זה גם חידוש שיצהר מקליטים שירים.. הלוואי שיוציאו עוד

והגר"י הוטנר היה שר אותו בציבור - ב"מאמר" של סוכות שערך בשמחת בית השואבה שבישיבה.

גם עד היום - מנגנים את זה בשמחת בית השואבה שבישיבתו - ישיבת פחד יצחק, בראשות חתנו הגר"י דייוויד. באמצע מסירת ה"מאמר".

אם כי הטקסט נורא גלותי (לא במובן שלילי - היה מאוד מתאים כשנכס לסידורים, אבל פשוט לא רלוונטי היום).

כלומר - אני בכלל לא מבין את ההוא אמינא שבגלל שגאלנו וגאל את אבותינו - הטקסט לא שייך.

מהיכי תיתי שזה אמור להיות תיאור של משהו עכשוי?

זה תיאור עקרוני, של דביקות כנס"י באלקיה ודודה.

וכמובן - היות שבשעה שנכתב הוא היה עובדתי, נכתב בלשון הווה.

אבל אין שום הכרח שההוה כאן הוא חלק עקרוני.

אני לא אומר לשנות את הכל ללשון עבר.

אבל במחשבה - בוודאי.

כשאני אומר "זרויה בין מכעיסיה - חבוקה ודבוקה בך" אני חושב ומדמיין את כל השנים הנוראות שהיתה זרויה בין מכעיסיה ואעפ"כ נותרה חבוקה ודבוקה בו. את כל תהלוכות האוטו דה פה, את כל הפעמים שהוצעו לקהילות הקודש האפשרות להתנצר או להישחט - ונשחטו כולם על קידוש אהבתו...

כשאני אומר "כבושה בגולה - לומדת יראתך"  רואה אני בעיני רוחי קהילות עניות בעיירות נידחות, מוכי חינם מכורי בלא כסף, שבין גזירה של הפריץ לבריחה מהקוזאקים - לא שכחו להגיע בסוף יום מורט לשיעור בעין יענ'קב...  מביט ללבב אמהות יהודיות שמלקטות קמח בשאריות הטחנה, ובהגיע בנם הבכור לגיל 11 שולחות אותו עם צרור דל לשנים של שקיעה בעמלה של תורה, כשהן לא יודעות מתי, אם בכלל, תראינה אותו שוב...

ואת כל זה - אני פונה ומציג בפניו - כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך! תראה מה יש היום - איזה עולם יהודי פורח, כמה ישיבות, כמה בני תורה, כמה אנשים ששומרים על מסורת ישראל, מה נערים יושבים עם פחית על הגדר שליד בית הכנסת לשמוע את התקיעה שבסוף נעילה, ורק אז שותים אותה... כמה כלל ישראל נשאר "חבוקה ודבוקה בך" על אף כל מה שעבר!

למה צריך שזה יהיה מה שקורה עכשיו? אני לא מוצא שמץ של תוספת רגש או עניין באם זה היה עכשווי מאשר כשזה על העבר.

נכון שאפשר להתחבר לעבר, ולחוות אותו וכו'. אבל:

א. זה עדיין העבר, זה לא מתאר את המציאות לא הפרטית ולא הכללית (גם בגלות היו שנים טובות יותר אבל המציאות הכללית היתה של גלות ורדיפה). ותיאור של זה כמציאות של עם ישראל זה פשוט לא נכון, וכזו היא משמעות הטקסט - בקשה מה' להושיע אותנו המפוזרים, הרדופים, הנשחטים וכו'.

ב. ומבחינה מהותית יותר - ההתחברות למסירות של "לכתך אחרי במדבר'' ו''ובכל זאת שמך לא שכחנו'' היא חיובית, אבל חשוב לשים לב בין זה לבין הנוסטלגיה לקורבנוּת. כביכול המצב הטבעי והנעלה של היהודי הוא רדוף ומושפל פיזית ודבק רוחנית. מסירות חייבת להיות מתוך פיזור גיאוגרפי רצח והשפלה? נכון שזה 'על אף', אבל זו היתה מציאות דיעבדית, מציאות של הסתר ושל חרון אף. למה להתחבר לזה כדי לחוש מסירות כשזו כבר לא המציאות? לדעתי יש כאן בלבול מהותי, שהוא מובן כי אנחנו 2500 זו היתה המציאות, אבל כן יש כאן שינוי מציאותי שצריך להביא גם לשינוי תפיסתי.

ואתה צודק שהיא לא רלוונטית, פשוט תחשוב על הזוית האחרת. תחווה אותה.

איפה אתה רואה בקשה שה' יושיע אותנו? זה שבסוף אומרים "שואגים הושע נא"?

מה שאני רואה בטקסט הזה, וזה מה שאני גם חווה בו. זה פרישת המסירות שלנו - כמו שציינתי - "כל זאת באתנו ולא שכחנוך", לא משנה אם זה עדיין בא עלינו או רק בא בעבר - מהש אנחנו טוענים זה - תראה - אום אני חומה- שעל אף שהייתי זרויה בין מכעיסיה - נותרתי חבוקה ודבוקה בך, שעל אף שהייתי כבושה בגולה - הייתי לומדת יראתך!

זה בכלל לא תחנונים ובקשות להיוושע מזה, זה תיאור מדהים של המסירות, של הקשר האמיץ והמוחלט אשר מים רבים לא יכבוהו.

שיר השירים אתה אומר? מה אתה חושב כשאתה אומר "מצאוני השומרים, היכוני פצעוני.. השבעתי אתכם.. שחולת אהבה.."? אני חושב על מה שאני חושב באום אני חומה, אותו רעיון בדיוק.

והחלק השני - אני בכלל לא מבין את הטענה. אף אחד לא חושב שיש עניין להיות גולה וסורה, אבל בהחלט יש לנו במה להתפאר ואת מה להציג כמסירות - דווקא מתוך כל מה שעברנו.

לשיטתך זה לא היה נכון אף פעם, גם בשעה שזה התרחש לא היה עלינו להציג את זה בכזו רומנטיזציה. ולא, אתה רואה שכן עשו את זה. החל משלמה המלך וכלה באחרוני הפייטים. ומאוד מובן למה. אין כאן שום בלבול, אף אחד לא מזוכיסט ולא חושב שזו המציאות הרצויה, אבל כן יודעים לנפנף באמונתינו גם בעת שהמציאות הייתה המציאות הבלתי רצויה.

ואני טוען שגם בה יש ערבוב ובלבול.

ראשית לשאלתך "איפה אתה רואה בקשה שה' יושיע אותנו?" - 'הושע נא!' מה זה אם לא בקשה? לפני ואחרי כל כינוי ("גולה וסורה", "ההרוגה עליך" וכו'. אלו כינויים בלשון הווה אגב) מבקשים 'הושע נא'.

בשיר השירים יש משל לתהליך שלם, שבו יש שלב כזה, כאן יש תיאור של מציאות עכשווית - נכונה לשעתה אבל לא רלוונטית כיום (לא רלוונטית = לא מתארת את המציאות כיום, כן אפשר להתחבר אליה כתיאור של העבר אבל לא כתיאור ובלשון הווה או כתיאור מציאות כללי של 'דמות היהודי').

ברור שיש במה להתפאר.

אבל יש הבדל בין התפארות בהישג לבין התפארות בהתגברות על משבר.

ההבדל הוא שאתה לא תשאף לסוג כזה של פאר, ולא תרצה שהוא יגדיר אותך.

וכן, יש כאן רומנטיזציה של המציאות הכללית של היהודי הנרדף ודבק למרות זאת (ברור שלא מתוך מזוכיזם), למרות שהם בעצמם לא חשו רומנטיזציה כזו כי הם בעצמם באמת היו נרדפים וממילא לא מתוך כך נכתב הטקסט - הוא מקבל משמעות כזו רק מפרספקטיבה שלנו (ביחס לדבריך על 'הפייטנים').

נכון שאומרים הושע נא, אבל זה לא חלק מהפיוט עצמו, אתה רואה שהפיוט מתכתב עם עצמו, בשונה מ"אבן שתיה", לדוג', שזה אוסף של תארים - כאן יש יחס בין שורה לשורה, כך שזה לא אמירה ש"תושיע את הגולה וסורה", אלא בקשה כללית - שתושיע את מי שגם כשהייתה גולה וסורה - דמתה לתמר. לא בהכרח שתציל אותה מהיותה גולה וסורה, אלא ממה שהיא צריכה ישועה כעת, ויש מה, בזכות היותה דבוקה בך גם בעיתות כאלה.

(אם אתה מכיר (ומסתמא לא) את הניגון החסידי - שמוסיף מילות קישור - זה בוודאי מנכיח את מה שאני אומר, על ההתכתבות בין השורות "נעבאך נעבאך גולה וסורה, דאך דאך דאך דמתה לתמר".. באמת שה"הושע נא" באמצע תוקע את זה... ועכ"פ בניגון המדובר (ובכל ניגון בעצם..) אין את ההושע נא בכל שורה..) 

לגבי שאר דבריך - לדעתי זה דקדוקי עניות.

למאי נפק"מ אם שואפים לזה?

למאי נפק"מ אם זה השג?

למאי נפק"מ אם נרצה שזה יגדיר אותנו?

שורה תחתונה - זה היה.

שורה תחתונה - נשארה דבוקה בו על אף הכל, למדה יראתו בכבישתה בגולה.

זה היה, עובדה.

ויש לה במה להתפאר.

ואין כאן רומנטיזציה של "היהודי הנרדף" אלא של "היהודי הדבק", כשאכן - דבקותו על אף רדיפתו - היא הראיה הכבירה לדבקותו.

יש טקסטים כאלו לאין סוף, כמו שציינתי - כל זאת באתנו וכו'. אני מניח שאתה לא מוחק אותם...

וקשה לי להאמין שהפייטנים לא התכוונו לרומנטיזציה.. ניכר מאוד החילוק הסגנוני בין זה לבין קינות לת"ב...  די ברור שההתכתבות בין שורה לשורה נועדה לייצר רומנטיזציה (גולה וסורה - דמתה לתמר. זרויה בין מכעיסיה - חבוקה ודבוקה בך. טוענת עולך - יחידה ליחדך. כבושה בגולה - לומדת יראתך. וכו')

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים