לא.
אני לא בן אדם דיכאוני, עצוב ומכובה.
לפחות לא הייתי לפני כל המסע המאתגר ובמיוחד מאז הלידה (השקטה).
מנסה לעמוד על הרגליים , להמשיך את החיים וכל פעם נופלת מחדש.
אני יןדעת- הכל מלמעלה, בורא עןלם אוהב אותי, מבחן גדול שאני משתדלת לעמוד בו- הכל אני יודעת ומבינה, אין בי טיפת כעס.
אבל העצב לא משחרר, לא עוזב אותי במנוחה.
אני מוצאת את עצמי כמעט כל לילה מתעוררת ממחשבות, חרדות ופחדים מההמשך.
אחותי ביקשה ממני לבוא איתה לבדיקה בבית חולים ביום א לכף יד- סירבתי.
בזמן שהיא כעסה עליי למה מה הבעיה שלי, אני לא הפסקתי לבכות רק נזכרתי בבית חולים.. רופאים.. בדיקות.. לא הייתי מסוגלת לחשוב על להעביר חצי יום בבית חולים שוב.
ואני תוהה למה אנשים באמת חושבים שאם אני אומרת שאני בסדר אז אני באמת בסדר??
נראה להם הגיןני שאפילו חודש לא עבר מאז הלידה ושבאמת חזרתי לעצמי?? אוף!! מרגישה כל כך לבד.
ובאותה נשימה הרגשתי כל-כך רע עם עצמי, כמה אני אחות חרא אחןתי ביקשה אותי ואני מסרבת.אבל באמת שאני לא יכולה.
כל דבר קטן שקשור להיריון ולידה בעקיפין או ישיר מעלה בי זכרונות רעים. היריון שכל הנותר לי ממנו זה טראומה.
אבל מה אני מאשימה אותם? אני זו שאומרת שהכל בסדר, מכילה את כולם וכל הבעיות שלהם תומכת ומרימה (ובפנים מתפוצצת מחוסר סובלנות) אבל זאת אני, רציתי לחזור לעצמי כמה שיותר מהר. להחזיר את המצב לקדמותו.
הכי קשה...
בעלי הסתכל עליי השבוע, ליטף לי את הפנים ואמר לי ״את שוברת אותי. אני רק רוצה שתהיי שמחה ואני לא מצליח לא משנה מה אני עושה״.
ואז הבנתי.. הבטחתי לו שכל עוד אני חיה לצידו תמיד אדאג שהוא יהיה מאושר. ואני לא עומדת בזה עכשיו.
אני מנסה להיות חזקה ושמחה בשבילו, אבל אני פשוט כבויה.
כןאב לי כל-כך שבגללי הוא לא מאושר עכשיו ואני יודעת שאני לא באמת אשמה.. אני יודעת.
אבל זה מה שאני מרגישה בפנים מה אני אעשה?
מרגישה שאני אשמה על כל התקופה הקשה שאנחנן חווים, שבגללי ההיריון לא צלח כי זה הגוף שלי. (כן, אני יודעת שלא באמת אני אשמה) אבל בסופו של דבר זה הגוף שלי, הוא זה שעושה בעיות לא שלו..
אני רק רוצה להיות מאושרת.
אני רק רןצה לכתוב לכן פוסט ״חרדתי״ שאני מחכה לראות אם אקבל מחזןר או היריון שתעזרו לי להעביר את הזמן.
שאני מחכה שבועיים לבדיקת דופק וסופרת את הימים בשיגעון.
רק רוצה להיות כבר בגשר הזה.
חפרתי.
הייתי זקוקה, אתן היחידות שאני מצליחה באמת להעלות בכתב מה שיושב לי בלב.
❤️
אני לא בן אדם דיכאוני, עצוב ומכובה.
לפחות לא הייתי לפני כל המסע המאתגר ובמיוחד מאז הלידה (השקטה).
מנסה לעמוד על הרגליים , להמשיך את החיים וכל פעם נופלת מחדש.
אני יןדעת- הכל מלמעלה, בורא עןלם אוהב אותי, מבחן גדול שאני משתדלת לעמוד בו- הכל אני יודעת ומבינה, אין בי טיפת כעס.
אבל העצב לא משחרר, לא עוזב אותי במנוחה.
אני מוצאת את עצמי כמעט כל לילה מתעוררת ממחשבות, חרדות ופחדים מההמשך.
אחותי ביקשה ממני לבוא איתה לבדיקה בבית חולים ביום א לכף יד- סירבתי.
בזמן שהיא כעסה עליי למה מה הבעיה שלי, אני לא הפסקתי לבכות רק נזכרתי בבית חולים.. רופאים.. בדיקות.. לא הייתי מסוגלת לחשוב על להעביר חצי יום בבית חולים שוב.
ואני תוהה למה אנשים באמת חושבים שאם אני אומרת שאני בסדר אז אני באמת בסדר??
נראה להם הגיןני שאפילו חודש לא עבר מאז הלידה ושבאמת חזרתי לעצמי?? אוף!! מרגישה כל כך לבד.
ובאותה נשימה הרגשתי כל-כך רע עם עצמי, כמה אני אחות חרא אחןתי ביקשה אותי ואני מסרבת.אבל באמת שאני לא יכולה.
כל דבר קטן שקשור להיריון ולידה בעקיפין או ישיר מעלה בי זכרונות רעים. היריון שכל הנותר לי ממנו זה טראומה.
אבל מה אני מאשימה אותם? אני זו שאומרת שהכל בסדר, מכילה את כולם וכל הבעיות שלהם תומכת ומרימה (ובפנים מתפוצצת מחוסר סובלנות) אבל זאת אני, רציתי לחזור לעצמי כמה שיותר מהר. להחזיר את המצב לקדמותו.
הכי קשה...
בעלי הסתכל עליי השבוע, ליטף לי את הפנים ואמר לי ״את שוברת אותי. אני רק רוצה שתהיי שמחה ואני לא מצליח לא משנה מה אני עושה״.
ואז הבנתי.. הבטחתי לו שכל עוד אני חיה לצידו תמיד אדאג שהוא יהיה מאושר. ואני לא עומדת בזה עכשיו.
אני מנסה להיות חזקה ושמחה בשבילו, אבל אני פשוט כבויה.
כןאב לי כל-כך שבגללי הוא לא מאושר עכשיו ואני יודעת שאני לא באמת אשמה.. אני יודעת.
אבל זה מה שאני מרגישה בפנים מה אני אעשה?
מרגישה שאני אשמה על כל התקופה הקשה שאנחנן חווים, שבגללי ההיריון לא צלח כי זה הגוף שלי. (כן, אני יודעת שלא באמת אני אשמה) אבל בסופו של דבר זה הגוף שלי, הוא זה שעושה בעיות לא שלו..
אני רק רוצה להיות מאושרת.
אני רק רןצה לכתוב לכן פוסט ״חרדתי״ שאני מחכה לראות אם אקבל מחזןר או היריון שתעזרו לי להעביר את הזמן.
שאני מחכה שבועיים לבדיקת דופק וסופרת את הימים בשיגעון.
רק רוצה להיות כבר בגשר הזה.
חפרתי.
הייתי זקוקה, אתן היחידות שאני מצליחה באמת להעלות בכתב מה שיושב לי בלב.
❤️
