או אם זה בת מסר למחברת וכו')

למי שרשם בהגדרות שלו את המגדר, מי שלא עשה את זה לא יופיע לו

אבל התכוונתי לתגובה הקודמת שלי, שבה כתבתי למי שכתבה לי 'צודק', שאם כבר אז 'צודקת', חשבתי שמובן מזה שאני אישה

אלוקים יברך את כל המתנחלים

אם אתה באמת רוצה לדעת, אפילו בגבעונים לא אצל כולם זה מסירות נפש,

כמו בכל מקום לא כולם מאה אחוז.

אני גר ביישוב נורמלי וזה לא מרגיש שום התנחלות מיוחדת או הבדל מיישוב שלא מוגדר "התנחלות",

וכמו שכבר כתבו, זה לא חייב להיות מסירות נפש,

מסכים עם @שוקולד לבן. 

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

ההצעה שלי: לא לעבור אליו ישר בבלעדיות

אלא להחזיק גם וגם

לשימוש השוטף תשתמש במוגן (במיוחד אם אתה נוסע לאנשהו וכיו"ב) ואם אתה צריך משהו תשתמש בראשון

בסוף גם לא תצטרך את הראשון

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

באמת סרק מבחינתי, והיה טוב אילו התעלמתי מזה מלכתחילה

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

לא מבין ת'שאלה