תמיד זכרתי אותו יהודה ברקן...
אגב זה רץ בוואטסאפ
הכל בסדר
"אני מקווה שהפעם תוכל לשלם מזונות..."
"מצטער... אבל צריך לדחות את זה בעוד חודש!"
"אתה לא מתבייש?! אלה הילדים שלך!..."
יהודה ברקן הניח את השפופרת במשרדו. אמנם התחזק לאחרונה באמונה, אבל מילותיה של גרושתו שברו אותו. לא היה מסוגל עוד לעמוד בחרפה. רק לפני שנה היה מפיק ושחקן ידוע ועשיר, אבל לאחר הפקת ענק כושלת, פשט רגל. נושים מפוקפקים מיררו את חייו. כעת החל להרהר: איך אני נפרד מהעולם הזה?...
ואז צילצל הטלפון.
מי מתקשר ביום ששי?! הוא לא נהג לענות לטלפונים. הטלפון צלצל וצלצל, כאילו מישהו מעבר לקו זועק שיענה. חשב: ארים את השפופרת ואשתוק. אם אשמע חבר - אדבר, ואם נושה - אטרוק. כשהרים שמע קול שבור:
"שלום... אאא... אפשר לדבר עם יהודה ברקן?"
לפי הטון הבין שלא מדובר בנושה.
"שלום. מדבר יהודה. מי זה?"
"אתה לא מכיר אותי. קוראים לי משה. התחתנתי עם נכה. נולדו לנו שלושה ילדים, ואחד מהם צריך לעבור ניתוח. פיטרו אותי מהעבודה לפני ארבעה חודשים. אולי אתה יכול לעזור במשהו..."
"משה. סליחה, אבל למה אתה מצלצל אלי?"
"אתה מפורסם ומגלגל הרבה כסף..."
"שתהיה בריא! אתה מצלצל אלי בתקופה הכי גרועה בחיי. כעת היתה לי שיחה קשה עם גרושתי, שכבר שבעה חודשים אני דוחה אותה בתשלום המזונות, ועם כל הרצון הטוב, איך אוכל לעזור לך?!"
"אני מבין, אבל אין לנו כסף לעשות את השבת..."
יהודה הכניס באופן אינסטינקטיבי את ידו לכיס ומצא מאתיים שקל.
"משה, יש לי פה מאתיים שקל. זה לא יספיק לך אפילו לשבוע, אבל אני מאמין שתצליח לעבור את השבת בכבוד... בוא למשרד, ואתן לך את הכסף. איפה אתה גר?"
"בפתח-תקווה".
"קח אוטובוס ותגיע לכאן".
"אין לי חמישה שקלים..."
"קח טקסי, אל תיבהל... תגיד לנהג שיקח אותך למשרד ושם ישלמו לו, ואדאג שגם יחזיר אותך".
"טוב, תודה רבה".
לאחר עשרים דקות נשמעה דפיקה בדלת. יהודה ראה לפניו אדם כבן 35, מכווץ בתוך עצמו ומתבייש להסתכל בעיניו. ווסט הסתיר את קרעי חולצתו ובגדיו המלוכלכים הדיפו ריח. יהודה שאל:
"שלום, אתה משה?"
"כן..."
"איך אתה מרגיש?"
"תודה לא-ל, הכל בסדר..."
כשענה, חש יהודה שמישהו הלם בפטיש בראשו. מי אומר 'תודה לא-ל, הכל בסדר'?! אחד שאין לו חמישה שקלים לקנות כרטיס לאוטובוס ושלא החליף את בגדיו כמה שבועות...
יהודה הביט בו בהערצה:
"מוישלה, אם הכל בסדר, בוא ונזיז את העניינים. איפה הנהג?"
"בחוץ".
"ניגש אליו".
יהודה פנה לנהג:
"הבאת את מוישלה לכאן כמו נסיך ותחזיר אותו כמו מלך!..."
הנהג שיתף פעולה:
"מה פתאום?! הבאתי אותו כמו מלך ואחזיר אותו כמו קיסר!..."
יהודה פתח את הדלת ואמר:
"יכנס כבודו!" משה דידה לתוך הטקסי. יהודה העביר דרך החלון את הכסף מבלי שהנהג יבחין. אז אחז משה בידי יהודה והחל במסכת ברכות מעומק לבו. יהודה הוצף בגל של חום ומילמל "אמן! תודה...", וחש שהוא נחנק מהתרגשות. הוא סימן לנהג שיתחיל לנסוע. משה המשיך:
"... בליל שבת ליד השולחן, נזכור שבזכותך אנחנו..."
יהודה לא החזיק מעמד. הוא רץ למשרדו, סגר את הדלת ופרץ בבכי.
מעולם לא בכה כך. ולאחר שהתפרק, החל לשאוג:
"אוהההו! בורא העולם, מה שאתה עשית עכשיו! ביום הכי קשה שלי, לא נתת לי לזכות בפיס, אלא שלחת לי את מוישלה, והבאת לי, בתוך מצבי הנורא, מישהו שאני יכול לעזור לו, מישהו שמודה לי..."
היתה זו פרשת "תרומה". יהודה הביט למעלה ואמר:
"ניסית אותי היום במבחן התרומה ועמדתי בו...". לפתע חש מחוזק מאוד.
ביום ראשון הגיע למשרד ואמר למזכירתו:
"תזמיני למשרד מחר את כל הנושים!"
"אבל איך תוכל?..."
"תזמיני אותם!"
למחרת התמלא המשרד בטיפוסים מפוקפקים, לבושי גופיות ומקועקעים.
יהודה נכנס לחדר, הביט על כולם ואמר:
"חברים. הזמנתי אתכם כדי להתנצל על כך שלא היה לי אומץ להתמודד עם המצב. כעת אני מבקש מכם פריסת תשלומים".
להפתעתו ראה שהנושים, שכה פחד מהם, נגשו אליו ואמרו:
"שמענו שהפסדת הכל... רק רצינו לדעת איך תרצה להחזיר... רוצה פריסה? אין בעיה! כמה זמן אתה צריך, שנה, שנה וחצי?..." מישהו צעק:
"שנתיים... והריבית עלינו!..."
יהודה היה המום:
"תודה רבה! אבל מדובר בהרבה כסף. אני מבקש שלוש שנים!"
"קיבלת..."
לאחר זמן-מה קיבל יהודה ברקן הצעה להפיק תוכנית שבועית בטלביזיה ובמקביל התחתן והקים בית יהודי נאמן. הכסף החל לזרום, ותוך שלוש שנים קיבלו כל הנושים את חובם.
קריאת תהילים משותפת
תהלים לע"נ יהודה ברקן ז''ל
אגב זה רץ בוואטסאפ
הכל בסדר
"אני מקווה שהפעם תוכל לשלם מזונות..."
"מצטער... אבל צריך לדחות את זה בעוד חודש!"
"אתה לא מתבייש?! אלה הילדים שלך!..."
יהודה ברקן הניח את השפופרת במשרדו. אמנם התחזק לאחרונה באמונה, אבל מילותיה של גרושתו שברו אותו. לא היה מסוגל עוד לעמוד בחרפה. רק לפני שנה היה מפיק ושחקן ידוע ועשיר, אבל לאחר הפקת ענק כושלת, פשט רגל. נושים מפוקפקים מיררו את חייו. כעת החל להרהר: איך אני נפרד מהעולם הזה?...
ואז צילצל הטלפון.
מי מתקשר ביום ששי?! הוא לא נהג לענות לטלפונים. הטלפון צלצל וצלצל, כאילו מישהו מעבר לקו זועק שיענה. חשב: ארים את השפופרת ואשתוק. אם אשמע חבר - אדבר, ואם נושה - אטרוק. כשהרים שמע קול שבור:
"שלום... אאא... אפשר לדבר עם יהודה ברקן?"
לפי הטון הבין שלא מדובר בנושה.
"שלום. מדבר יהודה. מי זה?"
"אתה לא מכיר אותי. קוראים לי משה. התחתנתי עם נכה. נולדו לנו שלושה ילדים, ואחד מהם צריך לעבור ניתוח. פיטרו אותי מהעבודה לפני ארבעה חודשים. אולי אתה יכול לעזור במשהו..."
"משה. סליחה, אבל למה אתה מצלצל אלי?"
"אתה מפורסם ומגלגל הרבה כסף..."
"שתהיה בריא! אתה מצלצל אלי בתקופה הכי גרועה בחיי. כעת היתה לי שיחה קשה עם גרושתי, שכבר שבעה חודשים אני דוחה אותה בתשלום המזונות, ועם כל הרצון הטוב, איך אוכל לעזור לך?!"
"אני מבין, אבל אין לנו כסף לעשות את השבת..."
יהודה הכניס באופן אינסטינקטיבי את ידו לכיס ומצא מאתיים שקל.
"משה, יש לי פה מאתיים שקל. זה לא יספיק לך אפילו לשבוע, אבל אני מאמין שתצליח לעבור את השבת בכבוד... בוא למשרד, ואתן לך את הכסף. איפה אתה גר?"
"בפתח-תקווה".
"קח אוטובוס ותגיע לכאן".
"אין לי חמישה שקלים..."
"קח טקסי, אל תיבהל... תגיד לנהג שיקח אותך למשרד ושם ישלמו לו, ואדאג שגם יחזיר אותך".
"טוב, תודה רבה".
לאחר עשרים דקות נשמעה דפיקה בדלת. יהודה ראה לפניו אדם כבן 35, מכווץ בתוך עצמו ומתבייש להסתכל בעיניו. ווסט הסתיר את קרעי חולצתו ובגדיו המלוכלכים הדיפו ריח. יהודה שאל:
"שלום, אתה משה?"
"כן..."
"איך אתה מרגיש?"
"תודה לא-ל, הכל בסדר..."
כשענה, חש יהודה שמישהו הלם בפטיש בראשו. מי אומר 'תודה לא-ל, הכל בסדר'?! אחד שאין לו חמישה שקלים לקנות כרטיס לאוטובוס ושלא החליף את בגדיו כמה שבועות...
יהודה הביט בו בהערצה:
"מוישלה, אם הכל בסדר, בוא ונזיז את העניינים. איפה הנהג?"
"בחוץ".
"ניגש אליו".
יהודה פנה לנהג:
"הבאת את מוישלה לכאן כמו נסיך ותחזיר אותו כמו מלך!..."
הנהג שיתף פעולה:
"מה פתאום?! הבאתי אותו כמו מלך ואחזיר אותו כמו קיסר!..."
יהודה פתח את הדלת ואמר:
"יכנס כבודו!" משה דידה לתוך הטקסי. יהודה העביר דרך החלון את הכסף מבלי שהנהג יבחין. אז אחז משה בידי יהודה והחל במסכת ברכות מעומק לבו. יהודה הוצף בגל של חום ומילמל "אמן! תודה...", וחש שהוא נחנק מהתרגשות. הוא סימן לנהג שיתחיל לנסוע. משה המשיך:
"... בליל שבת ליד השולחן, נזכור שבזכותך אנחנו..."
יהודה לא החזיק מעמד. הוא רץ למשרדו, סגר את הדלת ופרץ בבכי.
מעולם לא בכה כך. ולאחר שהתפרק, החל לשאוג:
"אוהההו! בורא העולם, מה שאתה עשית עכשיו! ביום הכי קשה שלי, לא נתת לי לזכות בפיס, אלא שלחת לי את מוישלה, והבאת לי, בתוך מצבי הנורא, מישהו שאני יכול לעזור לו, מישהו שמודה לי..."
היתה זו פרשת "תרומה". יהודה הביט למעלה ואמר:
"ניסית אותי היום במבחן התרומה ועמדתי בו...". לפתע חש מחוזק מאוד.
ביום ראשון הגיע למשרד ואמר למזכירתו:
"תזמיני למשרד מחר את כל הנושים!"
"אבל איך תוכל?..."
"תזמיני אותם!"
למחרת התמלא המשרד בטיפוסים מפוקפקים, לבושי גופיות ומקועקעים.
יהודה נכנס לחדר, הביט על כולם ואמר:
"חברים. הזמנתי אתכם כדי להתנצל על כך שלא היה לי אומץ להתמודד עם המצב. כעת אני מבקש מכם פריסת תשלומים".
להפתעתו ראה שהנושים, שכה פחד מהם, נגשו אליו ואמרו:
"שמענו שהפסדת הכל... רק רצינו לדעת איך תרצה להחזיר... רוצה פריסה? אין בעיה! כמה זמן אתה צריך, שנה, שנה וחצי?..." מישהו צעק:
"שנתיים... והריבית עלינו!..."
יהודה היה המום:
"תודה רבה! אבל מדובר בהרבה כסף. אני מבקש שלוש שנים!"
"קיבלת..."
לאחר זמן-מה קיבל יהודה ברקן הצעה להפיק תוכנית שבועית בטלביזיה ובמקביל התחתן והקים בית יהודי נאמן. הכסף החל לזרום, ותוך שלוש שנים קיבלו כל הנושים את חובם.
קריאת תהילים משותפת
תהלים לע"נ יהודה ברקן ז''ל
