ולאיתן יש קצת פחד בלב. קצת כמו הפחד הזה כשאתה במחסום כתיבה, שאולי הפעם זה סופי, אולי אחרי זה לא תשוב לכתוב עוד, אולי נסתם המעיין ומילותיך יבשו בשמש היוקדת. והוא יוצא ונפגש ורבבה היא בחורה נהדרת, אבל הוא מפחד לומר לה שהוא לא יודע.
זה לא שיש בו ספקות. אין לו ספקות, יש לו קצת ריחוק (רבבה דברה בלהט על מה שהרבנית אמרה, שעצם הריחוק מעיד על הקירוב, ואיתן חשב על זה שמה אכפת לו אם הוא קרוב, הוא רוצה להיות קרוב יותר, להיות חלק) וקצת חוסר אונים כללי מול עצמו לעיתים, אבל ספקות אין בו. לפחות לא ספקות שהוא יכול להגדיר במילים, לא שאלות מובחנות וברורות, סתם מועקה בלתי פתירה.
ובליל שבת הוא החליט למרות הכל לקום ולהתפלל ערבית, ואסור לבכות אבל היתר המשנב, אז הוא צלח איכשהו את הברכות ומלמול קש וושמרו והנה נעמד לשמונה עשרה.
וברגע הראשון מהלם הוא כאילו נהדף לאחור, לא, הלוואי שהיה נהדף לאחור ובכך היה יכול לתרץ את עצמו, אבל פתאום הבין שהחומה שבליבו, זאת שסדק ושבר אט אט, והנה רק בכיפור השתמש בחצי השבור למדרגות לחצי העוד-לא-שבור, לא רק ששלמה היא אלא עבתה ורחבה והנה היא מקיפה אותו וחונקת עד מוות. ובשקט מלמל את המילים, ובשקט בכה כשלא הצליח, ובשקט לא מחה על זה שרחוק ומנותק לו. ובשקט פלט את מילות עלינו והשתרע על המיטה, לוחש מילות קש ומחכה שירדם כבר.
***
הוא לא נרדם. ברור שהוא לא נרדם. היה כל כך טפשי מצידו לצפות שהוא ירדם. הוא שכב על המיטה, הרצפה, הקצה-שליד-הארון ומתחת לשולחן, אבל לא הצליח להרדם. וכדווקא כדי להכעיס, המוח שלו לא הסכים להרגע אלא בחר להציף אותו בתמונות. הנה הפגישה הראשונה שלו עם רבבה. הנה הפגישה-האחרונה-לתמיד שלו עם יונדב. הנה פורים, הנה הרב, הנה ימים של פשטות. והוא רחוק, רחוק כ"כ, ואיך יוכל למצוא עצמו בין כל הלבד הזה.
***
ובמוצש הוא ורבבה דברו, וזה הרגיע אותו כתמיד, ואז הוא יצא לילך ולא שם לב והקיף פעם ופעמיים וארבע, ואחרי שעה וחצי רגליו החלו לכשול אז הוא האט ופנה לבית, שלו, של ההורים שלו, והתיישב על המטה ונזכר שערבית אז קם באנחה (לא היה לו חצי גוף לשבר) ויצא ושטף את הכלים וסדר ורחץ את הרצפה ופנה את השולחן והנה פונה זיוו והוא מתיישב על הרצפה, מביט בשעון, השעה אחת (השני?) והוא לא עשה כלום, ולא התפלל ערבית, ובתסכול הוא דוחף עצמו לחוץ ולקיר. ומבטו מטושטש כבר, אז הוא פושט את גופו לרווחה ומחכה לשנה הגואלת, (והחומה לא רק שלא קטנה אלא שמכבידה עליו ומקשה על נשימתו, והוא עייף ויגע ולא ירא אלוקים,) והוא מתלבט אם לשלוח לרבבה הודעה אבל מפחד להעיר, אז פשוט יושב וצופה בכשלים שלו עד יעור השחר.
אחר כך, הוא יכול לנשום קצת לרווחה.
זה לא שיש בו ספקות. אין לו ספקות, יש לו קצת ריחוק (רבבה דברה בלהט על מה שהרבנית אמרה, שעצם הריחוק מעיד על הקירוב, ואיתן חשב על זה שמה אכפת לו אם הוא קרוב, הוא רוצה להיות קרוב יותר, להיות חלק) וקצת חוסר אונים כללי מול עצמו לעיתים, אבל ספקות אין בו. לפחות לא ספקות שהוא יכול להגדיר במילים, לא שאלות מובחנות וברורות, סתם מועקה בלתי פתירה.
ובליל שבת הוא החליט למרות הכל לקום ולהתפלל ערבית, ואסור לבכות אבל היתר המשנב, אז הוא צלח איכשהו את הברכות ומלמול קש וושמרו והנה נעמד לשמונה עשרה.
וברגע הראשון מהלם הוא כאילו נהדף לאחור, לא, הלוואי שהיה נהדף לאחור ובכך היה יכול לתרץ את עצמו, אבל פתאום הבין שהחומה שבליבו, זאת שסדק ושבר אט אט, והנה רק בכיפור השתמש בחצי השבור למדרגות לחצי העוד-לא-שבור, לא רק ששלמה היא אלא עבתה ורחבה והנה היא מקיפה אותו וחונקת עד מוות. ובשקט מלמל את המילים, ובשקט בכה כשלא הצליח, ובשקט לא מחה על זה שרחוק ומנותק לו. ובשקט פלט את מילות עלינו והשתרע על המיטה, לוחש מילות קש ומחכה שירדם כבר.
***
הוא לא נרדם. ברור שהוא לא נרדם. היה כל כך טפשי מצידו לצפות שהוא ירדם. הוא שכב על המיטה, הרצפה, הקצה-שליד-הארון ומתחת לשולחן, אבל לא הצליח להרדם. וכדווקא כדי להכעיס, המוח שלו לא הסכים להרגע אלא בחר להציף אותו בתמונות. הנה הפגישה הראשונה שלו עם רבבה. הנה הפגישה-האחרונה-לתמיד שלו עם יונדב. הנה פורים, הנה הרב, הנה ימים של פשטות. והוא רחוק, רחוק כ"כ, ואיך יוכל למצוא עצמו בין כל הלבד הזה.
***
ובמוצש הוא ורבבה דברו, וזה הרגיע אותו כתמיד, ואז הוא יצא לילך ולא שם לב והקיף פעם ופעמיים וארבע, ואחרי שעה וחצי רגליו החלו לכשול אז הוא האט ופנה לבית, שלו, של ההורים שלו, והתיישב על המטה ונזכר שערבית אז קם באנחה (לא היה לו חצי גוף לשבר) ויצא ושטף את הכלים וסדר ורחץ את הרצפה ופנה את השולחן והנה פונה זיוו והוא מתיישב על הרצפה, מביט בשעון, השעה אחת (השני?) והוא לא עשה כלום, ולא התפלל ערבית, ובתסכול הוא דוחף עצמו לחוץ ולקיר. ומבטו מטושטש כבר, אז הוא פושט את גופו לרווחה ומחכה לשנה הגואלת, (והחומה לא רק שלא קטנה אלא שמכבידה עליו ומקשה על נשימתו, והוא עייף ויגע ולא ירא אלוקים,) והוא מתלבט אם לשלוח לרבבה הודעה אבל מפחד להעיר, אז פשוט יושב וצופה בכשלים שלו עד יעור השחר.
אחר כך, הוא יכול לנשום קצת לרווחה.