מעסיק אותי הרבה..

איך אתם מסתדרות בקיץ עם להתלבש

שכל הרגל תהיה מכוסה (חצאית ארוכה/טיץ ארוך/גרביים)

וגם שהפתח של הצוואר יהיה סגור (ששתי העצמות הבולטות יהיו מכוסות)

בלי להוסיף השלמות (שמוסיפות הרבה חום וזיעה..)

גם אצל המעצבות הדתיות אין בגדים כאלה😕

ואם מישהי מכירה פסק הלכה אחר אשמח לשמוע!

בת חמישה חודשים 

כולם פה היו קטנים ובטיפת חלב אמרו שלא עולים מספיק

אבל זה כל פעם קשה לי מחדש

אני רק מניקה..

בהתחלה בה עלתה סבבה. ואז התלוננו בגיל חודשיים וחצי כזה שהיא לא עולה מספיק, והעקומה לא עולה..

בחודש האחרון היה השיא עלתה 130 גרם בחודש ו4 ימים

נולדה 2.930 עכשיו שוקלת 4.880

היא כל הזמן איתי בלילה גם יונקת בשכיבה...

מתפתחת מהמם ב"ה מתגלגלת וזוחלת קצת קדימה 

ב"ה מאד תקשורתית

הלכתי לרופאה. היתה כזאץ בוקית. יאללה תוספות ונראה אם היא עולה לשלול דברים אחרים , לא הקשיבה לכלום ...

ממש לא רוצה לתת מטרנה ושונאת לשאוב גם לא מאמינה בשאוב כי מה הקטע היא יונקתתת

מדוכאת בקיצור 

פתחתי משתמש למרות שכנראה תזהו אותי כדי שלא ישמר לי בכרטיס.

יום שני בצהריים צירים חזקים מאוד, ודיי תכופים.

אני מחליטה לא ללכת לבית חולים כדי שלא יתנו לי זירוז ושאהיה יותר קרובה ללידה.

סובלת מאוד אבל מתעקשת על זה.

עד הבוקר אני עם צירים ואז מפסיקים.

כל הבוקר אני עם צירים פעם ברבע שעה בערך.

מפזרת את הילדים לגנים כאובה ועייפה וחוזרת לבית

נכנסת הביתה ומגלה שאני לא יכולה לעמוד, יש לי לחץ חזק באגן כל כמה דקות

מתקשרת לספר לבעלי שיתכונן אולי הוא יצטרך תכף לצאת מהעבודה אליי.

אני מנסה להכין א.צהריים ורואה שממש אין סיכוי אז מתייאשת והולכת לנוח, שמה את הקטן שלי איתי במיטה שישחק לידי ואני שוכבת.

מרגישה הפרשה גדולה שיוצאת אז קמה לשירותים ומגלה שכנראה הפקק הרירי יצא, פעם ראשונה שזה קורה לי. אף פעם לא ראיתי אותו יוצא.

קצת נלחצתי אבל ידעתי שזה לא אומר כלום ושזה לא מלמד שאני יולדת היום.

עוברת עוד שעה ואני מגלה שאני לא יכולה לקום מהמיטה.

מתקשרת לבעלי להתייעץ איתו,

מספרת לו על המצב והוא אומר לי שהוא בא, אמרתי לו שלא יודעת אם כדאי כי אין לי צירים אז זה לא לידה.

הוא מתעקש שאם אני לא יכולה לעמוד אז שאלך להיבדק (ותודה לו על העקשנות הזאת).

מתייעצת גם איתכן כאן בפורום ואתן מדרבנות אותי להיבדק.

הוא מגיע, אני הולכת עם אמא שלי לבית רפואה והוא נשאר עם הקטן בבית.

מגיעים, האחות מקבלת אותי ושואלת למה באתי.

אמרתי לה שאין לי צירים ויצא לי הפקק הרירי וקשה לי לעמוד.

האחות התגובה: "בלידה חמישית את כבר אמורה לדעת שלא באים רק בגלל הפקק הרירי אם אין צירים. טוב תעלי למיטה נעשה מוניטור" (ורק בגלל המשפט הזה אני מספרת את הסיפור לידה שלי, אף פעם לא כתבתי סיפור לידה)

אני בלב שלי מרגישה לא נעים שככה ננזפתי ושאולי באמת סתם באתי.

עושים מוניטור, האחות: "יש לך צירים כל 10 דקות, אלה לא צירים של לידה. לכי תחכי לרופא שיקרא לך"

יצאתי לחדר המתנה מחכה לרופא ואז קוראים לי לעשות אולטראסאונד לבדוק מנח לפני הרופא.

הטכנאית: את יודעת באיזה מנח הוא?

אני: בטח, מנח ראש

הטכנאית: מנח רוחב

אני: זה אומר שבטוח לידה בניתוח??

הטכנאית אומרת שכנראה שכן.

אני יוצאת ממנה מזועזעת ובהחלטה שאני פה לא כדי ללדת אלא כדי להפוך אותו. אני לא יולדת בניתוח.

מתקשרת לספר לבעלי.

מגלה שלפני בתור יש בערך 15 נשים.

אחרי עוד חצי שעה של המתנה לרופא אני אומרת לאמא שלי שזה ממש מיותר שהיא תחכה איתי, אני לא יולדת עכשיו ויש פה תור ארוך, שתלך הביתה ואקרא לה אחרי שאדבר עם הרופא.

היא בהתחלה לא רוצה ללכת אבל כשהזמן עובר ולא קוריאם לי היא משתכנעת והולכת.

כל זמן ההמתנה אני יושבת ומחכה, רוב הזמן אני בסדר חוץ מכל 5 דקות שיש כאב חזק באגן ל2 שניות שגורם לי לעצור את הנשימה ןאז עובר ואני בסדר.

אחרי נצח הרופא קורא לי, אני קמה אליו וכמעט נכנסת לחדר ואז רצה אחות ואומרת לו "אולי תקבל קודם את היולדת ההיא? היא בוכה פה ונראה שממש סובלת"

הרופא אומר לה שהוא כבר קרא לי ובאתי אז יקבל אותי ואני האחרונה שלו אז אם יוכל אחר כך יתעכב ויקבל גם אותה. (עוד נס בשרשרת הניסים)

אני מתיישבת מולו ואומרת לו: אני לא באתי ללדת, עכשיו גיליתי שהעובר במנח רוחב אז באתי להפוך אותו.

הוא מסתכל עליי ואומר: את נראית בלידה, תעלי מהר למיטה. קודם נבדוק פתיחה ואחכ נדבר

אני עולה למיטה, הוא בודק פתיחה ואומר: מה אני מרגיש פה, אני לא יודע מה אני מרגיש פה.

מוציא את היד ומכניס שוב: מה זה? מה אני מרגיש כאן?

אוי זה היד! תעצרי, אני לא צוחק איתך. אל תנשמי, אל תזוזי, אל תלחצי.

הוא רץ לדלת וצועק "צוות לחדר שלי מהר, היא בלידה"

פתאום החדר מתמלא במלא אנשי צוות, הרופא מודיע להם שצריך להוציא אותי עם המיטה.

הם אומרים לו שזה מסובך. הוא הולך לדלת ובדרך מעיף את כל מה שמפריע, הכיסא, השולחן שלו ומודיע להם "היא יוצאת עם המיטה הזאת עד החדר ניתוח"

תוך כדי שגוררים את המיטה אחד מתחיל להפשיט אותי, אחר להוריד לי כיסוי ראש, עוד אחת את התכשיטים ואחד עם טפסים מקריא לי מה רשום תוך כדי ריצה במסדרון.

מגיעים לכניסה לחדר ניתוח, הוא סגור.

מדליקים אורות מכינים אותו לניתוח, אומרים לרופא שאין רופא שיכנס לניתוח והוא מיד אומר שהוא יכנס.

ואז מישהו נזכר לשאול אותי "הודעת לבעלך?"

אני אומרת להם שלא ומתקשרת אליו ומבקשת שיעדכן את אמא שלי.

אני חותמת קשקוש כל שהוא על הדף כי מכריחים אותי ואז שואלת אותם אם אני בטוח יוצאת חיה מהניתוח.

הרופא החמוד רואה שאני בוכה ומתנצל שהכל ככה מהר ובלחץ "פשוט אני חייב להשיג אותו לפני שהוא ממשיך לצאת" ולא עונה על השאלה שלי.

מכניסים איתי לחדר ניתוח ומיד מתחילה להרגיש ששמים לי כל מיני חומרים על הבטן (אולי חיטוי, לא יודעת) .

אני נלחצת ואומרת להם שלא יחתכו אותי כי לא נרדמתי.

אחרי שנייה כנראה נרדמתי 😅

התעוררתי אחרי לא יודעת כמה זמן כדי לגלות שתודה לה' הצליחו להציל אותי ואת התינוק.

לכאבים שלא הכרתי מעולם.

אני עוד מתאוששת מהניתוח, מהפחד הזה למות.

אמא שלי כמובן הייתה עם יסורי מצפון שלא הייתה שם אבל אמרתי לה שזאת אשמתי, אני שלחתי אותה. ובתכלס, לא חושבת שהיה מועיל לי אם מישהו היה שם כי גם ככה הכל היה מהיר ובלחץ.

אהה והקטע הכי מדהים.

יום חמישי שלפני הלידה הסתובבתי בבית והרגשתי תחושות מוזרות באגן.

ניסיתי לתאר לבעלי מה אני מרגישה אז אמרתי לו ש"זה מרגיש כאילו התינוק דוחף את היד שלו".

לא היה לי מושג שיש דבר כזה, לא שמעתי מעולם על תינוק שהוציא את היד.

ואת כל הסיפור הזה כתבתי גם בשביל לנסות להשתחרר עוד קצת מהסיפור הזה כי עדיין זה צרוב בי.

וגם כדי להגיד לכל אחת כאן- תקשיבי לעצמך. שכולם מסביב יגידו מה שהם רוצים, כולל הרופאים והאחיות.

אם את מרגישה שמשהו לא תקין, שמשהו לא רגיל, שאת צריכה להיבדק- תלכי!

עדיף ללכת 100 פעמים סתם ולא לפספס את הפעם אחת שהייתה נצרכת.

ותודה לה' על כל הניסים שבדרך.

על בעלי שדירבן אותי ללכת

על הרופא שלא ויתר על התור שלי לטובת מישהי שנראתה ונשמעה יותר סובלת

ו.ודה ענקית לכן על הדרבון והעידוד באותו יום להיבדק ובכלל שליוויתן אותי בלי שידעתן בדיוק את הפרטים אבל נתתן הרבה כח עד שנכנסתי לניתוח

ועל זה שהתינוק ואני בריאים ושלמים וחיים.

סליחה על האורך, לא תיכננתי לכתוב כל כך הרבה.

סיכמתי עם חברה טובה שבע''ה תיילד אותי (שיגיע הזמן.. זה עוד רחוק)

אני מתכננת ללדת בבית חולים שהיא עובדת

וביקשתי ממנה לבוא איתי פשוט ולהיות המיילדת

מתלבטת אם לשלם, ואם כן כמה וכו'

מדובר במישהי סופר דופר עסוקה

אבל אני ממש אוהבת אותה וקרובה אליה

כאילו ברור שכן, אבל אני לא אשלם לה כמו לידה פרטית...

וגם לא בטוחה שתסכים לקבל כסף

אזהרת אורך!!!! 

סיפור לידה

ההריון ב"ה עובר יחסית בטוב. ילד שני, אז רוב ההריון עסוקים בטיפול בגדול, ואני פחות נוכחת בהריון. יחסית בכושר ועליתי רק 5 קילו, שזה שדרוג משמעותי לעומת ההריון הראשון שהיה הריון בסיכון ועליתי בו 20 קילו!

תחילת תשיעי שלי בעלי מתגייס לסדיר. וכל תשיעי שלי הוא בטירונות במרחק של שעתיים מהבית ו3 שעות מהבי"ח שרציתי ללדת בו. פעם ראשונה שבעלי לא איתי בלילות. אני ישנה לבד וזה קשה לי נורא. באיזה שהוא שלב גם הבן שלי קולט שאבא נעלם והלילות נהיים עוד יותר קשוחים. בכיות, צרחות, ואני איתו ביחד. 

כבדה ומותשת מחודש תשיעי, אני צריכה לתפקד ב200%. לקחת כל בוקר את הבן שלי למטפלת (רבע שעה עלייה!!), עובדת עד 4 ואז לוקחת אותו מהמעון ונמצאת איתו ומתחזקת את הבית. ובלילות, השכבות קשוחות והרבה הרבה לבד... 

שבוע ראשון כולו בכי. שבוע שני אני מחליטה שאני לא רוצה להגיע ללידה בבכי ומנסה לפנק את עצמי בשטויות ולנסות לשמוח, או לפחות לא לבכות. אחרי שבועיים של נצח בעלי חוזר לשבת, ובראשון שוב חוזר לבסיס. קשוח לי מאד. אני כבר שבוע 38. וחם לי, וקשה לי, ונמאס לי. והלחץ שהוא לא יהיה בלידה קשוח נורא. יש ימים שמתחיל צירים וכל פעם לא יודעת אם לקרוא לו או לא, אם זה זה או לא זה. בגדול החיים משוגעים. וגם אני. יש לי קינון מטורף. אני בונה ארון שלא הגענו לבנות. מסדרת מחסנים הזויים. לא ברור לי מה נסגר. יום רביעי, אני בעבודה עם צירים, עושה נשימות תוך כדי העבודה. מביאה את הגדול לסבא וסבתא וחוזרת הביתה. מתקלחת. הצירים מצטופפים ומתחזקים. אבא שלי מגיע. חושב שכדאי כבר לצאת. הצירים כל 5 דק ואת הקודם ילדתי ברכב. אני מתלבטת אבל מרגישה שזה לא זה. לא יודעת למה. מחליטה ללכת לישון ולראות מה קורה. הולכת לישון. מתישהו הצירים נעלמים. לא ילדתי.  הייתי בטוחה שאלד מוקדם כי את הבכור שלי ילדתי מוקדם, אבל לא! אני מגיעה לשבוע 40 ביום שישי וכבר מבררת על מעקב הריון עודף ואין לי כח! משום מה אני מחליטה שצריך חלות לשבת ומכינה 2 קילו ועושה הפרשת חלה, ומשום מה אני מחליטה שהבנין מלוכלך ושוטפת את כל המדרגות, יסודי, עם הרבה מיים!

ליל שבת. אני יושבת על הספה ובוכה את נשמתי. לא רוצה שבעלי ילך. לא מבינה למה האדון הקטן לא מועיל בטובו לצאת. נשבר לי. ובראש מתגנן לי השיר: 'כשהנשמה יורדת לתוך הגוף היא צועקת וי וי'. ואני אומרת לעצמי שאני יכולה להבין למה הוא רוצה להישאר בפנים, אבל נמאס לי. ואני בוכה ואין לי כח ונמאס לי ממש! 

לקראת לידה חמישית, כשהראשונה התחילה בזירוז והסתיימה בניתוח חירום, אח"כ 3 לידות רגילות וטבעיות בחסדי השם.. אבל תמיד יש את החשש מניתוח חוזר, ולכן מנסה לדחות כל התערבות, ומתפללת חזק שהלידה תתחיל מעצמה ולא אצטרך זירוז..

את כל הלידות ילדתי בתאריך/ אחרי, כך שבכלל לא היתה לי באופציה לידה לפני 40..

39+4- לפנות בוקר מתחילה להרגיש צרירונים..לא חושבת שזה "זה", כי כאמור אני "מהאלה שיולדות בזמן או מאוחר יותר", לכן מנסה לחזור לישון, לא כ"כ בהצלחה. אבל גם זה- דבר שקרה לי לא מעט במהלך ההריון- נדודי שינה והתעוררות מוקדמות..

בד"כ בעלי קם לתפילה מוקדם, משם ישר לעבודה, ואני מעירה את הילדים ומארגנת אותם לפיזורים.. באותו בוקר אני נרדמת רגע אחרי שהוא מתעורר, אז מבקשת ממנו שהיום יארגן את הילדים בעצמו, יתפלל מאוחר יותר ויאחר לעבודה, כי "לא הצלחתי לישון מ4 ואני גמורה".. אפילו לא הזכרתי את ההתכווצויות שהרגשתי, כי באמת שלא חשבתי שמדובר בצירים.. חשבתי אולי איזו פעילות מעיים חריגה, אבל מבחינתי יש עוד כמה ימים לפחות...

אני נרדמת ואין לי מושג מה קורה בבית (בדיעבד בעלי באמת אירגן את הילדים, פיזר אותם והתפלל במניין מאוחר יותר- למזלי לא נסע לעבודה, שיחסית מרוחקת מהבית...)

בשעה 8 וחצי בערך אני קמה עם כאבים שכבר מחלחלים לי לתודעה שאולי זה באמת קורה..? מתחילים צירים..? עכשיו?!

אני מתקשרת מהר לבעלי, חוששת שהוא בעבודה (שכחתי מהאירוע של הבוקר..), למזלי הוא בדיוק סיים תפילה ועוד היה בתוך הישוב לפני יציאה לעבודה.

אמרתי לו שיש מצב שהלידה מתחילה, אמר שהוא מגיע הביתה ומתקשר לבוס להודיע שהוא לא מגיע היום..

בינתים אני נכנסת למקלחת..מים חמים עושים לי טוב, ואני נרגעת.. מתחילה להבין שזה באמת הדבר האמיתי, אז מושכת כמה שיש מים חמים (לא הדלקתי בוילר, והדוד לא היה חם מהשמש כי היה אחרי הלילה..), יוצאת, מתחברת לטנס.. בעלי מנסה להביא לי אוכל ואני לא בלופ בכלל.. אומרת לו שיאכל בעצמו, כי כנראה יום ארוך לפנינו..

מתזמנים צירים, כל 10-12 דקות... הטנס עוזר, וגם לחיצות של בעלי (תרגיל אמית).. ב"ה מרגישה ששולטת במצב ומנהלת את הכאב..

ממש מרגיע אותי שהילדים במסגרות, שהעולם בחוץ בשיגרה רגילה, ואני פנויה למצבי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אה! זה היה היום החופשי שלי בעבודה! שכחתי לציין... ככה שלא הייתי צריכה לעדכן כלום את אף אחד...

ככה מעבירים איזה שעה וחצי.. אני על כדור פיזיו, נשימות, טנס, לחיצות.. אין אווירת "צחוקים" וכיף כמו שנשים מתארות לפעמים בשלב הזה, אני די מרוכזת בעצמי, מתרכזת בתהליך הגופני, מדמיינת את העובר מתברג ויורד.. הרבה עם עיניים עצומות ונשימות.. לא כ"כ מתקשרת עם בעלי, מלבד איפה ללחוץ וכזה.. גם לא שמים שירים. לא יודעת, מרגישה צורך בשקט מכונס כזה..

בשעה 10 וחצי הצירים מצטופפים, ומחליטים לצאת לבי"ח.. הנסיעה לא ארוכה, וגם ב"ה זו לא שעת פקקים לכיוון של הבי"ח.. מגיעים תוך חצי שעה, בדרך עדיין עם הטנס ועושה תרגילי אמית עם מגבת קטנה שהבאנו מהבית..

התיק כבר חיכה ברכב, רק הכנסנו דברים אחרונים כמו מברשת שיניים, כפכפים וכזה..

מגיעים לחדרי לידה, רגוע, בוקר של אמצע שבוע, ממש אווירה כיפית.. כאילו חיכו לנו.. נכנסים למיון- מחברים למוניטור, עושים לי בדיקת פתיחה, והופ- אני כבר ב6-7!! איזה כיף! מנתקים מהמוניטור וישר לחדר לידה.. הייתי במיון יולדות משהו כמו 7 דקות.. קצת טפסים, פתיחת וריד, תחילת מוניטור, בדיקה וישר עברנו.. העדפתי ללכת בכוחות עצמי, לא על כסא גלגלים ולא על מיטה.. ב"ה מרגישה ממש בשליטה ובשמחה, למרות הצירים הארוכים! כל פעם שעוצרת בדרך בציר- בעלי לוחץ לי על הגב התחתון וזה ממש מקל עליי. את הטנס העפתי ממני באיזשהו שלב...

בגלל הניתוח בעברי, אני חייבת ניטור רציף.. המוניטור האלחוטי תפוס את יולדת אחרת, אז אני לא יכולה להיכנס למקלחת. קצת מתבאסת, אבל לא נורא, אני "עובדת" טוב גם בחדר לידה עצמו עם הנשימות והתרגיל של אמית. שוב, מרוכזת בעצמי.. הרבה בעיניים עצומות, נשימות ונשיפות.. מיילדת מהממת שממש מבינה את הסיטואציה, לא לחוצה בכלל (שוב, בגלל הניתוח יש פרוטוקולים כאלה של מעקב יותר צפוף), היא אפילו נותנת לי להשחרר מהמוניטור קצת ולהיכנס למקלחת למים חמים... הרופא נכנס לחדר בלחץ לראות מה קרה למוניטור של חדר 11, חח הרי זו יולדת עם ניתוח בעברה שחייבת ניטור רציף.. והיא ממש אמרה לו בנחת: שיחררתי אותה קצת למים חמים, זה בסדר, עליי. קיצר, היתה מלכה.

אני יוצאת מהמקלחת, כבר בערך 12 בצהרים.. עדיין בשליטה ממש.. כואב כמובן, אבל נראה לי שהכנה מנטלית שעשיתי לקראת הלידה הזאת ממש עזרה לי (תודה לאורית לייזרסון! ממליצה בחוםםם!), ואני שמחה בהתקדמות הצירים..

המיילדת שואלת אם אני רוצה בדיקת פתיחה, ואני בדיוק באיזה ציר של אמאלה..בעלי לוחץ לי חזק על הגב, ואז אני אומרת לה- יאוו, יש לי לחץ, נראה לי זה קורה..

אני עולה על המיטה, היא בודקת אותי, ואכן, הראש למטה.. יאווו, מרגש!! איזה חלום..

לא היו לי כוחות ללדת בכריעה או להישען על ראש המיטה, אז כן הייתי בחצי שכיבה.. היא העלתה לי את המשענת כך שאהיה בחצי ישיבה..

היא שופכת עליי איזה שמן, או מים חמים, אפילו לא יודעת מה בדיוק, אבל היה חמים ומרגיע.. אני כמובן עם עיניים עצומות בעוצמת החוויה..

שלוש-ארבע-ו.... לחיצה קטנה, הראש יוצא!!! את הגוף היא מחליקה החוצה ישר אחרי זה, לא הייתי צריכה ללחוץ עוד פעם!! היא מביאה לי אותו ישר..אני בוכה.. בעלי בצד מזיל דמעות גם... נס נס נס.. תינוק קטנטן ומתוק, בוכה בכי עדין ומרגש.. אני בוכה איתו מהודיה להשם..

אחרי איזה 10 דקות, היא שואלת אותי אם אני מוכנה להוציא את השילייה, אני כן צריכה ללחוץ קצת.. לוחצת פעם אחת והיא יוצאת, ב"ה שלמה...

היא בודקת אותי- אין קרעים, אין שריטות, כלום! וואוו, חסדי השםםם!! אני לא מעכלת את האירוע, זה קרה די מהר מבחינתי, ואף אחד בעולם לא יודע או מדמיין שזה קרה עדיין. אולי חוץ מהבוס של בעלי

המיילדת לוקחת את התינוקי, שוקלת אותו, עוטפת אותו (אמרנו לא לשטוף), ומחזירה לי להמשך הנקה.. הוא כמובן נרדם המתוק, אבל זה מטורף להרגיש אותו ככה צמוד אליי..

צריך לקחת אותו לבדיקות וכאלה, אז בעלי יוצא איתו, ובזמן הזה אני נכנסת להישטף (עוד בחדר לידה!!)..

הם חוזרים די מהר, אני כבר עם חלוק של מחלקה, ניקו את המיטה מהלידה עצמה.. אני נשכבת חזרה במיטה הנקייה, לוקחת אותו עליי, וככה מסיעים אותי למחלקה... בעלי יוצא רגע לרכב לשים כמה דברים ולהביא משם את התיק..

מגיעה למחלקה, רגוע, חלום של ממש.. מרגישה טוב ב"ה, התינוק ישן, השעה 13:30, ואנחנו נהנים רגע מהרוגע של שנינו, לפני שנודיע לכולם על ההפתעה...

בערך ב2 מביאים לי ארוחת צהרים, אני מגלה שאני גוועת, חח ובעלי יוצא לעשות את הטלפונים..

מתקשרים גם לגננות של הילדים ומספרים להם.. מחר יחלקו את ההפתעות בגן הם מתרגשים כ"כ!!

אני כבר אחרי מקלחת, שזה כיף, והתינוקי ישן.. אז אני גם רוצה לישון קצת, ובכל מקרה בעלי צריך לצאת לאסוף את הילדים.. יש קצת פקקים, וצריך להספיק את כולם עד 4..

אני לא אוהבת ביקורים כ"כ, מעדיפה להיות בבונדינג עם התינוק ובשקט, אז מדברת עם ההורים בוידאו, והם לא מגיעים.. למחרת בצהרים בעלי מביא את הילדים וזה דווקא כיף ומשמח ממש! הגדולה מחזיקה את הקטנצ'יק ויש אווירה מרוגשת כזאת...

ב"ה משתחררים בטוב, חוזרים הביתה להכנות לברית..

ואם מישהי זוכרת את ההתלבטות שלנו לגבי השם דוד ע"ש סבא- אז ב"ה קראנו לו: דוד עם שם שני "רגוע", וזה שימח מאד את ההורים ואת כל המשפחה, וגם אנחנו שמחים בשם הזה..

באמת ב"ה אלף פעמים תודה להשם, כלום לא מובן מאליו..

תודה למי שקראה, הכתיבה עשתה לי סוג של עיבוד לידה..

בשמחות אצל כולן!!