כמעט כל פעם שאני מבקרת את סבתא שלי, אני יוצאת ורוצה לבכות
היא מבוגרת, מאד, ב"ה לא סיעודית, אבל כן גרה עם עובדת.
המצב שלה כל הזמן מידרדר עוד קצת ועוד (לאורך השנים)..
פחות חשק לעשות דברים, פחות עירניות ואנרגיה, יותר בלבול, חוסר הבנה, מצבי רוח מרירים וכו'.
כשאני חושבת על זה שאנשים תמיד רוצים להיפטר מהעולם בשיבה טובה,
וואלה, לא הייתי רוצה. אולי בכלל הייתי מעדיפה למות במהירות.. לא לעבור את העינוי הזה.
מרגיש לי ממש כמו עינוי הדין, עוד ועוד שנים כאלו, של חוסר מעש, עייפות, שעמום (כי אי אפשר באמת למצוא לה תעסוקה, משתדלים, אבל היא מתעייפת בקלות וחסרת חשק).
אני תוהה למה ה' צריך להשאיר אותה ככה, מה הטעם בזה, למה זה טוב לה?
(חס וחלילה חס וחלילה לא רוצה לפתוח פה לשטן. טפו טפו)
