אנחנו הילדים של קיץ שנת אלפיים וחמש
דובי הראל, מעקורי מושב גן אור. אתר הקראווילות, יד בנימין.
אנחנו הילדים של קיץ שנת אלפיים וחמש.
ראינו אתכם לראשונה, כשבאתם לגרש.
הייתם בקורס יוקרתי, לא רציתם ממנו לנשור,
לא חשבתם אפילו לרגע על מה שתשאירו מאחור.
וכשגירשתם אותנו בנחישות במוצאי תשעה באב,
גדעתם אותנו מעברנו, לא ידענו כמה זה יכאב.
כשהגענו היתה הארץ עזובה ושוממה,
הפרחנו אותה מאפס, זו היתה הגשמה.
וכשראינו אתכם צועדים בשורות ממלאים את הפקודה,
אמרנו אנחנו הלוואי כשנגדל, לא נלך לצבא.
ופניכם מכוסים משקפיים כהים, וכמה אטום הוא הלב.
כשגירשתם אותנו הצלחתם להפוך אותנו מאוהב לאויב.
הבטחתם יונה
עלה של זית,
גדעתם חלום
החרבתם בית.
הבטחתם אביב ופריחות
קיבלנו קסאם ואזעקות.
הבטחתם יונה.
אנחנו הילדים של קיץ שנת אלפיים וחמש.
גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, אך לא איבדנו את הראש.
גם אנחנו יודעים לעשות מלחמה, לציית לפקודות.
גם אנחנו בקורס יוקרתי, גם אנחנו חולמים על דרגות.
למרות זאת לא נשתוק, למרות זאת לא נסכים, למרות זאת לא נתרגש,
כשהיינו קטנים, הבטחנו לעצמנו, יהודים לא נגרש.
אם דרושה סרבנות, נסרב בגאון, אך אנחנו לא נגרש
אנחנו הילדים של הקיץ ההוא, שנת אלפיים וחמש.
הבטחתם יונה
עלה של זית,
גדעתם חלום
החרבתם בית.
הבטחתם אביב ופריחות
קיבלנו קסאם ואזעקות.
הבטחתם יונה".
