זה גם חידוש שיצהר מקליטים שירים.. הלוואי שיוציאו עוד

והגר"י הוטנר היה שר אותו בציבור - ב"מאמר" של סוכות שערך בשמחת בית השואבה שבישיבה.

גם עד היום - מנגנים את זה בשמחת בית השואבה שבישיבתו - ישיבת פחד יצחק, בראשות חתנו הגר"י דייוויד. באמצע מסירת ה"מאמר".

אם כי הטקסט נורא גלותי (לא במובן שלילי - היה מאוד מתאים כשנכס לסידורים, אבל פשוט לא רלוונטי היום).

כלומר - אני בכלל לא מבין את ההוא אמינא שבגלל שגאלנו וגאל את אבותינו - הטקסט לא שייך.

מהיכי תיתי שזה אמור להיות תיאור של משהו עכשוי?

זה תיאור עקרוני, של דביקות כנס"י באלקיה ודודה.

וכמובן - היות שבשעה שנכתב הוא היה עובדתי, נכתב בלשון הווה.

אבל אין שום הכרח שההוה כאן הוא חלק עקרוני.

אני לא אומר לשנות את הכל ללשון עבר.

אבל במחשבה - בוודאי.

כשאני אומר "זרויה בין מכעיסיה - חבוקה ודבוקה בך" אני חושב ומדמיין את כל השנים הנוראות שהיתה זרויה בין מכעיסיה ואעפ"כ נותרה חבוקה ודבוקה בו. את כל תהלוכות האוטו דה פה, את כל הפעמים שהוצעו לקהילות הקודש האפשרות להתנצר או להישחט - ונשחטו כולם על קידוש אהבתו...

כשאני אומר "כבושה בגולה - לומדת יראתך"  רואה אני בעיני רוחי קהילות עניות בעיירות נידחות, מוכי חינם מכורי בלא כסף, שבין גזירה של הפריץ לבריחה מהקוזאקים - לא שכחו להגיע בסוף יום מורט לשיעור בעין יענ'קב...  מביט ללבב אמהות יהודיות שמלקטות קמח בשאריות הטחנה, ובהגיע בנם הבכור לגיל 11 שולחות אותו עם צרור דל לשנים של שקיעה בעמלה של תורה, כשהן לא יודעות מתי, אם בכלל, תראינה אותו שוב...

ואת כל זה - אני פונה ומציג בפניו - כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך! תראה מה יש היום - איזה עולם יהודי פורח, כמה ישיבות, כמה בני תורה, כמה אנשים ששומרים על מסורת ישראל, מה נערים יושבים עם פחית על הגדר שליד בית הכנסת לשמוע את התקיעה שבסוף נעילה, ורק אז שותים אותה... כמה כלל ישראל נשאר "חבוקה ודבוקה בך" על אף כל מה שעבר!

למה צריך שזה יהיה מה שקורה עכשיו? אני לא מוצא שמץ של תוספת רגש או עניין באם זה היה עכשווי מאשר כשזה על העבר.

נכון שאפשר להתחבר לעבר, ולחוות אותו וכו'. אבל:

א. זה עדיין העבר, זה לא מתאר את המציאות לא הפרטית ולא הכללית (גם בגלות היו שנים טובות יותר אבל המציאות הכללית היתה של גלות ורדיפה). ותיאור של זה כמציאות של עם ישראל זה פשוט לא נכון, וכזו היא משמעות הטקסט - בקשה מה' להושיע אותנו המפוזרים, הרדופים, הנשחטים וכו'.

ב. ומבחינה מהותית יותר - ההתחברות למסירות של "לכתך אחרי במדבר'' ו''ובכל זאת שמך לא שכחנו'' היא חיובית, אבל חשוב לשים לב בין זה לבין הנוסטלגיה לקורבנוּת. כביכול המצב הטבעי והנעלה של היהודי הוא רדוף ומושפל פיזית ודבק רוחנית. מסירות חייבת להיות מתוך פיזור גיאוגרפי רצח והשפלה? נכון שזה 'על אף', אבל זו היתה מציאות דיעבדית, מציאות של הסתר ושל חרון אף. למה להתחבר לזה כדי לחוש מסירות כשזו כבר לא המציאות? לדעתי יש כאן בלבול מהותי, שהוא מובן כי אנחנו 2500 זו היתה המציאות, אבל כן יש כאן שינוי מציאותי שצריך להביא גם לשינוי תפיסתי.

ואתה צודק שהיא לא רלוונטית, פשוט תחשוב על הזוית האחרת. תחווה אותה.

איפה אתה רואה בקשה שה' יושיע אותנו? זה שבסוף אומרים "שואגים הושע נא"?

מה שאני רואה בטקסט הזה, וזה מה שאני גם חווה בו. זה פרישת המסירות שלנו - כמו שציינתי - "כל זאת באתנו ולא שכחנוך", לא משנה אם זה עדיין בא עלינו או רק בא בעבר - מהש אנחנו טוענים זה - תראה - אום אני חומה- שעל אף שהייתי זרויה בין מכעיסיה - נותרתי חבוקה ודבוקה בך, שעל אף שהייתי כבושה בגולה - הייתי לומדת יראתך!

זה בכלל לא תחנונים ובקשות להיוושע מזה, זה תיאור מדהים של המסירות, של הקשר האמיץ והמוחלט אשר מים רבים לא יכבוהו.

שיר השירים אתה אומר? מה אתה חושב כשאתה אומר "מצאוני השומרים, היכוני פצעוני.. השבעתי אתכם.. שחולת אהבה.."? אני חושב על מה שאני חושב באום אני חומה, אותו רעיון בדיוק.

והחלק השני - אני בכלל לא מבין את הטענה. אף אחד לא חושב שיש עניין להיות גולה וסורה, אבל בהחלט יש לנו במה להתפאר ואת מה להציג כמסירות - דווקא מתוך כל מה שעברנו.

לשיטתך זה לא היה נכון אף פעם, גם בשעה שזה התרחש לא היה עלינו להציג את זה בכזו רומנטיזציה. ולא, אתה רואה שכן עשו את זה. החל משלמה המלך וכלה באחרוני הפייטים. ומאוד מובן למה. אין כאן שום בלבול, אף אחד לא מזוכיסט ולא חושב שזו המציאות הרצויה, אבל כן יודעים לנפנף באמונתינו גם בעת שהמציאות הייתה המציאות הבלתי רצויה.

ואני טוען שגם בה יש ערבוב ובלבול.

ראשית לשאלתך "איפה אתה רואה בקשה שה' יושיע אותנו?" - 'הושע נא!' מה זה אם לא בקשה? לפני ואחרי כל כינוי ("גולה וסורה", "ההרוגה עליך" וכו'. אלו כינויים בלשון הווה אגב) מבקשים 'הושע נא'.

בשיר השירים יש משל לתהליך שלם, שבו יש שלב כזה, כאן יש תיאור של מציאות עכשווית - נכונה לשעתה אבל לא רלוונטית כיום (לא רלוונטית = לא מתארת את המציאות כיום, כן אפשר להתחבר אליה כתיאור של העבר אבל לא כתיאור ובלשון הווה או כתיאור מציאות כללי של 'דמות היהודי').

ברור שיש במה להתפאר.

אבל יש הבדל בין התפארות בהישג לבין התפארות בהתגברות על משבר.

ההבדל הוא שאתה לא תשאף לסוג כזה של פאר, ולא תרצה שהוא יגדיר אותך.

וכן, יש כאן רומנטיזציה של המציאות הכללית של היהודי הנרדף ודבק למרות זאת (ברור שלא מתוך מזוכיזם), למרות שהם בעצמם לא חשו רומנטיזציה כזו כי הם בעצמם באמת היו נרדפים וממילא לא מתוך כך נכתב הטקסט - הוא מקבל משמעות כזו רק מפרספקטיבה שלנו (ביחס לדבריך על 'הפייטנים').

נכון שאומרים הושע נא, אבל זה לא חלק מהפיוט עצמו, אתה רואה שהפיוט מתכתב עם עצמו, בשונה מ"אבן שתיה", לדוג', שזה אוסף של תארים - כאן יש יחס בין שורה לשורה, כך שזה לא אמירה ש"תושיע את הגולה וסורה", אלא בקשה כללית - שתושיע את מי שגם כשהייתה גולה וסורה - דמתה לתמר. לא בהכרח שתציל אותה מהיותה גולה וסורה, אלא ממה שהיא צריכה ישועה כעת, ויש מה, בזכות היותה דבוקה בך גם בעיתות כאלה.

(אם אתה מכיר (ומסתמא לא) את הניגון החסידי - שמוסיף מילות קישור - זה בוודאי מנכיח את מה שאני אומר, על ההתכתבות בין השורות "נעבאך נעבאך גולה וסורה, דאך דאך דאך דמתה לתמר".. באמת שה"הושע נא" באמצע תוקע את זה... ועכ"פ בניגון המדובר (ובכל ניגון בעצם..) אין את ההושע נא בכל שורה..) 

לגבי שאר דבריך - לדעתי זה דקדוקי עניות.

למאי נפק"מ אם שואפים לזה?

למאי נפק"מ אם זה השג?

למאי נפק"מ אם נרצה שזה יגדיר אותנו?

שורה תחתונה - זה היה.

שורה תחתונה - נשארה דבוקה בו על אף הכל, למדה יראתו בכבישתה בגולה.

זה היה, עובדה.

ויש לה במה להתפאר.

ואין כאן רומנטיזציה של "היהודי הנרדף" אלא של "היהודי הדבק", כשאכן - דבקותו על אף רדיפתו - היא הראיה הכבירה לדבקותו.

יש טקסטים כאלו לאין סוף, כמו שציינתי - כל זאת באתנו וכו'. אני מניח שאתה לא מוחק אותם...

וקשה לי להאמין שהפייטנים לא התכוונו לרומנטיזציה.. ניכר מאוד החילוק הסגנוני בין זה לבין קינות לת"ב...  די ברור שההתכתבות בין שורה לשורה נועדה לייצר רומנטיזציה (גולה וסורה - דמתה לתמר. זרויה בין מכעיסיה - חבוקה ודבוקה בך. טוענת עולך - יחידה ליחדך. כבושה בגולה - לומדת יראתך. וכו')

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל