זה יכול לעזור
מסופר על מורה צעיר שביקש לפגוש את המורה
שלימד אותו שלושים שנה קודם. הצעיר נקש על דלת ביתו של
המבוגר ולחץ את ידו בחום. "תדע לך שרק בזכותך בחרתי
במקצוע ההוראה. הלימוד שנתת לי גרם לי לרצות להיות מורה בעצמי".
המורה המבוגר ביקש הסברים והצעיר סיפר:
"היינו אז ילדים קטנים בכיתה שלך ואחד התלמידים הגיע
עם שעון יקר על היד. אביו חזר מחוץ לארץ ופינק
אותו בשעון נוצץ. בהפסקה התאספה כל הכיתה וביקשה ללטף
את השעון הנוצץ. לפתע השעון נעלם.
הילד פרץ בבכי ואתה נכנסת לכיתה, ביקשת מכולנו
לעמוד בטור לאורך הקיר ולעצום את העיניים. עברת בין
כולנו ומצאת את השעון אצלי בכיס. "בשקט, בלי לומר
מילה, החזרת אותו לילד והמשכנו את השיעור.
ולמזלי, היות שהודעת לכולם לעצום עיניים, אף אחד לא ידע שאני
הגנב וככה נחסכה ממני בושה נוראה. באותו רגע החלטתי
שאם יש כאלה מורים בעולם – אני רוצה להיות מורה בעצמי.
"אבל כל השנים לא הבנתי משהו", המשיך המורה הצעיר לשאול:
"מילא שלא אמרת כלום לחברים, שלא אמרת למנהל,
אבל איך לא אמרתי לי כלום? איך לא קראת להוריי לבית
הספר ולא סיפרת להם איזה בן יש להם?".
המורה המבוגר הביט לתוך עיניו של הצעיר ואמר:
"האמת היא שעד הרגע הזה לא ידעתי שאתה הגנב, אתה מבין,
גם אני חיפשתי בכיסים שלכם בעיניים עצומות...
ואיך זה קשור ללקיחת אחריות?
הלימוד שעולה מכאן, שאפשר וראוי לא לבייש
אדם, בשעה שכן אפשר לביישו, זו
לקיחת אחריות.
