כוונתי הייתה יותר להאם ניתן בוודאות לדעת שהוא קיים.

האם הוא קיים זו לא השאלה

כנראה שהזכרתי את זה בגלל שזה אמור לחזק את הטענה שלי

אשמח אם תקרא לא בצורה שטחית ותביע את דעתך

אענה בצורה פשוטה-

לדעתי ניתן במוחנו הקטן להבין שיש אלוקים.

תשאל אנשים סביבך,

או אפילו את עצמך.

האם חווית פעם השגחה פרטית?

לפקוח את העיניים ולהסתכל.

זה לא 'צירוף מקרים'

זה מישהו מכוון מלמעלה

זה יותר מדי פרטים מסונכרנים מכדי להיות אנושי

האם האדם כן שם לב או לא?

אני חושבת

שזה כבר בחירה שלך אם לשים לב או לא

אבל קיים- כן.

אני מניח שדיי סיבכתי אתכם עם הניסוח שלי..

השאלה שלי לא הייתה האם הוא קיים או לא, אלא האם יש דרך לדעת בוודאות אבסולוטית שהוא קיים.

האמונה שלי מאוד גדולה, אני פשוט לא חושב שיש דרך לדעת ב 100% שהוא קיים

אבל לדעת ב99.9999% -כן.

אני אתן דוגמא שתסביר הכי טוב את ההרגשה שלי בעניין:

אם תראה מערכת צירים, עם הרבה נקודות עליה בצפיפות גבוהה, ואתה רואה שיש פונקציה אחת, שמחברת בין כל הנקודות האלה לקו אחד שלם, מה תחשוב שיש כאן? אוסף נקודות אקראיות, או קו אחד, שאתה רואה חלק מהנקודות שלו? האם יכול להיות להיות שאלו אוסף נקודות אקראיות? יכול להיות. אבל עדיין אתה תהיה בטוח שזה נועד לשרטט את הקו של הפונקציה. ופה נכנסת האמונה. אפשר להתעקש שזהו אוסף אקראי של נקודות, ואין הוכחה שלא, אבל בכל זאת אהיה משוכנע שזה קו. וכל נקודה נוספת כזאת שאני אמצא, תעמיק את ההשתכנעות שלי שמדובר בקו.

והנמשל נראה לי מובן...

ההבנה שאנחנו אנשים קטנים ושאנחנו לא מצליחים לתפוס מה זה בכלל היקום, וככל שעולים וחוקרים יותר מבינים כמה לא יודעים וכמה הכל גדול עלינו.

מה שאני אומרת זה שאם נסכים להיות ענווים ולהסתכל על העולם במבט של אנשים קטנים כי זה מה שאנחנו, אז בהכרח נדע שיש אלוהים. אין אופציה אחרת.

(זה גם כל העניין של אמונה)

שאין ולא יכולה להיות הוכחה, וממילא וודאות.

ועם זאת אני חושב שפספסת את הנקודה. ואסביר:

המטרה באמונה היא להגיע למסקנה הנכונה, ולחזק אותה.

אין הכוונה שרמת הוודאות תהיה גבוהה יותר, אלא שתהיה עמוקה ומבוססת יותר.

לצורך הדוגמה ניקח שאלה רפואית שמתחבטים בה שני רופאים:

רופא אחד רואה את החולה, מעריך בסבירות של 70% שהמחלה היא X וב30% שY ומטפל לפי רוב הסיכויים.

הרופא השני לעומת זאת עושה בדיקות דם, MRI, בדיקת רקמות וחוקר מכל כיוון - ומגיע למסקנה זהה.

בפועל שניהם הגיעו לאותה מסקנה, ואולי אפילו הראשון יהיה נחרץ ובטוח בעצמו יותר סובייקטיבית (זה עניין פסיכולוגי אחרי הכל).

אבל למעשה יהיו לו הרבה יותר 'קצוות פתוחים' והמסקנה שלו היא יותר השערתית, לעומת השני שכיסה את כל הצדדים וידע בדיוק מה החסרונות במסקנה ובחר בה למרות זאת.

כלומר: השאלה היא לא כמה אתה משוכנע שהמסקנה שלך צודקת, אלא כמה אתה משוכנע שזו המסקנה שלך בצדק.

למה אני לא רץ עכשיו הביתה ובודק אם לא פרצו אליו? למה אני לא אוכל עכשיו 2 גזרים וחצי? אולי אם לא אעשה את זה אמצא שכל כספי אבד...

בעיקרון אנחנו בונים משוואה, במודע או לא, שתשכלל את הסיכוי ואת ההשלכות, ותביא לנו את המעשה הנכון.

אבל באמת צריך לדעת לפי מה אנחנו קובעים. אם יש רק 60% אני עדיין אעשה את זה? איך אני יכול לקבוע בוודאות מהי כמות האחוזים המדויקת?

אני חושש שכבני אדם אנחנו נאלץ בסופו של דבר שלא להסתמך על רק על השכל. יהיו דברים אחרים שיקבעו מה יותר סביר, בין אם קוראים לזה רגש, רצון פנימי, או כל שם אחר, זה לא השכל(, וזה לאו דווקא דבר רע).  

זה פרדוקס לדעתי, השכל לא ודאי, אפילו הוא סובייקטיבי, יחסי, אפשר אפילו לומר ש 1+1=2  זה פשוט ה"הגיון" שהמוח "מתוכנת" לפיו אבל זה לא באמת 100% "נכון"

אבל זה לא משנה, זה אנחנו, החיים שלנו, זה (חלק מ) מה שיש לנו.

למעשה יש כמה צורות של "השגה" (קשה להסביר את זה כי המערכת שבאמצעותה אני מסביר לך עכשיו, שאני כותב לך ב"שפה" שלה, ובאמצעותה אתה מקבל ומנתח את דברי-היא השכל (הכח השכלי, לא האיבר "מוח"), זה השפה היחידה שאני יכול להעביר לך משהו דרכה, אבל אני אנסה בכל זאת להסביר..) למשל החוש, הרגש והמחשבות-כולם אולי עוברים באיבר שנקרא "מח" אבל זה צורות שונות של "השגה" של דברים, הם לא משהו "ודאי שכלית" אבל זה החיים שלנו, זה ה"אמונה", אפשר לומר שאמונה זה הכלל, זה ההשגה שלנו, וחוש-רגש-שכל זה הפרטים של האמונה, למשל אתה "יודע" שאתה חי באמצעות שלושת הדברים האלה, שלושת השפות האלה.. אף פעם לא "וידאת" ב-100% שההורים שלך הם אכן ההורים שלך-אולי כולם עובדים עליך? אולי אתה במופע של טרומן? אתה זוכר שאמא שלך הולידה אותך? אבל אתה בכל זאת תגיד שאתה מאמין ב-100% שהם ההורים שלך אפילו שאם תחשוב על זה בשכל זה רק 99.9%..  ככה גם אמונה בבורא-יש עניין להבין דברים בשכל, זה הכלי העיקרי של האדם ואפשר וצריך לפתח אותו עד אינסוף, אבל תדע שזה לא הכל, זה רק חלק מהנפש שלך, מהחיים.

יש לי מין ודאות פנימית ("אמונה" אם אתה רוצה) שמישהו מחייה אותי כל רגע, שיש לי מטרה, ושמי שמחייה אותי נתן לי דרך להגיע אליה, אין לי "הוכחה ברורה" אבל ממתי אני מחפש להוכיח כל דבר שאני חי על פיו? אני מאמין בכח המשיכה, לא בטוח שכלית במאה אחוז שגם בפעם הבאה שאזרוק משהו לאויר הוא יפול-אבל אני מצפה לזה ב-100%..

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים